"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

אטלס מערות: הגליל המזרחי יוצא לאור בתקופה מאתגרת לגליל העליון, ובתקווה לחזרה מהירה של החיים למסלולם באיזור יפהפה ועתיר מערות זה. האטלס יוצא לאור בעקבות מחקרים וסקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות. באטלס מופיעות מערות טבעיות ומערות שהותקנו לשימוש אנושי: מערות מבוך, מערות מעיין פעילות, מערות נטיפים, מערה בסלע וולקני, קמינים, מערות אולם, מערות סדקים, מערכות מסתור, מקלטי מצוקים ואף שקעים דמויי קערה הקשורים לפעמים לחללים תת-קרקעיים. גבולות השטח שבאטלס הם עמק החולה במזרח, גבול לבנון בצפון ובצפון-מערב, ראשי הנחלים המתנקזים מזרחה במערב ורמות יששכר בדרום. באטלס מוצגים הנתונים הבסיסיים של המערות, ויש בו סקירה רב-תחומית תמציתית של הידוע עליהן מבחינה גאולוגית, היסטורית, ארכיאולוגית וביולוגית. הנתונים מלווים בתוכניות ובאיורים המרחיבים את תמונתה הכוללת של כל מערה. המבנה התלת-ממדי של המערות מוצג בתיאור גרפי על ידי מפות וחתכים. המיפוי, שהוא עמוד השדרה של האטלס, מספק מידע חיוני על התופעות, שרובן אינו נראה לעין בתצלומי אוויר ולוויין. מראי המקום שבסוף כל ערך מכוונים למחקרים בסיסיים, המעמיקים ומרחיבים את הידע. רוב המערות מתפרסמות כאן לראשונה, ומידע נוסף ניתן למצוא במאגר הנתונים של מלח"ם (המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית). במבואות של האטלס מוצגים התחומים העיקריים שבהם המערות תורמות מידע, והקוראים יכולים להסתייע בהם כדי להבין מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים בערכי האטלס. המידע שבאטלס מתאים במיוחד לחובבי ידיעת הארץ, לטיילנים, למערנים, לסטודנטים ולחוקרים.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

כיצד יכולים שירים להועיל בבקשת הסליחה? מה יתרונה של לשון פואטית במעמד המתוח שבו מתייצבים חוטאים לנוכח אלוהיהם? הספר קומי רוני מציע תשובות אחדות לשאלות אלה. בספרו מזמין אותנו אריאל זינדר להכיר פרקים בהיסטוריה ובפואטיקה של פיוטי סליחות ותחנונים בימי הביניים. העיון בפיוטים חושף את המחשבה המשוקעת בהם על הסליחה האלוהית, על האפשרות או הקושי להשיג אותה ועל הנתיבים השונים שבהם יכולים הקהילה והיחיד לנוע לעברה. במהלך הספר נוצר דיאלוג מרתק בין הפיוטים העתיקים הללו לבין המחשבה המודרנית על אפשרות הסליחה. בין השאר נדונים בו פיוטים מאת רב סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ואחרים. פרקי הספר משלבים עיון ספרותי, היסטורי ומחשבתי, ומכניסים אותנו בסודו של מרחב ספרותי וליטורגי מיוחד, שבו השאלה "כיצד ייסלח לנו" נעשית מעורבת לגמרי בשאלה "כיצד נקום ונשיר".

מה ידוע לנו על עולמם של ילדים יהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם? מה הרגישו, רצו וחשבו? כיצד הבינו את חייהם וכיצד דמיינו את עתידם? המעט שידוע לנו סופר ותועד על ידי מי שאינם ילדים: הורים, מחנכים, ומי שבגרו והביטו על ילדותם ממרחק הזמן והמקום. קולם האותנטי של הילדים עצמם לא הגיע אלינו כמעט . אוצר שהתגלה באקראי, צרור של עשרות מכתבים ששלחו בשנים 1935-1934 ילדים וילדות כבני עשר, תלמידי בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר, אל מורם שעלה לארץ ישראל, מספר את סיפורה של כיתה אחת בבית ספר אחד בפולין . אגב ניתוח רגיש ומעמיק של המכתבים נפרש גם סיפורה של רשת החינוך הלאומית - ציונית 'תרבות', שהדיבור בעברית והחיים החלוציים בארץ ישראל היו בראש מעייניה . הספר – פרי עבודתם המשותפת של חוקר תולדות יהודי מזרח אירופה ושל חוקרת תרבות הילד – כולל צילום ופענוח מלא של כל המכתבים , ויש בו עדות עשירה ומרגשת לעולמם האישי של הילדים, בבית, בכיתה וברחוב, לעולם שהיה ואיננו .

"אין כל חדש בהחלט! החדש היה אצלנו! אני אומר זאת בהכרה ברורה", כתב המורה דוד אידלסון בקיץ 1925 לעמיתו יהודה פולני בתום שהות בגרמניה. השניים, שעלו לארץ בנעוריהם ב-1905 ולמדו בסמינר של הארגון הפילנטרופי היהודי-גרמני "עזרה" בירושלים, היו שותפים לחלום "החינוך החדש" ביישוב העברי ונשאו את עיניהם לנסיונות פדגוגיים חדשניים בגרמניה. לאורך השנים הם שבו וביקרו בבתי ספר בגרמניה, למדו באוניברסיטאות אירופיות ונפגשו עם חינוכאים (פדגוגים) מקומיים עד שהצליחו להגשים את חלומם. ב-1922 הקימו השניים בית ספר פרטי בתל אביב שהפדגוגיה בו מבוססת על חירות לתלמידים ולמורים ומוקדשת לתהליכי למידה הנובעים מהילדים. והנה, שלוש שנים לאחר מכן נוכח אידלסון להפתעתו שדווקא הם, בתל אביב, הצליחו ליישם במציאות את הרעיונות שהושפעו מהם ולחולל חידוש בשדה החינוך. סיפורו של "בית הספר העמלני – קהילת ילדים" של אידלסון ופולני מוצג ב החדש היה אצלנו כאחד ממקרי המבחן העוסקים באנשי חינוך שפעלו בתקופה המעצבת של היישוב העברי בארץ ישראל והשתתפו בגיבוש שיח החינוך העברי. הספר ממחיש את ההשפעה המרכז-אירופית על התפתחות החינוך העברי ביישוב וסוקר בהרחבה אבני דרך חשובות בתולדות החינוך העברי במשך יותר מחצי מאה: החייאת השפה העברית, הכשרת מורים עבריים, חדשנות פדגוגית ביחס לאידיאולוגיה פוליטית ומקומו של הארוס בחינוך. סוגיות אלה נוגעות בשאלות עקרוניות לגבי מהות החינוך, והן רלוונטיות גם בימינו.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: איתמר לוי | מחשבות על שיח החלום יעל פילובסקי בנקירר | שמות האב של האם: על שמות וסובייקטיביות אימהית רוית ראופמן | "צעד צעד": ריאלזיציה של ביטויי לשון בחלומות, והעבודה אתם בגישה התייחסותית ליטל פלג | האהבה עושה שמות: פגיעה מינית וההתענגות הלאקאניאנית מיכאל סידי־לוי | מניצני המטא־פסיכולוגיה להרחבת מושג הליבידו: הגיגים על תלישה וקשירה שני סמאי־מוסקוביץ' | חציית סיפים של עוצמה באזור היצירה שלומית כהן | פנימיות והפנמה: שרטוט של תהליך נפשי יסודי

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֺן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...." זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – אותו תחום באנתרופולוגיה המייחס נשמה לחי, לצומח ולדומם. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו. "מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב". ( נועה מנהיים )

"יום אחד בעודו יושב בפתח ביתו וקורא בספר, עברה לפניו לפתע נערה, והייתה כלבנה הזורחת במילואה וכצבייה רועה. וכאשר קרבה אליו גילתה את פניה ואמרה: 'עלם, אתה הוא אשר החרמת את הנשים?' הרים את ראשו אליה, וכאשר ראה אותה צנח מתעלף". במקביל ל אלף לילה ולילה , קובץ הסיפורים הנודע שהתהווה במזרח המוסלמי (מַשְׁרִק), צמח בימי הביניים בחלקו המערבי של העולם המוסלמי (מע'רבּ) קובץ עלילות נפרד בערבית ושמו מאה לילה ולילה . לא רק בכותרתו קרוב החיבור אל קובץ הסיפורים הנודע, אלא גם בסדריו ובצורתו, בניחוחותיו הספרותיים ובטעמיו דומה מאה לילה ולילה ל אלף לילה ולילה : סיפורים על הרפתקאות ועל אהבה, על פרשים ובני חיִל ועל ארמונות מכושפים. הקובץ כולל גם משלים מתובלים בדברי חכמים ועוד כהנה וכהנה עלילות שמספרת בלילות בת השר הפיקחית והיפה שַׁהְרַזַאד למלך קוטל הנשים. ואולם, על אף הדמיון הניכר, קורותיהם של שני הקבצים נפרדים אלה מאלה, נפחו של מאה לילה ולילה רק כעשירית משל אלף לילה ולילה , ומרבית הסיפורים שבראשון אינם מופיעים בשני. זהו תרגום ראשון לעברית של קובץ הסיפורים העתיק מאה לילה ולילה , שנעשה ישירות מאחד מכתבי היד הקדומים של החיבור, תוך בחינה והשוואה עם כתבי היד האחרים. הספר בוחן גם את תולדות הקובץ ונוסחיו, לשונו וחומריו הספרותיים, שמקור חלקם באסלאם הקדום, ביהדות ובתרבויות אחרות.

ספר זה עניינו מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בעיקר בהיבטים של פרשנות המקרא. כל אחת מן הספרויות הללו לעצמה רבת פנים היא ופרי מאות שנים של יצירה בחוגים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים היסטוריים שונים. ואולם עיון מדוקדק מלמד לראות במסורות המשוקעות בספרות חז"ל ובספרות בית שני חלק ממכלול פרשני ורעיוני אחד, סבוך ורב מחלוקות ופולמוסים. מימרות שהגיעו אלינו בספרות חז"ל – גם של חכמים מאוחרים, וגם כאלו המתועדות בקבצים מאוחרים של ספרות זו – משקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אָחוֹר וָקֶדֶם'. מסורות אלו אינן סטטיות. העיונים שבספר מבקשים לחשוף את כפל ההוויה שלהן – המשכיות מרשימה לאורך מאות רבות של שנים לצד צמיחה והשתנות. בספר נבחנות המסורות והתמורה המתמדת, החמקמקה, המתחוללת בהן, בשילוב רעיונות ופרשנות, אמונות ודעות, הלכה ואגדה, התהוות ומסירה. בספר נדונים בין השאר היבטים פרשניים המשתקפים בנוסחי המקרא ובחיבורי מקרא משוכתב, מסורות פרשניות בספר בן סירא, בספר היובלים, במגילות מדבר יהודה ובכתבי פילון – זיקתם של כל אלו למסורות שהגיעו לידינו בספרות חז"ל והדינמיקה המעצבת אותם. כן נדונים נושאים כגון דעת טוב ורע שניתנה לאדם הראשון; אברהם והכרת האל; מות משה; קריאת הכתובים המקראיים כצופן, אִם למאורעות היסטוריים ולקץ המתקרב אִם למושגים מופשטים.

מה טיבם של עפצים, אותם "גידולים מוזרים" הנראים על צמחים שונים? חרקים הגורמים לצמח ליצור עפצים הם למעשה הדרך האינטימית ביותר שבה בעלי חיים ניזונים מצמחים. בלשון מדעית אך שווה לכל נפש, ספר זה חושף למתעניינים ולחובבי הטבע והארץ את אחת הקבוצות המרשימות והבולטות ביותר מקרב יוצרי העפצים: כנימות עפצי האֵלָה. עפצי הכנימות הנישאים על האלות במשך חודשים ארוכים הם ביטוי דומם למערכת מורכבת ודינמית הכוללת פתוגנים, מתחרים, טפילים וטורפים. חלקו הראשון של הספר מתאר את המידע הרב-תחומי על הביולוגיה והאקולוגיה של מערכת העפץ מבחינה מולקולרית, אנטומית, פיזיולוגית, ביוכימית, התנהגותית, ביו-גיאוגרפית ואבולוציונית. בהמשך מובא מדריך מצולם של האלות ועפצי הכנימות המתפתחים עליהן. "החשיבות העיקרית של הספר נובעת מכך שאין מדובר רק בסקירה או בסיכום מדעי אלא בביטוי ישיר של מעורבות מדעית עמוקה באחד מתחומי עיסוקו של המחבר במשך שנים רבות. יש בו מענה איכותי לשאלות מסקרנות ומעוררות עניין הקשורות לתופעה מבחינה מדעית וגם קשר ישיר לטבע ולנוף בכל אזורי הארץ. זהו ספר חשוב שיש לו מקום של כבוד על שולחנם של כל הסטודנטים לזואולוגיה, מדעי הצמח ואבולוציה והחוקרים במדעי החיים." - ד"ר דני סימון, מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי.

בשני חיבוריו הנודעים – משנה תורה ו מורה הנבוכים – מצהיר הרמב"ם בלשון חריפה על משבר שפקד שתי מסורות ידע: התערערותה של המסורת ההלכתית מזה ואובדנה של מסורת סתרי תורה מזה. הספר עת לעשות לה' הפרו תורתך הוא קריאה מחדש בהצהרותיו של הרמב"ם על המשבר והפיתוחים הנרטיביים שנקשרו בהן, או בלשון אחרת – שיח המשבר. עניינו של הספר הוא בבחינה מדוקדקת של שיח המשבר שעיצב הרמב"ם, תוך עיון בשורשיו הקדומים בקנון היהודי וכן במופעים מקבילים מן המרחב האסלאמי בן הזמן, בניסיון להשיב על השאלה: על שום מה נדרש הרמב"ם לשיח זה באופן כה בולט בכתביו? העיון בשיח המשבר חושף את הדרך שבה הציב הרמב"ם את שני חיבוריו במצב מתוח מאוד. מחד גיסא הוא מצהיר בהם על דבקות במסורת ההלכתית ובמסורת סתרי תורה, תוך שהוא מעצב אותן בדיעבד. מאידך גיסא הוא קובע בהם במוצהר מהלך של שינוי עומק הכרחי שנועד להתמודד עם השבר שפקד את המסורות הללו, ובא לידי ביטוי בעצם כתיבת החיבורים. הן מורה הנבוכים הן משנה תורה , מראה מחבר ספר זה, הם חיבורים שמוצגת בהם שבירתה של המסורת ועיצובה מחדש כנאמנות לה בשעת החירום.

הגיליון ״אפשרות של דיאלוג״ תוכנן במקורו כמחווה לפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר במלאת מאה שנה לספרו פורץ הדרך "אני ואתה" (1923). מאז תכנון הגיליון, החברה הישראלית עברה תהפוכות דרמטיות, ולאחרונה, ב־ 7 באוקטובר, טבח אכזרי של אזרחים ישראלים רבים על ידי חמאס ובעקבותיו מלחמה מרה שסופה עדיין לא נראה לעין. גיליון 72 סתיו 2023 של עיון יוצא כעת לאור בארץ כואבת, אלימה ומדממת. בתקופה שבה אפשרויות הדיאלוג קרסו ונעלמו כמעט כליל מהמרחב הציבורי, נחיצות הדיון הפילוסופי חיונית ודחופה. הכותרת ״אפשרות של דיאלוג״ מזכירה לנו שקיומו של דיאלוג איננו עניין מובן מאליו. ייתכנו חיים אנושיים שבהם אין שיחה. אין שיחה, גם כשיש מלל, ופירושו של דבר הוא שדיאלוג אינו שקול ואינו מתמצה בעובדה שמתקיימת בינינו תקשורת מילולית. הדיאלוג הוא סוג של אפשרות אנושית, צורה מסוימת של התנהלות – של דיבור והקשבה, של חיים משותפים – במרחב הלשוני, שיכולה להתממש בהקשרים שונים ובדרכים שונות; ועם זאת, אין הכרח בהתממשותה. העובדה שבאמצעות השפה השגורה בפינו אנחנו מתקשרים עם הזולת, אומרים דברים, מעבירים מסרים, משיגים הישגים, איננה תנאי מספיק למימוש האפשרות הדיאלוגית. אך, אם הצלחה תקשורתית אינה הקריטריון לדיאלוג, מהו מובנו? כיצד ניגשים לבירור זה? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

Armenian Manuscripts of the David and Jemima Jeselsohn Collection is devoted to the five Armenian codices in the Jeselsohn collection in Zurich. Of great importance for Armenian studies and the history of art more generally, they represent various literary types, including biblical, hagiographic, homiletic, and liturgical texts. They also reflect an array of visual and artisanal traditions, connected to artistic centres in the Armenian Kingdom of Cilicia, Constantinople, and New Julfa, and span a period of over 300 years. A newly identified Sargis Picak manuscript is of exceptional importance for the study of medieval Armenian art, for its images, for Sargis’ colophons, and for a a hitherto unstudied ivory plaque of the Transfiguration. A Ritual of 1586 holds particular importance for scholars of the Armenian liturgy and its development in sixteenth-century Jerusalem. Also presented is a beautiful parchment leaf of the opening of the Gospel of John, studied and published previously by Michael and Nira Stone, and likely originating from a Bible produced in seventeenth-century New Julfa. Two Gospel Books complete this study: one from New Julfa, dated to 1695, and another likely produced in late seventeenth or early eighteenth-century Constantinople. This book was initiated and supported by David Jeselsohn, avid and longtime collector of archaeological artifacts, manuscripts, and Judaica. It was written jointly by Michael Stone and Christina Maranci. Maranci is an art historian and Stone is a specialist in Armenian philology, palaeography and codicology. Maranci bears primary responsibility for research on the miniatures – their art-historical analysis and iconography as well as their attribution, date, and context. Stone contributed the textual, codicological and palaeographical research, including translation of the colophons from the Classical Armenian (Grabar) into English, and catalogued the contents of all five manuscripts.

סַלומוֹנֶה דָה סֶסוֹ היה צורף כשרוני להפליא, שעיצב תכשיטים ואבזרי אופנה לשליטים ולשליטות בחצרות של צפון איטליה בשיאו של הרנסנס האיטלקי. אחת מיצירותיו הנודעות היייתה חרב טקסית מפוארת שהכין בשביל צ'זרה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי. ואולם בשנת 1491 האשימו יהודי מנטובה את סלומונה בעבירות מין והסגירו אותו לרשויות בפררה. משהורשע היה הצורף היהודי צפוי לגזר דין מוות. כדי להציל את עורו בחר סלומונה להתנצר, קיבל חנינה מן הדוכס וקיבל את השם אֵרקוֹלֶה דָה פֶדֶלי. הודות למעמדו המקצועי הרם של הצורף נותר תיעוד רב עליו ועל פרשות הקשורות בו. על סמך מבחר עצום של מסמכים ארכיוניים עוקבת תמר הרציג בספר סיפורו של מומר אחר גורלו של סלומונה/ארקולה ובני משפחתו. ומבעד למיקרו-היסטוריה על רב-אמן יהודי שהמיר את דתו נחשפים היחסים המורכבים בין פטרונים ופטרוניות לאמנים, בין יהודים, נוצרים ומומרים, ובין רבי-אמנים ושוליות בסדנאות הרנסנס. כמו כן, נפרשת לפנינו פנורמה רחבה של חצרות משפחות אסטה, גונזאגה ובורג'ה, המדיניות כלפי נאשמים ביחסים חד-מיניים, מעמדן של הקהילות היהודיות, גל המרות הדת בצפון איטליה, נזירות ממוצא יהודי, וההשלכות ההרסניות של מלחמות איטליה (1494- 1530).

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח בדואר רשום בישראל. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול הפעם שלושה גיליונות (74-72). לעיון בעמודי הפתיחה מתוך גיליון 72 . עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב 1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

בעולם שבו האל מצוי במצב של שבר עמוק, מה נדרש כדי לאחות את שבריו? כיצד אפשר לתקן את האל ועולמו, ומה עשוי לאפשר לפעולת התיקון להיות אפקטיבית? שאלות אלה ניצבות בלבה של קבלת האר״י – פסגת היצירה של צפת במאה השש-עשרה, ומן התופעות המכוננות של המחשבה היהודית בעת החדשה. הספר שלפניכם מציע לראות בשיח הרפואי – הידע, השפה, ודרכי המחשבה וההמשגה של הרפואה – מפתח משמעותי לחיפוש הלוריאני אחר תנאי האפשרות לתיקון ההוויה. קבלת האר״י ידועה בזכות הסיפור המפורסם שלה על תולדות ההוויה – הצמצום, שבירת הכלים ועולם התיקון, שבו נכון לאדם ייעוד מרכזי. ספרו של אסף תמרי מציע נקודת פתיחה אחרת להבנת ייחודה של קבלת האר״י: שפתה יוצאת הדופן. זוהי שפה טכנית ויבשה, עמוסה בפרטים ובפרטי פרטים, שלגוף האדם נוכחות מקיפה ויסודית במסגרתה, כאבן היסוד לכל תיאורֵיה. הספר מציע לזהות שפה זו כשפתה של הרפואה. הזיהוי אינו נובע רק מן הניתוח הטקסטואלי של הכתבים, אלא נסמך על פעילותו הרפואית העניפה של ר׳ חיים ויטאל, בכיר תלמידיו של האר״י, שהייתה עיונית ומעשית כאחד, ועל נטיעתה בהקשריה ההיסטוריים והמרחביים במזרח אגן הים התיכון. הספר מתאר בהרחבה כיצד הפעילות הרפואית משמשת כמפתח להבנת משמעותם וייחודם של היבטים מרכזיים בקבלת האר"י. לא רק מושגי יסוד לוריאניים כמו הבירור והזיווג מתגלים כמיוסדים על תפיסות ושיקולים רפואיים, אלא גם צדה הביצועי, דרכו של המקובל לתקן את האדם והאל. התחביר הרפואי הוא הדגם לייחודיה, כוונותיה ותיקוניה של קבלת האר״י – של המרשמים שלה. בחלקו האחרון של הספר מתגלה כיצד מבעד לתצורותיו החרישיות של השיח הרפואי האל הופך בקבלת האר"י למטופל בה"א הידיעה, וכיצד השיח הרפואי מעצב את זירת המפגש בין המקובל לאלוהיו בדמותה של הקליניקה. כדי לממש את ייעודו, המקובל הלוריאני פועל כרופאו הפרטי של מלך מלכי המלכים, הנדרש ללוותו בכל פעולותיו האינטימיות ביותר, וכמו כל רופא הוא זקוק לידע, לדרכי טיפול -- ולא פחות מזה לשפה -- טכניים מדויקים ומפורטים ככל האפשר.

ספר זה הוא מבחר מקיף ומייצג, בתרגום ראשון לעברית, של כתבי פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), "אבי ההומניזם" האירופי ומהמבשרים החשובים של הרנסנס האיטלקי. בכתבים אלו ניסה פטררקה להחיות את סגנונות הכתיבה שהיו מקובלים בעולם העתיק ובכך לכונן מחדש את האידיאלים האסתטיים, האתיים, החינוכיים והפוליטיים של אותו עולם אבוד בעיניו. בין היתר החיה בכתביו את תחומי הידע העתיקים הידועים כ"מדעי האדם" – הספרות, ההיסטוריה, הרטוריקה והפילוסופיה של המוסר – שבהם ראה את הבסיס לאנושיות ולתרבות האנושית. כך קרא תיגר על הדגש הנוצרי על ביטול העולם הארצי, וקידם אידיאלים קלאסיים של שליטה עצמית ויציבות רגשית. המבחר כולל כמה ממכתביו האישיים הידועים של פטררקה, ובהם צמד האיגרות לנואם והפילוסוף הרומי קיקרו; דיאלוג תרפויטי-אוטוביוגרפי שניהל עם אביו הרוחני אוגוסטינוס הקדוש, ובו אִתגר את תמונת העולם הדתית הנוקשה של בן-שיחו; כְּתב תוכחה שבו יצא נגד הפילוסופיה האריסטוטלית הדומיננטית בזמנו וטען לעליונות הרטוריקה הקלאסית על הפילוסופיה; נובלה שבה הציג את גרסתו לסיפור החותם של דקאמרון מאת ידידו ג'ובאני בוקאצ'ו; ומבחר מן השירה הלטינית שלו, שבאמצעותה ניסה לשחזר את שירתו של המשורר הרומי הגדול ורגיליוס. באמצעות היצירות הללו אִפשר פטררקה את צמיחתה של תרבות חילונית חדשה על סף העת המודרנית, תרבות המציבה במוקד את האדם והעולם הזה, והניח את היסודות להתפרצות היצירתית הגדולה של הרנסנס האיטלקי.

לכבוד יום הולדתו השבעים של פרופ' מנחם בן־ששון מוגשת לו אסופה ובה עשרים וארבעה מחקרים, פרי עטם של ילדיו, ידידיו, עמיתיו ותלמידיו. מנחם בן־ששון הוא מראשי המדברים בתחומי מחקר רבים, וצמיחת קהילות ישראל בארצות האסלאם בימי הביניים והנהגתן היא מן הבולטים והמרכזיים שבהם. בהתאם לכך המאמרים בכרך זה בוחנים את תופעת המנהיגות בקהילות באסיה, באפריקה ובאירופה מנקודות מבט מגוונות ובזמנים המשתרעים על פני מאות שנים. בספר נדונים טקסטים ממבחר עשיר של סוגות ספרותיות: פרשנות המקרא והתורה שבעל פה, הפיוט, תעודות היסטוריות ומשפטיות, מכתבים, ספרות הגות ופולמוס, שאלות ותשובות בהלכה. האסופה הולמת את מפעלו המחקרי רחב ההיקף ומתווה הדרך של פרופ' מנחם בן־ששון, והיא גם מחוות הערכה לתפקידי ההנהגה הבכירים שבהם הוא משמש למעלה מעשרים וחמש שנה באוניברסיטה העברית, בזירה האקדמית בישראל במובנה הרחב ובמרחב הציבורי־החברתי.

במחצית השנייה של המאה העשרים אימצה הקהילייה הרפואית את השיטה המדעית כבסיס לפרקטיקה. נראה היה כי אחרי אלפי שנים נסללה הדרך לתהליך מוסדר: מהמעבדה דרך הניסוי הקליני אל מיטת החולה. אך עד מהרה התברר כי הדרך אינה ישרה ואינה רציפה. המחקר הקליני מציע רק במקרים בודדים תשובות חד־משמעיות. המאזן בין התועלת והסיכון אינו מסתיים בחישוב סטטיסטי; חלק לא מבוטל בשיקול הדעת של הגורמים הקובעים את השתנותה של הפרקטיקה הרפואית מבוסס על ערכים, השקפת עולם ואינטרסים. במסלול המוביל מהמעבדה לחולה מעורבים גורמים רבים: מדענים , רופאים, חברות התרופות והטכנולוגיה, פוליטיקאים, אנשי הרגולציה, ובקצה המסלול עומדים החולים עצמם. כל אחד מהגורמים האלה מפעיל את האמצעים העומדים לרשותו כדי להשפיע על התוצאה הסופית – האבחון, הטיפול והמעקב אחר החולה. גם מסלול ההתקדמות מהמעבדה לחולה אינו רציף: לעתים המרווחים בין צעד לצעד גדולים, לעתים מתרחשות קפיצות נחשוניות אחרי תקופה ממושכת של האטה ואף עצירה. המחקר המדעי והקליני תלוי ביוזמה, בכישורים ובנחישות של החוקרים, ולא מעט גם במקריות ואין לו לוחות זמנים קבועים. ספר זה מוקדש לחשיפת האבולוציה של הפרקטיקה הרפואית, לאיתור שינויים מהותיים בפרקטיקה ולתיאור הדרך הנפתלת שבה התקבלו והוטמעו בגוף הידע הרפואי וביחסי הגומלין בין הרופא לחולה. הספר מציג 23 מקרי מבחן מתחומים שונים – רפואת הלב, כירורגיה ורפואת הנפש – שכל אחד מהם חושף היבט אחר במאזן הכוחות בין הגורמים המשתתפים בעיצוב הפרקטיקה הרפואית, ושופך אור על תהליכי השינוי של הפרקטיקה על ציר הזמן. הספר הוא מסע מרתק של גילויים רבים, חלקם מטלטלים, המבוסס על שנות עבודתו הרבות של המחבר כרופא וכחוקר.

אל המים , מונוגרפיה על הסופר יוסף חיים ברנר, מנסה להתיק מעט את המבט מדמותו המוכרת של ברנר, הסופר הלאומי והנביא המודרני. פרקי הספר מצטרפים למעין סיפור חיים של גיבור אחר, שהוא הלך הרוח האמנותי של המודרניזם העברי המוקדם אשר נולד מחיפושי הדרך של סופרים צעירים בני הפרובינציה באירופה של ראשית המאה העשרים. הלך הרוח הזה היה יותר מאשר "סגנון"; הוא צמח כשפה של מחשבה, הרגשה ודמיון, שסחפה וסחררה את יוצריה, ובאותה מהירות גם עברה מן העולם. רוב חוקי התחביר של לשון הספרות הברנרית נשכחו מלב דוברי העברית מזמן, אבל ביצירותיו עוד ניתן לשמוע, לרגעים, את רחשי אותה שפת-זמן של יצירה ואת משב הרוח המרחפת על המים. הספר ממקם מחדש את יצירת ברנר מבחינה אמנותית-ז'אנרית, וטוען כי סגנונו אינו המשך של הריאליזם האירופי במאה התשע-עשרה, אלא יצירה חדשה ופורצת דרך. אל המים מתבונן בברנר ממרחק של יותר ממאה שנים. מן המרחק הזה כבר לא ניתן לשמוע את "קולו", אלא רק להתבונן בדיוקנו העשוי שכבות של סיפורי זיכרונות, מסכתות פירושים ודימויים אמנותיים. שמו של הספר מהדהד את תמונת הסיום ברומן האחרון של ברנר, שכול וכישלון, תמונת אדם זקן המביט בדמדומי הכרתו אל מי הכנרת וממלמל לעצמו: "לא קשה, לא קשה, בקרוב נסע ונלך, במהרה נסע ונלך".

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

ספר זה הוא מחקר מעמיק וחדשני על תנועתו של איש הדת והפילוסוף הטורקי פתהוללה גולן, על האידיאולוגיה שלה ועל דרכה הדתית והפוליטית. התנועה, שראשיתה בשנות השבעים, נודעה בעולם בשל הפצת פרשנות "מתונה" לאסלאם באמצעות דיאלוג בין-דתי ובתוך ייסוד מערכת חינוכית ענפה בטורקיה ומחוצה לה. פעילותה אתגרה את החוגים הדתיים והפוליטיים בטורקיה ואילצה אותם להתמודד עם שאלות הקשורות במתח שבין מזרח ומערב, דת ומדינה ומדע ודת. עם התרחבות התנועה והתגברות השפעתה בטורקיה ומחוצה לה התגלעו עימותים מורכבים בינה לבין מנהיג טורקיה רג'ב טאיפ ארדואן ומפלגת "הצדק והפיתוח", אשר שיאם היה בניסיון ההפיכה ב-2016. הספר מנסה לעמוד על מהותו של פתהוללה גולן ומניעיו, ולהציג את הדמויות שעמדו מאחורי ניסיון ההפיכה. פתהוללה גולן – החידה הבלתי פתורה הוא ניתוח מאוזן של נקודת מבטו התיאולוגית של גולן, של מבנה התנועה, פעילותה החינוכית והכלכלית ותפקידה בפיתוח רעיון הדיאלוג. הספר מציג את הצדדים וההיבטים הרבים של התנועה, שהיחס אליה עבר מהפך: מתנועה שאומצה בחום לגוף שהוכרז כארגון טרור. בכך היא מבטאת את הטלטלות ביחס לתנועות דתיות אחרות בטורקיה ומספרת למעשה את סיפורה של טורקיה כולה.

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

שירת הנעורים של אורי צבי גרינברג חשובה ביותר לא רק להבנת יצירתו המאוחרת, אלא גם ובעיקר להבנת דרכי השיח המודרני בכלל והיהודי בפרט. שירה זו נכתבה בין השנים 1912 ל-1923. לרוב היא בוסרית – ובכך כוחה. היא מלמדת על גישושיו אחר המבע הנכון למשורר יהודי באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה ואחריה. בדומה למשוררים יהודים אחרים בני התקופה, גרינברג היה מודע לכך שנדרש מבע שייצג את אפשרות קיומו של העם היהודי במרחב פוליטי רווי מתחים בין עמים שתובעים את עצמאותם. בדומה למשוררים אחרים, ששמו להם למטרה לפתח ספרות יהודית חדשה, ידע גם גרינברג כי מבע זה חייב להישען על תבנית לשונית שתשקף את מבנה האדם כיחיד, כלומר את מבנה הסובייקט המודרני. הר ירוק ואהבה עוקב אחר התמודדותו הנועזת של המשורר עם הכשלים המתלווים למבנה זה. זאת, בשימת לב מיוחדת להקשרים הספרותיים, ההיסטוריים והפוליטיים שבהם חיבר גרינברג את יצירותיו. בתוך כך נבחנים מחדש מנגנוני היסוד של שפת השירה המודרנית ומוצעות תשובות שונות מהמקובל לשאלות עקרוניות כגון מהי שירה, לשם מה היא נכתבת, מהם תפקידיה התרבותיים, הפוליטיים וההיסטוריים, וכיצד על הקורא להתייחס אליה.

ארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע"י), הנקרא על שם מייסדו דב נוי, הוקם ב-1955 במטרה להציל מסורות שסופרו בעל פה ושעמדו בסכנת הכחדה או שִכחה. הוא מחזיק כיום כ-25,000 סיפורים שסופרו בעשרות עדות, בעיקר יהודיות אך גם מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות. זיכרון פואטי עוסק בהופעתן של מסורות עבריות מוקדמות בסיפורי הארכיון, מן המקרא ועד ימי הביניים. מפת פסוקי המקרא, הסלקציה של מעשי חכמים, מפגשים מגוונים עם עשרת השבטים האבודים וגם הסיפור המוכר על בעל חיים המוביל את בעליו למחוז חפץ, עומדים במרכזן. נוסף להיותם סיפורים קדומים המסופרים מחדש ונכללים בארכיון, כלומר מעבר להיותם חלק מ"זיכרון ארכיונאי", הסיפורים הנדונים בספר ממחיזים סוגיות הקשורות, מכיוונים שונים, בזיכרון תרבותי כגון הגירה, רציפות, אובדן, נוסטלגיה, גלות, גאולה ולאומיות. הדיונים בספר נעים בין מוקדים שונים – פואטיים, תרבותיים והיסטוריים – ומבקשים להאיר דרכם את הארכיון והסיפורים הכלולים בו כ"אתר זיכרון" עשיר ומורכב. החידוש שהספר מציע הוא כפול: הראשון - עיון נרחב ושיטתי בארכיון מרכזי שעד כה שימש מצע למחקרים נקודתיים, מצומצמים בהיקפם; השני – קריאות חדשניות (הן מתודולוגית הן תימטית) בחומרי הארכיון, המעלות מגוון של הקשרים שלאורן נבחן הקורפוס המתועד, והמחדדות את הרלוונטיות שלו לתחומי דעת שונים.

"אז עוד ידעתי לכתוב מכתבים יפים מאוד. מן המכתבים שלי נוצרו בהדרגה חנויות קינמון ". ברונו שולץ מכתבים עשויים להיות ביטויים ספונטניים של חיפוש הכותב אחר משמעות, פדות וזהות. כאלה הם מכתבי ברונו שולץ, מן הרגישים שבסופרים האירופאים-היהודים והמיוסרים שבהם. במבחר המכתבים הזה, המתפרסם כאן לראשונה בעברית בתרגומה של מרים בורנשטיין ובעריכתו של יעקב גולומב, מביע שולץ את מחשבותיו הכמוסות ביותר באופן הנוקב ביותר. מכתבים אלה היו לו עורק חיים חיוני שחיבר בין עירו הנידחת דרוהוביץ' ובין המרכזים התרבותיים והספרותיים הסוערים של פולין שבין שתי מלחמות העולם. הצורך הנואש של שולץ לזכות בהכרה ציבורית מהדהד בהם, יחד עם תחושה עזה של בדידות ותלישות קיומית. מכתבים אלה יכולים להיקרא כיצירות אמנות בפני עצמן, ויש בהם כדי להאיר באור חדש את יצירתו של שולץ על מסתריה ונבוכותיה. בספר שולבו כמה מציוריו המרהיבים ומבחר מרשימות הביקורת שכתב ופרסם. בקריאתן מתגלה שולץ כמבקר נוקב, קשוב ורגיש. לעתים קרובות, רשימותיו הביקורתיות אינן מדברות רק על היצירות שביקר, אלא משקפות בראש וראשונה את אישיותו של הכותב. שולץ חושף בהן, על פי רוב באופן לא-מודע, את אותיותיה הסמויות יותר של אישיותו ואת רזי אמנותו ואמנות חבריו.

סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ בוחן את עולמו התרבותי של הרב חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א (1806-1724). דמותו התרבותית והאינטלקטואלית של החיד"א, בן ירושלים, אשר העביר שנים רבות מחייו בנדודים בצפון אפריקה ובאירופה עד שהשתקע בליוורנו שבאיטליה, נבחנת בספר זה באמצעות כמה מחיבוריו הרבים המייצגים סוגות שונות. מתוך חיבוריו של החיד"א עולים מאפייני דמותו. נדונים כאן ביטויי דימויו העצמי, יחסו לחֲבָרוֹת ולתרבויות שונות ולגופי ידע שונים המושפעים מהמרחבים התרבותיים שחצה במסעותיו. כן מיוחד כאן דיון נרחב במקומו של החיד"א בתולדות הספר העברי לאור הבנתו את עולם הספר והדפוס ולנוכח כתיבתו, השוברת את מסגרותיו של הקנון ויוצאת מגבולותיהם של מרחבים מקומיים. העיון בכתבי החיד"א על סוגותיהם השונות מעלה כי יש בדמותו הן מן העולם הישן, המסורתי, שאל תוכו הוא נולד ושבו עוצבה אישיותו, והן מן העולם המודרני שנתגלה לו במסעותיו ואשר עורר את התעניינותו והשפעותיו עליו ניכרות יפה בכתביו. דמותו המיוחדת של החיד"א מאפשרת אפוא את בחינת השפעת החדש בתוך הסביבה המסורתית באופן המקיים את שתי ההוויות האלה זו לצד זו והיוצר את דמותו של תלמיד חכם שידיו רב לו בעולם הרוח ובעולם המעשה שעל סף העת החדשה.

המושג ״חיים״, העומד במרכז הגיליון הנוכחי של עיון , מזמין אותנו, ברוח זו, לחשוב על הקיום האנושי כחלק מקשת רחבה והטרוגנית של צורות חיים לא אנושיות. צורות אלה לא רק מאתגרות את המעמד הפריווילגי של האנושי ביחס לחיים לא אנושיים (תפיסת האדם כנזר הבריאה), אלא גם מהוות תזכורת לרצפים המהותיים שקושרים את האנושי לגוף האורגני, לתנועתיות שלו ולתהליכי השינוי שחלים בו תמידית; ובפרט, מאירות את הקשרים בין התודעה האנושית המפותחת לאותה פתיחות ראשונית – שמתממשת בגְּרִיּוּת, ברגישות לגירויים – של האורגניזם לעולם, כמו גם מדגישות את קיומם של רצפים נוספים בין הדומם ובין החי בטבע (וכיום, באופן אנלוגי, בין הטכנולוגי לחי) ובין החי למת. ניתן לרכוש מנוי לשנת 2024 דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

ההנקה נתפסה מאז ומעולם כפעולה טבעית ואינסטינקטיבית, שהבטיחה את הישרדותו של הגזע האנושי לאורך הדורות. ואולם דרך ההנקה, תדירותה והחשיבות שייחסו לה, קשורות למגמות תרבותיות משתנות, כעולה מייצוגים חזותיים של ההנקה המעידים על קשרי גומלין בינה לבין אידאולוגיות חברתיות, דתיות וכלכליות. בעשורים האחרונים ניכרת בעולם המערבי מעין 'מַאניה' בנוגע להנקה ולחשיבותה . בספר השָׁד שיצא מן הבקבוק מתחקה המחברת אחר המקורות הרעיוניים של עידוד ההנקה האימהית בחברה המערבית המודרנית, זאת באמצעות סקירה של ייצוגי ההנקה במאות יצירות שנוצרו בצרפת בתקופה שבין המהפכה הצרפתית למלחמת העולם הראשונה. בעזרת מקורות חזותיים וטקסטואליים מגוונים, פורשת גל ונטורה את הגורמים ההיסטוריים, הפוליטיים, הדתיים והכלכליים שהשפיעו על ייצוגי ההנקה ותחליפיה באמנות הצרפתית. היא מאירה את הלכי הרוח המשתנים במאה התשע עשרה בצרפת בנוגע להנקה האימהית, שהשפעתם ניכרת גם בהאדרת ההנקה בעולם המערבי בימינו אנו.

לצד הרצון לדעת רובץ תמיד גם הרצון שלא לדעת. לכל גילוי מדעי או רוחני יש, בעיקר בתחילת דרכו, מתנגדים המסרבים להכיר בו. לא רק המגלים הגדולים, כקופרניקוס והתיאוריה בדבר תנועתו של כדור הארץ וכוכבי הלכת סביב השמש או ויליאם הארווי וגילויו של מחזור הדם, זכו לדורות של שוללים וספקנים, אלא גם חוקרים בני זמננו שגילו דברים מהותיים וגורליים על אודות המחלות הנפוצות ביותר. ולא רק הכנסייה או דוקטרינות עתיקות עוצרות את הידע בדרכו אל הפרקטיקה הרפואית, אלא גם אינטרסים כלכליים, פוליטיים ויצרי תחרות קטנוניים. היום, כשהמידע על המחלות ודרכי ריפוין המקובלות אינו חסוי עוד בשיח הרפואי המסורתי, והוא גלוי ונגיש ברשת המקוונת וכל אחד יכול ללומדו, צומחות סביבו דרכים חדשות להסתירו, לעוותו; דרכים שבני מוזס מכנה "בערות מרצון". חרושת של אמונות וידיעות לכאורה הנוצרות דווקא היום, בתוך הרשת, סביב הנושאים הבוערים של הבריאות והמחלה: לחץ הדם, מחלות נפש, טרשת העורקים, השמנה ורזון, סוכרת, אלצהיימר, הומיאופתיה ועוד. בשורה של רשימות מבריקות וקולחות מציע פרופ' בני מוזס, רופא פנימי מומחה ומבקר תרבות נועז, מבטים חדשים בחיינו סביב הבריאות וחרדותיה. מוזס פורש בפנינו תמונת ענק של הרפואה במאות השנים האחרונות, ומתמקד בתוכה בעשרים נושאים בוערים. הוא מפרק בקלות הרים של דעות קדומות, נוגע בפקעת הקשרים שבין פחדים, אינטרסים, אמונות וחרדות, תוך קשב דרוך למצבו של האדם העכשווי – קשב רווי חמלה וחוכמה. (אריאל הירשפלד) להיות רופא בעידן הבערות מרצון הוא ראשון בסדרה גשרים, סדרת בעריכת פרופ' אריאל הירשפלד העוסקת בעיון בתרבות על כל פניה ונועדת לקהל שוחרי התרבות כולו.

מערכת הביטחון הסוציאלי היא נושא העומד על הפרק בשיח הציבורי בישראל. רבים בציבור הישראלי נזקקים לה לצורך הבטחת הכנסתם בשלב כזה או אחר של חייהם, והמשאבים הכספיים שיש להקצות למימונה גדולים מאוד. אולם על אף חשיבותה של מערכת זו אין די ספרות מקצועית הסוקרת את מרכיביה ובוחנת את השפעותיה. ספר זה בא למלא את החסר. פרקיו מתמקדים באוכלוסיות היעד השונות של מערכת הביטחון הסוציאלי – קשישים, אנשים עם מוגבלות, מובטלים, משפחות עם ילדים ומחוסרי הכנסה – ובכל פרק מוצגת התפתחות התכניות המיועדות לנמנים עם האוכלוסייה המיוחדת הנידונה בו ונבחנים עיקרי התכניות הקיימות על מאפייניהן, יתרונותיהן ומגבלותיהן. קודמים לדיונים הפרטניים פרק ובו פיתוח מסגרת תאורטית והבהרת מושגים חיוניים לדיון וכן פרק הסוקר את התפתחות מדינת הרווחה בישראל מאז תקופת המנדט ועד לראשית שנות האלפיים. פרק הסיום של הספר בוחן את הצלחתה של מערכת הביטחון הסוציאלי בישראל להשיג את יעדיה הן כשהיא לעצמה הן בהשוואה למדינות אחרות. ספר זה ישמש שער לעולם הביטחון הסוציאלי בעבור סטודנטים, חוקרים, אנשי מקצוע והציבור הרחב.

The essays in this volume are a summary of a conference held in honour of Prof Michael Rosenak on the occasion of his retirement from the Melton Centre. The articles all deal with, either directly or indirectly, the question of the cultivation of the educated Jewish citizen as viewed from plural perspectives. There is an article on the moral and intellectual challenges in teaching the Bible both in the Orthodox and non Orthodox school system. There is also an article on the introduction of Holocaust studies into different educational frameworks. עורכת משנה: ויויאן בורשטיין. 121עמודים בעברית ו-127 עמודים באנגלית.

שוד ים – על ידי פיראטים מטעם עצמם ועל ידי קורסֵרים מטעם אחת המדינות – היה בגדר פעילות כלכלית, צבאית ודיפלומטית מרכזית סביב הים התיכון במשך כל התקופה שבין המאות החמש-עשרה לשמונה-עשרה. השודדים תקפו אוניות וערי נמל גם כדי לבזוז סחורות, אך בעיקר כדי לקחת בשבי בני אדם, גברים נשים וילדים, לשעבדם או להשיג כופר תמורתם. מאות אלפי אנשים חיו כעבדים, אם כחותרים באוניות של ספרד וצרפת, אם כעבדי בית ומשק או בבתי כלא מיוחדים (baños) בצפון אפריקה. בספר ים השודדים: עבדות, תקשורת וסחר במערב הים התיכון בעת החדשה המוקדמת פורש דניאל הרשנזון עולם שלם של תקיפות המובילות לשבי ולעתים להמרות דת, גיוס כספים ומאמצי פדיון על ידי מתווכים בני דתות שונות ומסדרי נזירים נוצריים שהוקמו במיוחד למטרה זו, אינטרסים של מלכים ובני אצולה בחצי האי האיברי ושל שליטים בארצות המגרב, כללים לא-כתובים והסכמים לחילופי שבויים או לפדיונם, ומערך מורכב של חילופי מכתבים בין השבויים למשפחותיהם ולשלטונות. לאמיתו של דבר, שוד הים וכלכלת הפדיון, טוען הרשנזון, חיברו בין המרחב המוסלמי למרחב הנוצרי; הים התיכון כולו היה חוליה מקשרת ולא חיץ אטום בין העולמות. שעבודם של שבויי שוד הים היה דומה בהיקפו הן בצד הנוצרי הן בצד המוסלמי. התמונה השלמה של שוד הים והשלכותיו במרחב הים-תיכוני (שלא זכתה עד כה לאותה תשומת לב מחקרית כמו סחר העבדים והפיראטיות באוקיינוס האטלנטי) מצטיירת כאן על סמך מבחר גדול מאוד של תעודות ארכיוניות. עם זאת, מתוך המחקר הכללי מגיחים אף דיוקנאות של יחידים: פטימה, נערה אלג'יראית שנמכרה לעבדות ושימשה קלף מיקוח; חואן דה פראדו, נזיר פרנציסקני שהוצא להורג במרוקו והוכרז כמרטיר; אלווירה גרסיה, אלמנה ענייה המתחננת לשחרור בנה.

העולם שסביבנו מורה לנו בדרכים שונות כי הוויה צעירה - 'נעורים' - ראויים להיות משאת ליבנו. אך מהם 'נעורים' וכיצד הם קשורים לעולם המודרני ולתהליך של חילון, להבנייתה של זהות אישית וקולקטיבית, להופעתן של תופעות פוליטיות שהסעירו את המאה העשרים ולתולדות הציונות ומדינת ישראל? הקובץ תור הנעורים: נוער יהודי-גרמני בעידן המודרני מאפשר דיון מחודש בשאלות אלו מנקודת מבט היסטורית. זאת באמצעות דיון ביקורתי וחדשני בביטויו, בתרגומיו ובתוצריו היהודיים של מושג 'נעורים', שכונן במרכז אירופה דובר הגרמנית בנסיבות של 'משבר תרבות' במפנה המאה התשע עשרה. היה זה מושג של 'נעורים' שדיבר על אידיאל של קיום צעיר ועצמאי - מעין מחוז של צעירים - מחוץ למסגרות החברה, התרבות והחוק, כנגד המסגרות הללו, וכתשובה למשבר שבו הן שרויות לכאורה. השפעתו הדהדה במסגרות התרבותיות והחברתיות של התקופה, וביניהן תנועת הנוער הגרמנית והתרבות המיוחדת שלה, והיא מהדהדת עד ימינו. המאמרים המכונסים בקובץ דנים בשאלות תיאורטיות הנוגעות לתפיסת הזמן, האסתטיקה, הדתיות והמיניות השזורות במושג 'נעורים', לצד התייחסות לתופעות היסטוריות, כגון תנועות נוער ציוניות ולא ציוניות, חוגים אינטלקטואליים והתארגנויות פוליטיות של יהודים במרכז אירופה. כל התופעות הללו נותנות ביטוי לאופן שבו פרטו צעירים יהודיים את האווירה הכללית שרווחה באותה עת למשמעויותיה היהודיות הן באירופה הן לאחר ההגירה ממנה לפלשתינה. המאמרים נותנים ביטוי לקשר שבין היסטוריה כללית והיסטוריה יהודית. הם משקפים את המחקר ההיסטורי העדכני, את אופיו פורץ הגבולות, הערנות הגוברת לסוגיות של מגדר ודתיות, כמו גם הבחינה המתמדת של מקורות חדשים ושל פרספקטיבות חדשות לניתוח. חוקרים ומתעניינים בהיסטוריה אירופאית מודרנית, היסטוריה יהודית, תולדות הישוב, לימודי תרבות וחינוך, ימצאו באסופת המאמרים מקור לדיון ומחשבה.

הספר משנה ותוספתא כתובות: נוסח, פרשנות ועריכה כולל מהדורות חדשות של מסכת כתובות במשנה ובתוספתא ומציע דגם חדש של ההדרת שני החיבורים האלה במקביל, כדי להמחיש את תלותם ההדדית ולהקל על קריאתם הסינופטית. המבוא עוסק בהרחבה בסוגיות מרכזיות בחקר המשנה והתוספתא, ובייחוד בסוגיות הקשורות לביקורת הנוסח של שני החיבורים הללו, ומסביר את העקרונות המונחים ביסוד המהדורות הכלולות בספר. לאחר מכן מחולקת המסכת, הן במשנה והן בתוספתא, ל-16 חטיבות נושאיות. לפני כל חטיבה באה הקדמה המתמקדת בסידור החומר שבה במשנה ובתוספתא ובטיב הקשרים בין שני החיבורים הבאים לידי ביטוי בחטיבה. לאחר מכן מובאות שתי המהדורות, כאשר קטעים מקבילים במשנה ובתוספתא מוצגים במידת האפשר זה מול זה. כל אחת מן המהדורות מלווה בשינויי נוסח נבחרים ובפירוש. לשימת לב הקוראים: הספר סודר כך שישנה הקבלה בין משנה והתוספתא המתאימה. מסיבה זו נותרו עמודים 76, 82, 97, 100, 124, 177, 180, 220, 240, 256, 298, ו-300 ריקים. העמודים הללו הושארו ריקים במכוון.

סיפורו של הגולן ומקומו בין סוריה לישראל אינו נחלת העבר. הוא שזור בהוויה המדינית של שתי המדינות גם כיום. השיח הציבורי על עתידו המדיני של הגולן והשיחות הישירות והעקיפות בין ישראל לסוריה, נשענים במידה רבה על זיכרונות אישיים וקולקטיבים, ואלה מטבעם מתבססים על העבר. בעיני הציבור בישראל נבנה בשנים 1948–1967 הדימוי של ההר שהיה כמפלצת. דימוי זה היה בשיאו ערב מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, אבל המשיך להתעצב ולהשתמר בזיכרון הקולקטיבי ונותר קבוע בו גם היום. הספר מציג את הנוף היישובי של הגולן לפני יוני 1967, ועוסק בסוגיות הגבול בין ישראל לסוריה בשנים 1948–1967, ובהתיישבות הישראלית בגולן על כל היבטיה לאחר מלחמת ששת הימים. במבוא לספר מוזמנים הקוראים לבחון את הפער בין הזיכרון לבין ההיסטוריה בכל הנוגע לגולן ולעימות בין ישראל לסוריה. שאלת העתיד המדיני של הגולן חשובה לעתיד מדינת ישראל. הדיון הציבורי בנושא, וההחלטות שיתקבלו, מן הראוי שיהיו על בסיס הכרת העובדות ההיסטוריות ובמנותק ככל האפשר מההיבט הרגשי. קריאת הספר מציעה כלים לכך, ולכן הוא חיוני לכל מי שנדרש לנקוט עמדה בנוגע לגולן ומקומו בין סוריה לישראל – הציבור הישראלי בכלל ומקבלי ההחלטות בפרט.

אחד האישים המרכזיים שביקשו להשפיע, הלכה למעשה, על יהדותה של מדינת ישראל היה הרב שלמה גורן. במשך עשרות שנים בלט הרב גורן בציבוריות הישראלית בתפקידיו כרב הראשי לצה"ל וכרב הראשי לישראל. הוא הצטיין בלמדנותו, הוכר כגדול בתורה ועסק כל ימיו בכתיבה תורנית. עם זאת, נאמן להשקפתו שהקמת המדינה היא " מפנה היסטורי מכריע באורח חייו הלאומיים של העם כולו", הוא הקדיש את עצמו לפעילות ציבורית ולכתיבתן של "הלכות מדינה", ועמד בקשרים הדוקים עם מנהיגי המדינה החילונים, ובראשם דוד בן-גוריון. עם השנים הפכה דמותו סמל לשילוב אפשרי של דת ומדינה. בין אדם למדינתו סוקר את התחומים המגוונים שבהם עסק הרב גורן ואת האתגרים הגדולים שעמדו לפתחו כפוסק הלכה: מעמדה ההלכתי של מדינת ישראל, מושג הריבונות, דיני צבא ומלחמה, קליטת עלייה, שינויים בנוסחי תפילות וברכות ועוד. הספר מתאר את עמדותיו המקוריות, היוצאות דופן לפעמים, בצמתים היסטוריים בתולדות המדינה ואת השפעתו על דרכי עיצובה. בתוך כך מתנסחת תפיסתו המדינתית הייחודית של הרב גורן, כפי שהיא עולה במשנתו ההלכתית, וכן ההנמקות השונות שבהן עשה שימוש כדי להביא לידי ביטוי הלכתי ואמוני את המהפך הגדול שעבר העם היהודי במאה העשרים.

איך יימלט אב מפירעון חובותיו הכבדים, שבהם שקע בגלל בזבזנות בנו? הוא רוקם תכנית נפלאה: לשכנע את בנו ללמוד בבית ספרו של סוקרטס כיצד 'להפוך טענה נחותה לטענה ניצחת' על מנת לרמות את נושיו, להיחלץ מלחצם ולא לשלם את המגיע להם. הבן אינו נלהב מן התכנית ומסרב לעשות כמצוותו. לא נותרה לאב בררה אלא ללמוד בעצמו בבית ספרו של סוקרטס. למרבה הצער, הוא מתגלה כתלמיד לא יוצלח שאינו מסוגל לקלוט את הרעיונות החדשים. סוקרטס מגרשו מבית הספר ומציע לו לשלוח את בנו תחתיו. הבן מתרצה, מתקבל לבית הספר ומסיים את לימודיו בהצלחה, אך הוא משתמש במיומנויות שרכש בתורת הנאום והשכנוע גם לצרכים אחרים, שאותם לא חזה אביו מראש. המחזה העננות הוצג באתונה בחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס בשנת 423 לפסה"נ. הוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה. עיצוב ואיורים: בהיירב.

בתי דפוס והוצאה לאור, עיתונים וכתבי עת, תשתיות שיווק וציבור קוראים הולך ומתרחב – כל אלה נולדו יחד במזרח התיכון בשלהי העידן העות'מאני, אחרי מאות שנות התעלמות מהתפתחויות דומות באירופה. הופעתם הדרמטית באזור תוך רגע היסטורי קצר חוללה תמורות מרחיקות לכת כמעט בכל תחום בחיי הפרט והקהילה. הספר מהפכת הדפוס הערבי בוחן את הנסיבות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות שבהן התרחש המפנה הזה. הספר דן בצמיחת תעשייה של ייצור ספרים ועיתונות, בהיווצרות קהל צרכנים למוצרים המודפסים ובהקמת מערכות הפצה – משירותי הובלה ודואר ועד חנויות ספרים ורשתות של סוכנים – שחיברו בין היצרנים ללקוחותיהם. ההתבוננות בתמורות הללו מטילה אור רב על היבטים של מסורת תרבותית ודתית באזור ועל דילמות שהיו כרוכות בדפוסי חשיבה ופעולה חדשים. זהו מסע מרתק וססגוני אל חברה העושה את צעדיה הראשונים לתוך עידן חדש.

הספר רַחַק וְקֵרוּב מציג רעיונות שהתרקמו בהגות היהודית באזורי הקיסרות הביזנטית בשלהי ימי הביניים. התסיסה הרעיונית באותה עת הניבה תפיסות שכלתניות חדשניות ולעתים גם ויכוחים חריפים בסוגיות שונות. נידונות בספר גישות בתורת האלוהות, הבריאה, הנפש, השכל והנבואה בהגותם של ר' שמריה האקריטי, ר' אלנתן קלקיש, ר' יהודה משקוני, ר' מרדכי כומטינו, ר' מיכאל בלבו והוגים אחרים. הספר בוחן את רישומי התופעות הביזנטיות הייחודיות, כמו התנועה ההייזיכסטית, בהגות היהודית. כמו כן מוצגות בו סוגות ספרותיות שפרחו באזור הביזנטי, כגון שירה ודרשנות. זרמים בהגות היהודית שעדיין לא נחקרו, ופולמוסים לוהטים בסוגיות רעיוניות מוארים בספר בהרחבה. המחבר בוחן במה הושפעו ההוגים היהודים הביזנטיים מן המערב ובמה הביעו את ייחודם, הן בתוכן הן בסגנון. התרבות הרומניוטית בימים שהמגורשים מספרד עדיין לא הציפו את רחבי האימפריה הביזנטית נחשפת בספר בהרחבה בפני הקוראים.

הספר בוחן סיפורים מן המסורת היהודית, המתארים את ייסודה של מנהיגות בכמה מהקהילות החשובות בתולדות ישראל. עמודי התווך בו הן שתי אגדות חז " ל ידועות אגדת ייסוד יבנה, שגיבורה הוא רבן יוחנן בן זכאי , ואגדת ייסודה של הנשיאות הארץ - ישראלית, שגיבורה הוא הלל הזקן. המחקר עוקב מקרוב אחר גלגולי נוסח של אגדות אלה, דן במציאות ההיסטורית העולה מהם, ומצביע על שני סוגי מנהיגות שהם מייצגים, הבאים לביטוי גם בסיפורת היהודית של קהילות ישראל בימי הביניים: ספרד, אשכנז, מצרים, ובעיקר קיירואן שבצפון אפריקה. השוואות לסיפורת נוצרית מקבילה, ואף לסיפורת עממית בת העת החדשה, חושפות בסיפורת היהודית שתי תבניות של ייסוד מנהיגות, המשקפות שני סוגים של מנהיגות על פי תפיסתן העצמית של הקהילות המספרות-מנהיגות של קודש ומנהיגות של חול. ניתוחם המעמיק של הסיפורים מגלה הן המשכיות והן תמורה בסיפורת היהודית לדורותיה ולתפוצותיה, ועומד על משמעויות תרבותיות והיסטוריות הטמונות בעיצובם השונה של סיפורים אלה .

הכרך מוקדש לזכרו של אברהם צבי אידלסון (1938-1882) 'אבי חקר המוסיקה היהודית'. לכרך שני חלקים. הראשון, 'ביוגרפיה וביבליוגרפיה', מכיל חומר תיעודי הקשור לחייו ויצירתו של אידלסון. כאן נדפסו שתי הרשימות האוטוביוגרפיות, מסות זיכרון, הערכה כללית של עבודותיו המדעיות וביבליוגרפיות מוערות של כתביו ושל יצירותיו המוסיקליות. החלק השני, 'בעקבות אידלסון', מכיל ארבעה עשר מאמרים מדעיים הקשורים למחקריו של אידלסון ולתחומי התעניינותו. כאן נכללו מאמרי הערכה לשיטות המחקר שלו ותרומותיו למוסיקולוגיה וללינגוויסטיקה. מאמרים אחרים הם ניסיונות לפתוח דרכים חדשות בתחומים שהיו קרובים ללבו של חוקר דגול ורב פעלים זה, כגון שירת התהלים, שירי יהודי ספרד ותימן, מוסיקה לטקסים בבתי הכנסת באיטליה ואפילו זמרת התפילות בהודו. תחומים אלה ואחרים העסיקו את אידלסון בזמנים שונים, והמאמרים נדפסו כאן במחווה של כבוד לאופקיו הרחבים ופעילותו הרבגונית.

הקוראן הוא הספר הקדוש העומד בבסיסה של דת ששינתה את העולם. הוא לא חדל להיות מקור השראה והדרכה למוסלמים עד עצם היום הזה ואף עורר את סקרנותם של מלומדים יהודים ונוצרים לאורך הדורות. הקוראן מביא את דברי הקול האלוהי, קולו של אללה, הקורא אל הנביא מוחמד ודרכו אל שאר בני זמנו, ערבים, יהודים ונוצרים. הספר שלפנינו משרטט תמונת תקריב של קשת הנושאים שעליהם ניתן ללמוד מדברי האל: כיצד נגלה האל לנביא ובאיזו דרך הוא דובר אליו; כיצד הוא מנחה אותו להרחיב את קהל מאמיניו ולעמוד מול מתנגדיו; כיצד הוא מגדיר את אומת המאמינים ומהם עקרונות המוסר והאתיקה שהוא מתווה להם; מהי דמות האל ומהי דת האסלאם שהאנשים נקראים לדגול בה; מהן הדרכים המעשיות לביטוי האמונה בייחוד האל, כיצד מתנהל הפולמוס עם היהודים והנוצרים ועם עובדי האלילים, ומהי הדת האברהמית שעל האנשים לדגול בה כדי להיות מוסלמים אמיתיים. הקוראן מאיר את מעמדם של כתבי הקודש של היהודים והנוצרים, ומלמד כיצד הם מאשרים את מעמדו של מוחמד כשליח האל. יתר על כן, הקוראן מציג את הכתבים הללו כאילו הם מאששים את אשמתם של בני ישראל שמרדו בשליחי האל מאז ימיו של משה ועד ימי מוחמד, שהציע להם חזון גאולה תחת דגל האסלאם. מנגד, הקול האלוהי מציג את עקרונות המלחמה והשלום שעל המאמינים לנהוג על פיהם מול הלא מוסלמים, ומתווה דרכים נוספות לפעולה למען האל.

אנשים רבים סבלו בילדותם מן הטראומה של המתמטיקה. היום הם עשויים לגלות את היופי שבה. בספר מסע בעולמות מופשטים מוצגים לקורא, בצורה קלילה והומוריסטית, כמה מעקרונותיה של החשיבה המופשטת, ולאחר מכן נמתחים גשרים בינה לבין החשיבה המוחשית. הקשר שבין המתמטיקה והאמנות החזותית מומחש באמצעות ניתוח מתמטי של ציורים סימטריים. הספר מיועד לאנשים בעלי 'ראש פתוח' בני כל הגילים. אין צורך בהשכלה מתמטית מעבר לידע בסיסי. בעלי נטיות הומניסטיות ואמנותיות יוכלו להפיק ממנו תועלת לא פחות מבעלי נטיות ראליסטיות. הוא נכתב מן ההשקפה שהמתמטיקה איננה רק מדע שימושי ותיאורטי, אלא גם צורת אמנות היכולה להסב הנאה לקהל רחב יותר מזה הנחשף אליה בדרך כלל.

כיצד התמודדה 'גרמניה האחרת', שקמה לאחר תבוסת הנאציזם, כמדינה וכחברה, עם ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והמשפטיות של רדיפת הצוענים בתקופת השלטון הנאצי? התמודדות זו של החברה והמדינה הגרמנית שלאחר 1945 מציגה פן בלתי מוכר בארצנו של נפתולי הגרמנים עם צילה של אושוויץ. הספר מציג את המגמות והגורמים השונים שעיצבו את מדיניות הרשויות ואת התייחסות החברה והתרבות הפוליטית לצוענים ולרדיפתם בגרמניה שלאחר התייחסות החברה והתרבות הפוליטית לצוענים ולרדיפתם בגרמניה שלאחר 1945. הוא בוחן את מדיניות הפיצויים לצוענים נרדפי הנאציזם בשתי המדינות הגרמניות שקמו על חורבות הרייך השלישי, את עמדת מערכת המשפט ברפובליקה הפדרלית (מערב גרמניה) ביחס לחוקרי הגזע שנטלו חלק בעיצוב מדיניות הרדיפה ברייך השלישי ולקורבנותיהם הצוענים, ואת מדיניות רשויות ביטחון הפנים במדינה זו כלפיהם. כמו כן נדונים בספר השפעות הרדיפה הנאצית על יחס החברה הגרמנית לצוענים ולקרבן הנאציזם הצועני והתהליכים והתמורות שהתחוללו בתחום זה בתרבות הפוליטית בגרמניה מאז תבוסת הנאציזם בשנת 1945 ועד העידן שפתח איחוד גרמניה בשנת 1990. במסגרת זו נבחנות מידת התמדתם של דפוסי התייחסות גזעניים כלפי הצוענים בקרב הציבור הגרמני בתקופה זו ומשמעות העלייה במעמדו של קרבן הנאציזם הצועני בתרבות הפוליטית הגרמנית בראשית שנות השמונים. נושא אחרון זה חושף את הקשר הסמוי שבין יחס הגרמנים לצוענים ולרדיפתם לבין יחסם ליהודים ולשואה. מצורפות תמונות.

הספר בית דין מכין ועונשין הוא מחקר יסודי, מקיף וסמכותי על הענישה הפלילית [פנולוגיה] בעם ישראל – תורתה ותולדותיה. לספר שלושה חלקים: בחלק הראשון, 'הפנולוגיה היהודית באספקלריה של תולדות המשפט הפלילי', מתוארים יסודות המשפט הפלילי הנוגעים לבעיות ענישה – הגדרת התחום; בעיות ענישה פלילית, מטרותיה וצידוקיה; האלמנטים של החטא ועונשו, כאב וייסורים. הטיפול בנושאים הנידונים בחלק זה הוא כללי, ומתוארת בו גם המערכות המשפטיות המקבילות בהיסטוריה היהודית: המשפט העברי הקלסי והמשפט העברי הפרגמטי. בחלק השני, 'הפנולוגיה היהודית בראי הדורות', הרצאת הדברים היא כשל מחקר במדעי היהדות. מובאים מחקרים טקסטואליים, היסטוריים, אנתרופולוגיים והלכתיים בנושאים: עונש מוות, עונש מלקות, עונשי גוף אחרים, עונשים חברתיים ממוניים ודתיים, ויש בו סקירה מקיפה של חטאים ועונשיהם. המחקר מקיף את הפנולוגיה היהודית בתקופה העתיקה, בימי הביניים, ועד התפוררות הקהילות היהודיות על גיוונן הגאוגרפי ערב העידן המודרני, ודעיכת המשפט העברי בעקבותיה. מדיניות הענישה הפלילית של גדולי הפוסקים ההלכתיים מנותחת בחלק זה , ומוצג עיון מרוכז בתאורטיקה של הפנולוגיה היהודית. החלק השלישי, 'הפנולוגיה היהודית באספקלריה של הפוגע והנפגע', כולל שלושה נושאים: האחד הוא סקירה של רמת העבריינות בקהילות ישראל, השני דן בוויקטימולוגיה במשפט העברי, והנושא השלישי הוא מחקר מקיף על עין תחת עין (lex talionis) בהלכה ובתרבות המערבית. תקציר באנגלית בסוף הספר.

'בכורי העתים – ביכורי ההשכלה' הוא מפתח מוּער ל'בכורי העתים', כתב-העת העברי של ההשכלה בגליציה, שיצא לאור בווינה בשנים 1820–1831 (תקפ"א–תקצ"ב). פרויקט זה הוא המשך מִפתוח כתבי-העת של ההשכלה העברית שראשיתו ב'שער להשכלה': מפתח מוּער ל'המאסף', כתב-העת העברי הראשון (תקמ"ד–תקע"א), שיצא לאור בהוצאת מאגנס בשנת תשס"א. הספר נפתח במבוא שהוא מונוגרפיה מקיפה הבוחנת את מעבר ההשכלה מגרמניה לאוסטריה ולגליציה לאחר סגירת 'המאסף' ב-1811. נידונה בו תופעת הפריודיקה היהודית בגרמניה ('שולמית', 1809; 'ידידיה', 1818), הלוחות והאלמנכים שפרסם יוסף פרל (1814–1816), והפריודיקה העברית בהולנד ('בכורי תועלת', 1820), שעל פיהם עוצבה הקונצפציה של 'בכורי העתים' כאלמנך ספרותי. כתב-העת 'בכורי העתים' שימש כלי ספרותי ואידאולוגי של ההשכלה העברית באימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא משקף את התפתחות רעיונות ההשכלה מהשכלת ברלין עד השכלת וינה והתאמתם לקהל היעד בגליציה. ההשכלה העברית, שהייתה תנועה ספרותית, תרבותית וחברתית, ציינה מהפכה רבת-משמעות בתולדות העם היהודי, שאחד מהיבטיה היה מאמציה לחדש את השפה העברית ואת הספרות העברית מתוך מגמה להחיות את העם היהודי ואת תרבותו. כתב-העת 'בכורי העתים' שימש במה ראשונה לפרסום דברי יצירה והגות של סופרים וניתן לעקוב בו אחר תהליכי ההתגבשות של כתיבתם. נתפרסמו בו כמה מיצירות ההגות והספרות הראשונות של יוצרי ההשכלה בגליציה. בכרכיו נדפסו שירים, פרוזה, משלים, מחזות, ביוגרפיות, וכן מאמרים בנושאי היהדות, הלשון העברית, פרשנות המקרא והתלמוד, חינוך, מדע וענייני דיומא. עם הסופרים הנודעים שפרסמו ב'בכורי העתים', חלקם אף ערכו את השנתון, נמנים יצחק ארטר, שלום הכהן, יהודה ייטלש, שמואל דוד לוצאטו, מאיר לטריס, שלמה יהודה ראפופורט ויצחק שמואל ריג'יו. ה'מפתח' המוער מעמיד לרשות הקורא כלי-עזר חיוני ויסודי - הוא ערוך לפי שמות מחברים ולפי נושאים. הנושאים כוללים מושגים, מאורעות, מוסדות וארגונים, אישים וסופרים, ז'אנרים ספרותיים, כותרי ספרים, מקצועות לימודי היהדות ולימודים כלליים, ועוד. ה'מפתח' מאפשר עיון נוח ומקיף בנושאים המרכזיים שעמדו בפני עורכי 'בכורי העתים' ובחינת מהות החומר שפורסם בו, כמותו ואיכותו. באמצעותו ניתן לעמוד על הערכים הספרותיים, התרבותיים והחברתיים שאימצו עורכיו ולזהות סוגות ספרותיות שעמדו לנגד עיניהם. כמו כן אפשר למנות בו את יצירותיו של כל אחד מסופרי ההשכלה שפורסמו ב'בכורי העתים' ולבחון את תרומתו לספרות ההשכלה ולהגותה.

אסופת מאמרים הבוחנים סוגיות העומדות במרכז החינוך הלשוני בן זמננו, מנקודות מבט אישיות וחברתיות. פרקי הספר מציגים מחקרים העוסקים בשפה הדבורה והכתובה, עוקבים אחרי ממצאים ועדויות בתחומי התקשורת, החינוך, ההתפתחות והתרבות ויוצרים רצף עקבי החל מגיל הינקות עד הבגרות, בהקשרים חד-לשוניים בקרב ילידי הארץ ומהגרים. הספר יצא לאור לכבוד תרומתה העיונית והמעשית רחבת ההיקף של פרופ' הלית אולשטיין לחינוך הלשוני, והוא מיועד לחוקרים, למחנכים ולסטודנטים בשלבים השונים של החינוך הגבוה, המתעניינים בחינוך לשוני, ברכישת שפה, ברב-תרבותיות ובניתוח שיח.

ספר זה מציע מפגש ייחודי וראשון מסוגו בין הפילוסופיה של השפה הטבעית, התפתחותם של מושגים והתלמוד הבבלי. לטענת המחבר בעזרת השפה הטבעית, ובמיוחד באמצעות האופן שבו מושגים נטענים במשמעות, ניתן לברר לעומק את הדינמיקה של ההתפתחות וההתהוות של קונספציות הלכתיות. הספר מציע כלים מתודולוגיים ופילוסופיים לבירור התפתחותו של השיח התלמודי ונחשפת בו הפילוסופיה של השפה התלמודית. במילים אחרות: מתברר ההיגיון התלמודי. השפה הטבעית היא שפה דינמית ומתרחבת, וכך גם השיח התלמודי. הסוגיה התלמודית מעניקה למושגים המרכיבים אותה משמעות חדשה, המובילה למסקנות מרחיקות לכת שהתפתחו כמו מאליהן. המחבר מראה כי שתי פילוסופיות פוסט-ויטגנשטייניות מרכזיות של השפה הטבעית, משמשות יחד מצע להבנת התהוות השיח התלמודי. השיתוף בין שתיהן מספק מגוון של אפשרויות להתפתחות קונספציות תלמודיות שבהן אילוצים ומחויבויות מן העבר משתלבים בשיח של מושגי הווה. ניתוח הדיונים התלמודיים לאור שתי התפיסות הפילוסופיות הללו מלמד לא רק על היגיון תלמודי ייחודי, אלא גם מדגיש נקודות תורפה בפילוסופיה של השפה הטבעית במפגשיה עם שיח שבו מחויבות למסורת חזקה ורבת גוונים מתקיימת תוך כדי דיון עכשווי יצירתי. התלמוד הבבלי משמש אפוא, בשפות השיח התלמודי, גם מצע לבחינת גבולותיהן של פילוסופיות שפה מרכזיות.

This work constitutes the Proceedings of the Bar-Ilan International Symposium on the topic "Sense and Nonsense in Philosophy and Psychopathology." The symposium was held at Bar-Ilan University (Israel) on 7 and 8 June 1993, with lectures given in three languages (English, Hebrew and French). Through this symposium an outline of a philosophy of psychopathology related to biology and ethics was presented. It is now clear, especially from clinical experience, that the notions of sense and nonsense cannot be grasped directly, but must be constructed through a reflective process connected with concepts. Furthermore, since psychopathology is for the most part concerned with the disturbance of intersubjective experience, it is directly related to ethics. For this reason, as clearly illustrated by this symposium, psychopathology could provide an excellent basis for philosophical interrogation. It is our hope that this English version of the lectures will serve as a good advertisement for this idea.

דמוס (העם) זקן נרגן, עובר בטל שנדמה כי כל אחד יכול להוליכו שולל, קנה לעצמו עבד חדש בשם פפלגון (המדינאי קלאון) והעבדים שבביתו (המנהיגים הקודמים) נידחו על ידו, אינם מרוצים וזוממים לסלקו. מכיוון שפפלגון הוא גס רוח, בור ורמאי מושחת, כדי להפילו הם מחפשים עבד בעל תכונות כמו שלו אבל מוקצנות יותר, כי אלה הן התכונות הנחוצות למנהיג. הבחירה נופלת על מוכר נקניקים, בזוי יותר, בור יותר, שהשוק היא מכורתו. לאחר שרשרת עימותים בין השניים דמוס מחליט לבחור במוכר הנקניקים למנהיגו ולסלק את פפלגון. הנושא של המחזה אינו קלאון האיש אלא שאלת המנהיגות בכללה. ההתקפה על מנהיגותו של קלאון היא בה במידה התקפה על עם האתונאים – מי הם מנהיגיו, כיצד בוחרים בהם ובאיזו דרך הם מצליחים להנהיג את העם לאחר בחירתם. לרעיון המופשט של שאלת המנהיגות העניק אריסטופאנס לבוש מוחשי: גיבור המחזה הוא אדון הבית והמנהיגים הם עבדיו. הם אמורים לשרתו אך למעשה הם השולטים בו ומנצלים אותו לקידום טובות הנאה שלהם. המחזה הפרשים הוצג באתונה בשנת 424 לפסה"נ וזכה במקום ראשון.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם.

מראשית ימיה ניסתה הדיפלומטיה הישראלית לכונן קשרים עם כל ארצות העולם, כולל מדינות מוסלמיות לא ערביות. הספר עוסק בפרשה מופלאה של ניסיון ישראלי, בראשית שנות השישים, לכונן יחסים עם מאלאזיה, מדינה מוסלמית בעלת מיעוט סיני חשוב בדרום-מזרח אסיה. במרכזה של הפרשה עמד דיפלומט ישראלי צעיר, משה יגר. היחסים היו אמורים להתחיל במישור הספורט, לעבור לתחום המסחר ולהתבסס במישור המדיני. יגר יצא למאלאזיה בנובמבר 1964 במסווה של נציג חברה מסחרית כדי לקבוע נוכחות מסחרית ומדינית שם. ההנחה הייתה כי נוכחותו, שהייתה באישור השלטונות המאלאזיים, תתפתח בבוא הזמן לנציגות דיפלומטית. אולם מאלאזיה, שנכנסה שנה לפני כן לעימות חריף עם שכנתה הגדולה אינדונזיה, הייתה זקוקה לתמיכתן של מדינות ערב. דבר זה שם בסופו של דבר לאל את ניסיונות ההתקרבות של ישראל. בספטמבר 1965 הכריז ראש ממשלת מאלאזיה טונקו עבדול רחמן כי ארצו לא תכיר בישראל ולא תשחק אתה כדורגל. חודש לאחר מכן נצטווה יגר לצאת מן המדינה. כך הגיע לקצו הניסיון הישראלי לקשור קשרים עם מאלאזיה. הספר נכתב על סמך מסמכים ומכתבים שהמחבר כתב וליקט בתקופת שהותו במאלאזיה, מנובמבר 1964 ועד ינואר 1966, ולפיכך הוא מהווה מקור היסטורי חשוב.

אוצר יקר נתגלה בספרייה הציבורית והאוניברסיטאית בז ' נבה (בתצלום). שלוש מאות וחמ ישי ם דפים מהגניזה הקהירית, הכוללים מגוון נושאים בחיי התרבות היהודית וביניהם תעודות אותנטיות המאירות את חיי הקהילה היהודית במצרים במאות האחת עשרה והשתים עשרה . האוסף נקנה בקהיר בשנת /7 1896 ( שהוא התאריך ' הרשמי ' של גילוי הגניזה בידי ש " ז שכטר ) על ידי פרופ ' ז ' יל ניקול (Jules Nicole) , פפירולוג מאוניברסיטת ז ' נבה , שיצא לתור אחר פפירוסים יווניים . כ ' נספח ' לחומר היווני שקנה , ציידו אותו המוכרים בקופסת פח מלאה כתבים יהודיים . מאז שהגיע האוסף לז ' נבה , הייתה קופסת הפח ' גנוזה ' בספרייה , בלא שאיש ידע על קיומה . לפני כחמש שנים במסגרת המפעל הגדול לחקר פפירוסים יווניים המצוי בספריית האוניברסיטה נערכו מחדש פרסומיו של פרופ ' ניקול . משניערו את ממצאיו נתגלתה גם קופסת הפח . האוסף כולל קטעי מקרא , תרגומי מקרא , פירושי מקרא ( בערבית ) וחיבורי מסורה ; משנה , תלמוד , מדרש , חיבורי גאונים ; ספרי הלכה , תפילה שירה ופיוט , תעודות היסטוריות , מכתבים , שטרות וספרות הכתובה בערבית יהודית . היחס הכמותי בין תחומי הספרות שבאוסף דומה ליחס ביניהם בגניזה הקהירית כולה ויש בו קטעים חדשים בעלי עניין מיוחד. בספר מוצגים כל קטעי הגניזה שבאוסף בידי חוקרים כל אחד בתחומו. תחילה מתועד כל המצאי בקטלוגים (כולל השלמות לקטעים מן המצוי באוספי הגניזה האחרים) ובחלקו השני מתפרסמים מחקרים מפורטים המציגים את החומר החדש העולה מן הקטעים.

אהרן אפלפלד הוא אחד מבחירי הסופרים בתקופתנו. יצירתו זכתה בכל הפרסים הספרותיים החשובים בארץ ונחלה הכרה בין-לאומית רחבה, ונכתבו עליה עשרות מחקרים וביקורות. בספר המחבר מנסה לעמוד על אופייה של תמונת העולם העולה ממכלול יצירתו של אפלפלד. הדיון מתמקד בשלוש סוגיות מהותיות לעולמו של הסופר, הנבחנות מזוויות ראייה לא שגרתיות שמאתגרות את הנהלים המקובלים של השיח האקדמי, והוא מניב תובנות חדשות ומפתיעות. השער הראשון בספר מוקדש לסוגיה שעניינה הדרך שבה התמודד אפלפלד עם תקופת ילדותו המוקדמת, שממנה נשארו לו, לדבריו, רק רסיסי זיכרון מטושטשים. מתואר כאן מהלך השחזור האמנותי של ממד הזיכרון של אותה תקופה מכרעת, כפי שהתגבש שלב אחר שלב, למן תקופת ביכורי יצירתו של הסופר, בראשית שנות החמישים, ועד לנובלה 'תור הפלאות' (תשל"ח) המסמנת את שיאו של המהלך הזה. השער השני בספר מוקדש לסוגיה שעניינה אופייה של הממלכה הספרותית רחבת הידיים שאפלפלד ברא במשך עשרות שנים. המחבר מסרטט את גבולותיה של הממלכה הזאת, מתאר את מחוזותיה השונים על מרחביהם האופייניים ובוחן את יחסי הגומלין ביניהם. כמו כן הוא מנסה לברר של מי ה'עיניים' שדרכן מעוצב העולם הבדיוני, ואם עולם זה נתפס כאובייקט שאפשר 'לכבוש' אותו באמצעים אמנותיים. השער השלישי בספר מוקדש לסוגיה שעניינה העמדה הרליגיוזית של אפלפלד. מקום מרכזי כאן תופס הדיון במתח המורכב, המאפיין את רוב סיפוריו, בין הזיקה לשבט היהודי ואמונתו לבין הזיקה להוויה גויית-פרימיטיבית. בהקשר זה נבחנים שני ניסיונותיו העיקריים של הסופר (ב'הכתונת והפסים' וב'קאטרינה') למזג בין היסודות הכמו-סותרים, ונעשה ניסיון לעמוד על הגיונם האמנותי, על שורשיהם הביוגרפיים-פסיכולוגיים ועל ההשלכות ההגותיות העולות מהם. השילוב בין זוויות הראייה שדרכן נבחנות הסוגיות המרכזיות בשלושת שערי הספר יוצר מערך עיוני מורכב שבאמצעותו נבחנת סוגיה נוספת, שכל דיון רציני ביצירתו של אפלפלד חייב לעסוק בה: סוגיית נוכחותה ומעמדה של השואה במכלול היצירה שלפנינו על השתמעויותיה השונות – האמנותית, החברתית-רעיונית וכו'.

יש סדר למקרא: חז"ל ופרשני ימי הביניים על מוקדם ומאוחר בתורה מבקש להבהיר את השיטות השונות של גדולי המפרשים רש"י, ראב"ע ורמב"ן לשאלת סדר התורה על רקע המסורת המדרשית שקדמה להם. לכאורה נוקט ספר התורה סדר כרונולוגי, אך עיון מדוקדק מגלה לא מעט סטיות מקו זה. תגובה אחת בתלמוד ובמדרש היא הקביעה 'שאין מוקדם ומאוחר בתורה'. כלל זה הורחב ויושם גם במקומות שלא הייתה בעיה בסדר הנתון וכך קיבל הביטוי את המשמעות בלשוננו, שאין סדר כלל. במקרים אחרים של חוסר רצף שאלו חז"ל 'למה נסמכה' פרשה מסוימת למקומה. תשובתם הייתה על פי רוב בדרך הדרש: הם קישרו בין שני סיפורים או פסוקים סמוכים, אף אם לא היה בסיס לכך בטקסט, כדי להפיק לקח מוסרי. אבל כבר בספרות חז"ל ניתן להבחין בהתייחסויות אחרות לשאלת סדר התורה. מצוידים בתובנות אלה, פנו פרשני ימי הביניים להסביר את מיקום הפרשה באמצעות קשר ענייני, רעיוני או ספרותי לפרשות ולפסוקים הסמוכים אליה. ניסיונות אלה הביאו אותם למודעות חדשה באשר לסדר התורה. הספר מכיל את מאות מקרי הסמיכות ומקרי 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' בפירושי רש"י, אבן עזרא ורמב"ן לתורה שהמחבר אסף ובדק על רקע המקרים שהובאו בתלמוד ובמדרש. מתוארים בו דרכו של כל פרשן, התמודדותו עם המסורת המדרשית ועם הפרשנים שקדמו לו ועקרונות הסידור שעולים מתוך שלל הדוגמות. הספר יצא לאור בשיתוף עם הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

השירה והפיוט הם חלק בלתי נפרד מן ההווי ומאורח החיים היום-יומי של יהודי צפון אפריקה. אין אירוע בחיי הקהילה או בחיי הפרט שאינו מלווה בשירה ובפיוט המתאימים לו. השירה חובקת את מעגל השנה על כל מועדיו ואת מעגל החיים על כלל תחנותיהם. ומילות השירים ולחניהם מתנגנים באוזניהם של יהודי צפון אפריקה והם חלק מזהותם. שירים בני מאות שנים שחיברו משוררי ספרד ושירים 'צעירים' יותר שכתבו משוררי צפון אפריקה חיים ומושרים עד היום. הספר מציג בהרחבה את השירה העברית בצפון אפריקה על מסורותיה וחידושיה, סוגיה ותכניה, מקצביה ותבניותיה, והוא ללא ספק אחד המפתחות להבנה שלמה של בני הקהילה הגדולה במדינת ישראל כיום.

Shmuel Yosef Agnon, born in Poland in 1888, is one of the central figures in Modern Hebrew literature. His concern as an author for the historical past of the Jews of Poland and for all aspects of the relationships between Jews and Poles is inherently woven into his writings. This monograph is a revised and expanded version of an article entitled, "Between Historical Reality and Literary Fantasy – Polish-Jewish Relations in the writings of S.Y. Agnon", which was first published in Hebrew in Gal-Ed XI (1989), pp. 109-160. The text was translated by Ora Wiskind. For ease of reference all titles of Agnon's work quoted in the text appear in transliterated form; the original Hebrew titles and translations are included. The illustrations present in the text are from the "Yad Agnon" collection.

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

במשפחות רבות של ניצולי שואה הועבר לילדים מסר גלוי וסמוי – שמרו את זכר המתים! בני הדור השני, שהמשא הכבד מנשוא של זיכרון השואה הונח על כתפיהם, חיים בעבר הטראומטי של הוריהם, וחלק ניכר מעולמם הרגשי שרוי במקום שהמוות שולט בו. מתוך הסיפורים והתצלומים המעטים ששרדו את זוועות המלחמה, ובחסות השתיקה הרועמת, אט אט התעצב בדרכים רבות ושונות זכר הקורבנות שלא הכירו בדמיונם וביצירותיהם של אמנים בני הדור השני לשואה. הספר הירושה: השואה ביצירותיהם של אמנים ישראלים בני הדור השני , עניינו יצירות של אמנים ישראלים שניכרת בהן ייחודיות הנובעת מההקשר התרבותי-חינוכי של העיסוק בשואה בישראל, ומאירועים מרכזיים בהיסטוריה הישראלית העכשווית. נושאים רבים שהעסיקו את האמנים נחשפים בספר, ובעשרות עבודותיהם מוצגים ביטויים מגוונים שבהם בחרו להביע את עולמם הפנימי, המושפע מחוויות השואה של הוריהם.

מהי הפילוסופיה של ההלכה? האם אפשר להבין את ההלכה באופן פילוסופי? האם ההלכה מושפעת מגורמים חוץ-הלכתיים? כיווני מחשבה ומחקר חדשים בנושאים אלה, מאת טובי החוקרים בתחום, מתבררים בספר עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה. בספר ארבעה פרקים: בירור תחום המחקר; המאבק על מקומה והשפעתה של הפילוסופיה בהלכה; בין פורמליזם למהותניות; וקריאה סוציולוגית, אנתרופולוגית ומגדרית של ההלכה. בפרקים אילו מתבררות סוגיות יסוד ובהן אפיון תחום הפילוסופיה של ההלכה, מרכיבי ההלכה, ותרומתו של הפילוסוף של ההלכה להבנתה ולבירור דרכה ומשמעותה. עוד נדונות בספר שאלת עצמאותה ופתיחותה של ההלכה לעולמות ערכיים והגותיים שונים, משקלם של שיקולים חוץ-הלכתיים בעיצוב ההלכה והפסיקה, ועד כמה מודעוּת לשיקולים מהשדה האנתרופולוגי והסוציולוגי עשויים להנהיר את מהלכי הפסיקה ההלכתית. בד בבד מתבוננים המחברים בפילוסופיה של ההלכה מזווית ראייה ביקורתית ונורמטיבית. הספר פורש בפני הקוראים את חזית המחקר בפילוסופיה של ההלכה כיום, והוא שער מרתק להכרת התחום על צדדיו ולבטיו המגוונים.

כיצד משפיעה הפוליטיקה הבינלאומית על התערבות האו"ם באזורי סכסוך ברחבי העולם? הספר האו"ם ושמירת השלום, 1995-1988 עונה על שאלה זו. מתואר בו המפנה ההיסטורי שבעטיו הפכו מבצעי שמירת השלום של האו"ם מאמצעי זניח שהקהילה הבינלאומית נקטה בו לאמצעי העיקרי ליישוב סכסוכים. במבצעים אלה, שנועדו לקידום מטרות כגון דמוקרטיזציה, בניית מוסדות אזרחיים וביטחוניים חדשים, אספקת סיוע הומניטרי ופיתוח הכלכלה המקומית - לוקחים חלק מאות אלפי חיילים, שוטרים ואזרחים מעשרות מדינות. השפעת הפוליטיקה הבינלאומית על ההתערבויות באזורי סכסוך נבחנת מתוך גישה רב-תחומית לחקר ההיסטוריה הגלובלית, חקר ארגונים בינלאומיים וארגונים לא ממשלתיים וחקר סכסוכים. בספר מתוארים בהרחבה דיונים שהתנהלו באו"ם הנוגעים למבצעי שמירת השלום, החושפים את נבכי ונדבכי הפוליטיקה הבינלאומית. מפורטים בו המבצעים בקמבודיה, ביוגוסלביה לשעבר ובסומליה, המהלכים שקדמו לגיבוש העמדות של המדינות החברות באו"ם לגביהם, התפיסה שעמדה ביסודו של כל מבצע, הוצאתם לפועל של שלושת המבצעים, השלכותיהם ותוצאותיהם.

בעשורים האחרונים התחוללו תמורות מהפכניות במעמדן הפוליטי והצבאי של קהילות דתיות ואתניות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מבירא עמיקתא של נחיתות לאיגרא רמא של עליונות. קהילות שהיו דחויות ומקופחות במשך דורות עלו לשלטון או חיזקו את מעמדן הפוליטי במדינותיהן תוך מאבקים צבאיים. כאלה היו השיעים בעיראק, בלבנון ובתימן; הכורדים בעיראק ובסוריה, הנוצרים והאנמיסטים בדרום סודאן והברברים בצפון אפריקה; העלווים בסוריה ממשיכים להחזיק בכוח בשלטון מאז שנות השישים של המאה הקודמת. תמורות משמעותיות אלו פעלו לראשונה להחלשת הצביון הערבי-מוסלמי-סוני של חלקים חשובים במרחב. בתווך מצויות קהילות נוצריות בלבנון, מצרים, עיראק והרשות הפלסטינית שנפגעו ואולצו בחלקן להגר לחו"ל. אולם, חלקים מהן ומקהילות אחרות השתלבו בחברה ובפוליטיקה של מדינות אלה - כמו דרוזים, תורכמנים וצ׳רקסים בירדן, בסוריה ובישראל. במקביל ובאופן ייחודי, בישראל/פלסטין נמשך התהליך הדרמטי של הפיכת המיעוט הדתי-האתני היהודי לרוב שליט, אגב הדרה של קהילת הרוב לשעבר, הערבית-מוסלמית-סונית, לאחר מלחמות 1948 ו-1967. תמורות פוליטיות רבות מאופיינות עדיין בסכסוכים צבאיים ובהקזת דם בין קבוצות דתיות ואתניות באזור. הללו גבו בעשורים האחרונים מיליוני קורבנות, פי עשרה מכל מלחמות ערב-ישראל מאז 1948.

ספר זה הוא מבחר מקיף ומייצג, בתרגום ראשון לעברית, של כתבי פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), "אבי ההומניזם" האירופי ומהמבשרים החשובים של הרנסנס האיטלקי. בכתבים אלו ניסה פטררקה להחיות את סגנונות הכתיבה שהיו מקובלים בעולם העתיק ובכך לכונן מחדש את האידיאלים האסתטיים, האתיים, החינוכיים והפוליטיים של אותו עולם אבוד בעיניו. בין היתר החיה בכתביו את תחומי הידע העתיקים הידועים כ"מדעי האדם" – הספרות, ההיסטוריה, הרטוריקה והפילוסופיה של המוסר – שבהם ראה את הבסיס לאנושיות ולתרבות האנושית. כך קרא תיגר על הדגש הנוצרי על ביטול העולם הארצי, וקידם אידיאלים קלאסיים של שליטה עצמית ויציבות רגשית. המבחר כולל כמה ממכתביו האישיים הידועים של פטררקה, ובהם צמד האיגרות לנואם והפילוסוף הרומי קיקרו; דיאלוג תרפויטי-אוטוביוגרפי שניהל עם אביו הרוחני אוגוסטינוס הקדוש, ובו אִתגר את תמונת העולם הדתית הנוקשה של בן-שיחו; כְּתב תוכחה שבו יצא נגד הפילוסופיה האריסטוטלית הדומיננטית בזמנו וטען לעליונות הרטוריקה הקלאסית על הפילוסופיה; נובלה שבה הציג את גרסתו לסיפור החותם של דקאמרון מאת ידידו ג'ובאני בוקאצ'ו; ומבחר מן השירה הלטינית שלו, שבאמצעותה ניסה לשחזר את שירתו של המשורר הרומי הגדול ורגיליוס. באמצעות היצירות הללו אִפשר פטררקה את צמיחתה של תרבות חילונית חדשה על סף העת המודרנית, תרבות המציבה במוקד את האדם והעולם הזה, והניח את היסודות להתפרצות היצירתית הגדולה של הרנסנס האיטלקי.

מה היו יחסי הכוחות בקרבות יהודה המקבי ובמלחמת העצמאות? האמנם לפנינו מלחמת מעטים נגד רבים, כפי שמקובל לחשוב? שאלות אלו נדונו ביום עיון שבית הספר להיסטוריה של האוניברסיטה העברית קיים בדצמבר 1999. המשתפים היו תמימי דעים שדיון ביחסי כוחות אסור לו להצטמצם למניית מספרי הלוחמים וכי חובה לתת את הדעת על שורה של משתנים נוספים. עם זאת, יש חשיבות גם למספרי הלוחמים. לגבי מלחמות יהודה המקבי הושמעו הערכות מנוגדות, ואילו לגבי מלחמת העצמאות, שררה הסכמה רחבה שאין לקבל בצורה גורפת את התפיסה של ניצחון המעטים על הרבים. בקובץ הנוכחי מתפרסמים לראשונה מסמך מטכ"לי משנת 1952, ומחקר של יהושע בן-אריה שנערך בענף היסטוריה בצה"ל בשנת 1955. משותפת להם המסקנה שמבחינת מספרי החיילים אין לדבר על ניצחון המעטים על הרבים במלחמת העצמאות. כן מתפרסמים כאן מאמרים המתבססים על הרצאות ביום העיון: מאמריהם של בצלאל בר-כוכבא וישראל שצמן על קרבות יהודה המקבי; של בני מוריס ועמיצור אילן על הערכת יחסי-הכוחות במלחמת העצמאות; של אייל נווה ומרדכי בר-און על הבנייתו של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי על יחסי-כוחות אלה והדרכים האפשריות להמחשת העובדות בספרי הלימוד; של שמריה בן-פזי, משה ארנוולד ונמרוד הגלעדי על שלושה מקרי בוחן: צפת, הרובע היהודי בירושלים העתיקה, והמושבה רחובות. מסתו של יוסף הלר הל מרכזיות מוטיב 'מעטים מול רבים' בחשיבתו של דוד בן-גוריון מרחיבה את היריעה שנפרסה ביום העיון.

רנה דקארט (1650-1596) נחשב בדרך כלל למייסדה העיקרי של הפילוסופיה החדשה. חיבורו הגיונות על הפילוסופיה הראשונית (לפי הכותרת הלטינית) או הגיונות מטפיזיים (כפי שקרוי הספר בתרגומו הצרפתי) מציין יותר מכל חיבור אחר את המעבר מן הפילוסופיה הקדם-מודרנית אל הפילוסופיה המודרנית, וניתן אפילו לומר שהוא מהווה מעין סדר יום ראשוני שלה. מופיעים בו באופן מובהק כמה מאפיינים מרכזיים של המחשבה המודרנית כמו ראשוניותה של שאלת הידיעה והצדקתה, טיבו של הסובייקט ומקומו בעולם, הכרה בתוקפו העצמאי של המדע החדש (כפי שהוא מופיע אצל גלילאו, אך גם אצל דקארט עצמו), ועוד. אלא שה הגיונות אינם חיבור עצמאי, והם הופיעו (לראשונה ב-1647) ועמם שבע קבוצות של 'השגות', כלומר שאלות, בירורים, תמיהות והסתייגויות, שנכתבו על ידי שורה של אנשי-מדע, פילוסופים ובעיקר תיאולוגים ידועים בזמנם, שקראו את חיבורו של דקארט לפני שיצא לאור. אל ה'השגות' צירף דקארט 'תשובות', לעתים מפורטות יותר לעתים פחות, והחיבור המקורי כולל אפוא גם את ה'הגיונות' וגם את ה'השגות והתשובות'. חיבור זה מופיע עתה בשלמותו בתרגום עברי.

האם תיתכן פילוסופיה של האמונה? האם ניתן להבחין בוודאות בין אמונה לשם שמים לבין אמונה המשתמשת באל כקרדום לחפור בו? האם קירקגור, הנחשב לאביו של האקזיסטנציאליזם הדתי, היה הוגה דעות אנטישמי? מה היה יחסו אל היהדות והיהודים? מהם יחסי הגומלין בין אמונה דתית למוסר אנושי? האם תיתכן ביניהם סתירה? מדוע לדעתו של קירקגור אברהם אבינו היה אביר האמונה? האם קירקגור הוא מפתה דתי או מחנך לקיום אותנטי? על שאלות מפתח אלה, העוסקות בזיקת היחיד אל אלוהיו, עונה הקובץ העשיר בתוכנו וברוחו. בקובץ הזה מופיעים שלושה-עשר מאמרים של מיטב חוקרי קירקגור בארץ ובעולם. הנספח בקובץ, המכיל את רוב הפרסומים של קירקגור ועל אודותיו בעברית, מעיד על מסורת מפוארת של מחקרים עבריים על קירקגור.

זהו סיפור על מפגש. חינוך נתפס בדרך כלל כמושג השייך ל'בית הספר' ולסביבתו - הורים, מורים, חברים לכיתה, גני ילדים, ספרי לימוד, חוגים, מדריכים, תנועות נוער וכיוצא בהם. יש גם מי שמבינים כי מדובר בתהליך האנושי המרכזי - המתחיל בלידה ונמשך עד שיבה. הוא מעצב את האדם, את החברה, את העולם - ושואף לשפרם. אין אתגר ראוי ממנו. לפניכם הצצה לדרכם של אחדים מאלה המקדישים את חייהם לנושא מורכב זה ומחוללים שינוי.

תוקפנותם של גברים כלפי נשים ביצירותיהם של סופרים רוסים במאות התשע-עשרה והעשרים -- טולסטוי, דוסטויבסקי, צ'כוב, לסקוב, טורגנייב, טריפונוב, זושצ'נקו, גרוסמן, רספוטין, בולגקוב, וסילייב, דובלטוב, נגיבין ופוליאקוב -- נדונה בספר זה; תוקפנות שהגבר אינו מודע למניעיה, והיא ניזונה מרגשי נחיתות ומתסכול. הגבר רואה בעצמו אדם מכובד, בעל שיעור קומה ואישיות בעלת רוחניות עליונה. הוא מצפה ליחס של כבוד, להערצה ואפילו לסגידה מצד האישה. אולם האישה חכמה, אמיצה ובעלת תושייה יותר ממנו. כתוצאה מכך הוא מרגיש שהיא גוזלת ממנו את גבריותו ומנכסת אותה לעצמה, תוך שהיא הופכת אותו לאישה ואת עצמה לגבר. הוא מקנא באישה, חש מושפל על ידה ושונא אותה. מצב זה מעורר בו רגשי עלבון ותוקפנות כלפיה; הוא רוצה לנקום בה ולהענישה, רוצה לרצוח אותה. ואם אין ביכולתו ליישם את תוקפנותו כלפי האישה, הוא מפנה אותה אל עצמו – הוא מידרדר לאלכוהוליזם, חולה במחלה בעלת תסמינים פסיכולוגיים, מתאבד. בספר מוצגות גם יצירות שנכתבו על ידי מחברות-נשים: שצ'רבקובה, רובינה, אוליצקיה, פטרושבסקיה וגרקובה, שבהן הגיבורות מתייחסות לגבר אך ורק כאל אובייקט לסיפוק צורכיהן הגופניים, החומריים, החברתיים והרגשיים.

The crashing of two jet airplanes into the Twin Towers in New York is vividly remembered by most people in the world today. Similar powerful images have come through videos of bombing in Kosovo, Moslem riots in Europe, brutal reprisals of protest in China, terrorist attacks in Israel, Kenya, Thailand, Turkey, Spain, India, Russia and England. These global events have challenged the beliefs of people in the Western world, and many have found themselves grappling with the perennial questions of modernity: Where is the world going? Are we attaining perpetual peace, or are we simply in the midst of ‘perpetual war’? How can we come to terms with seemingly opposing historical shifts, one pointing toward a globalizing and integrated world, the other toward tribalism and balkanization? This book celebrates S.N Eisenstaedt's works in sociology while addressing these questions. It brings together highly qualified and esteemed scholars to revisit the questions above in a nuanced, comparative, and empirically supported manner Shmuel Noah Eisenstadt is Professor Emeritus at the Department of Sociology and Anthropology at the Hebrew University of Jerusalem. He is the 2006 winner of the Holberg International Memorial Prize

הלוואה בריבית היתה מקור מחיה ראשון במעלה ליהודי־אירופה בימי־הביניים; וסוגיה קצרה בגמרא — בת כמה שורות — היוותה את התשתית ההלכתית למשלח־יד זה. ספר זה הנו נסיון לעקוב אחרי גלגוליה של סוגיה זו בחשיבה ההלכתית באירופה בימי הביניים, תקופה המכונה בתולדות ההלכה ׳תקופת הראשונים׳.

Metropolitan reforms have been implemented in Canada at a scale and frequency greater than anywhere else in the democratic world. Recent Canadian metropolitan reforms are setting precedents and their fate could influence metropolitan agendas worldwide. This edited collection deals with local government reforms in major Canadian metropolitan areas and provides comparative insights from other countries. Steps undertaken by Canadian provinces have seemingly preferred in some cases 'old regionalism' territorial reforms over 'new regionalism' horizontal networks of governance. Canadian experiences indicate that both weak metropolitan mechanisms and neighborhood-level governments tend to be unstable, often not fulfilling expectations. Moreover, it seems that only old regionalism deals effectively with sharing fiscal burdens, whereas new regionalism approaches can be effective in development. The cross-national case studies provide a perspective on the role of different political systems and political cultures in determining the metropolitan governance agenda and the reforms undertaken, revealing considerable similarities in the agenda and diversity in responses.

ספרי במדבר הוא מדרש תנאי לספר במדבר הנחשב לאחד מנכסי צאן הברזל של ספרותנו העתיקה. מהדורתו הקודמת יצאה לפני כתשעים שנה על ידי רח"ש הורוביץ בלייפציג. מאז נתגלו עדויות חדשות של החיבור ושל פרשניו הראשונים, הן בכתבי יד עתיקים והן בילקוטים מימי הביניים, המצטטים חלקים רחבים ממנו. בד בבד שוכללו שיטות המחקר של ספרות חז"ל וגובשו עקרונות חדשים על אודות הדרך הראויה להוצאת מהדורות מדעיות של ספרות זו. כל אלה מצדיקים את כינונה של מהדורה חדשה לספרי במדבר המיועדת לחוקרי ספרות חז"ל, ללומדי התורה ולשוחרי הדעת. נוסח הפנים של המהדורה החדשה מבוסס על כ"י ותיקן 32, בכיר כתבי היד של הספרי, השונה במקומות רבים מנוסח המהדורה הקודמת. נוסחאות המהדורה החדשה שופכות לעתים מזומנות אור חדש על דרשותיו והלכותיו של הספרי. צמוד לו מדור עצמאי, שבו פורטו ונומקו כל סטיות המהדורה מנוסחו של כ"י ותיקן 32. במדור חילופי הנוסחאות תועדו חילופים מכל עדי הנוסח הידועים, שמספרם כפול ולעתים אף משולש ממספר העדים שבהם נעזר הורוביץ במהדורתו. אף במדור המקבילות נכלל הרבה חומר חדש. ואולם דומה שתרומתה העיקרית של מהדורה זו בפירוש המפורט הכלול בה. פירוש זה מבוסס על פרשני הספרי הקודמים, שסללו את הדרך להבנת דרשותיו הקשות ולהארת משמעותן הפרשנית וההלכתית, וכן על ההישגים של חקר לשון חז"ל ושל מחקר תורת התנאים בדורות האחרונים, התורמים תרומה מכרעת לביאורן הפשטני של הדרשות ולמחקר דרכי עריכתו של הספרי. המהדורה הנוכחית כוללת שלושה חלקים. בחלק הראשון מהדורה שלמה של הספרי לפרשות נשא ובהעלותך (נוסח פנים ומדור הנלווה לו, רשימת מקבילות וחילופי נוסחאות). נוספה לו מהדורה זמנית של הספרי לפרשות שלח-מסעי, הכוללת את נוסח הפנים והמדור הנלווה לו בלבד. בחלק השני פירוש הספרי לפרשת נשא, ובשלישי פירוש הספרי לפרשת בהעלותך. המהדורה השלמה של ספרי במדבר לפרשות שלח-מסעי ופירושו תצא לאור, אי"ה, בשנים הקרובות. אקדמות להוצאה חדשה של ספרי במדבר לעיון ורכישה של חלק ד, לחצו כאן

"ספרו של משה מאיר , שניים יחדיו , מגלם פריצת דרך בפילוסופיה של הדת היהודית בזמן החדש. שורשיו מעוגנים במקורותיה של פילוסופיית הדת היהודית במאה העשרים, בייחוד בזו של הרמן כהן ושל הרב סולובייצ'יק, ובמורשת ההגות החסידית; רקעה הוא המריבה העקרה בין דתיות לחילוניות בעידן המוגדר כפוסט מודרני. הכרתו הכואבת של משה מאיר, היונקת מחוויה אישית, היא שזהותם העצמית של ה'דתיים' וה'חילוניים' לוקחת חלק זה בעולמו של זה ושהמריבה חוצה לא רק ביניהם אלא גם בתוכם. המחבר מפתח בספרו לשון דתית-פילוסופית חדשה שתאפשר לצאת מתוך השריון הסוגר עליהם ומונע מהם לראות זה את אנושיותו של זה, וליצור לא רק הידברות יהודית אנושית אלא גם זהות אישית מגשרת ומאחדת של מאמין חילוני מזה וחילוני מאמין מזה. כחוקר פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש שגיבש עמדה משלו בנושאים הללו, התרשמתי עמוקות מן התנופה החדשנית, הבהירות והיושר האינטלקטואלי המאפיינים את ספרו של משה מאיר, מיפי מבנהו ומן האלגנטיות של סגנונו. ספר יפהפה שעם עמקותו קריאתו קולחת ומהנה. זהו ספר שיעשיר ויפרה את עולמו הרוחני של כל קורא המתעניין בנושאים אלה והוא עשוי לחולל ויכוח ענייני ומעמיק בין חסידים נלהבים למתנגדים נלהבים, בין אם הם דתיים ובין אם הם חילוניים." (פרופסור אליעזר שביד, החוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית) "החיפוש אחר פילוסופיה דתית מרעננת היא אחד החיפושים החיוניים ביותר והמרתקים ביותר. משה מאיר מציג דרך שהיא גם תבנית וגם תוכן לכינון אחת מדרכי האמונה המיוחדים שבדור שלנו. דווקא כמי שלא הסכים עם כל דבריו, אני רואה חשיבות עליונה שמשנתו תיקרא על ידי כל אדם מאמין ותהדהד בתוכו - בין על ידי אימוץ ובין על ידי ביקורת, מכיוון שבוקע ממנה צליל מכוונן, ישר ומעמיק של בקשת אלוהים"(הרב יובל שרלו) "בספר היפה החשוב והמקורי הזה בורא משה מאיר מצלמו ומדמותו את האדם הדתי-חילוני הדומה באופן חיצוני בלבד לאדם הדתי-דתי. בריאה מרתקת זו גרמה לי להתבונן שוב בדמות דיוקני ולגלות שאחרי ככלות הכול אינני אלא אדם חילוני-דתי שדמיונו לאדם החילוני-חילוני הוא חיצוני בלבד." (ארי אֵלון מחבר "עלמא די" ו"בא אל הקֹדֶשׁ")

ספרי במדבר הוא מדרש תנאי לספר במדבר הנחשב לאחד מנכסי צאן הברזל של ספרותנו העתיקה. מהדורתו הקודמת יצאה לפני כתשעים שנה על ידי רח"ש הורוביץ בלייפציג. מאז נתגלו עדויות חדשות של החיבור ושל פרשניו הראשונים, הן בכתבי יד עתיקים והן בילקוטים מימי הביניים, המצטטים חלקים רחבים ממנו. בד בבד שוכללו שיטות המחקר של ספרות חז"ל וגובשו עקרונות חדשים על אודות הדרך הראויה להוצאת מהדורות מדעיות של ספרות זו. כל אלה מצדיקים את כינונה של מהדורה חדשה לספרי במדבר המיועדת לחוקרי ספרות חז"ל, ללומדי התורה ולשוחרי הדעת. נוסח הפנים של המהדורה החדשה מבוסס על כ"י ותיקן 32, בכיר כתבי היד של הספרי, השונה במקומות רבים מנוסח המהדורה הקודמת. נוסחאות המהדורה החדשה שופכות לעתים מזומנות אור חדש על דרשותיו והלכותיו של הספרי. צמוד לו מדור עצמאי, שבו פורטו ונומקו כל סטיות המהדורה מנוסחו של כ"י ותיקן 32. במדור חילופי הנוסחאות תועדו חילופים מכל עדי הנוסח הידועים, שמספרם כפול ולעתים אף משולש ממספר העדים שבהם נעזר הורוביץ במהדורתו. אף במדור המקבילות נכלל הרבה חומר חדש. ואולם דומה שתרומתה העיקרית של מהדורה זו בפירוש המפורט הכלול בה. פירוש זה מבוסס על פרשני הספרי הקודמים, שסללו את הדרך להבנת דרשותיו הקשות ולהארת משמעותן הפרשנית וההלכתית, וכן על ההישגים של חקר לשון חז"ל ושל מחקר תורת התנאים בדורות האחרונים, התורמים תרומה מכרעת לביאורן הפשטני של הדרשות ולמחקר דרכי עריכתו של הספרי. המהדורה הנוכחית כוללת שלושה חלקים. בחלק הראשון מהדורה שלמה של הספרי לפרשות נשא ובהעלותך (נוסח פנים ומדור הנלווה לו, רשימת מקבילות וחילופי נוסחאות). נוספה לו מהדורה זמנית של הספרי לפרשות שלח-מסעי, הכוללת את נוסח הפנים והמדור הנלווה לו בלבד. בחלק השני פירוש הספרי לפרשת נשא, ובשלישי פירוש הספרי לפרשת בהעלותך. המהדורה השלמה של ספרי במדבר לפרשות שלח-מסעי ופירושו תצא לאור, אי"ה, בשנים הקרובות. אקדמות להוצאה חדשה של ספרי במדבר לעיון ורכישה של חלק ד, לחץ כאן

יהדות ארצות הברית, הגדולה שבקהילות העם היהודי, ניצבת על פרשת דרכים. ההצלחה החברתית-כלכלית וההשתלבות בזרם המרכזי של סביבת הרוב מחוללות תמורות במחויבות הקבוצתית של היהודים. הם נתונים כיום קודם כול להשפעת המערכת החברתית, התרבותית והפוליטית האמריקנית, ורק במקום השני עומדת תת-המערכת היהודית. ביטויי הזהות הקבוצתית של היהודים עוברים מן הזירה הציבורית אל מסגרות אישיות ומשפחתיות, בבחינת 'היה יהודי בביתך ואדם בצאתך'. אף אם למנהגי הבית מן העבר עדיין שמור מקום של כבוד, בנאמנות הקהילתית ניכרת מגמת היחלשות. יתרה מזו, צפוי כי בעתיד עוד ייטשטשו הזיכרונות המשפחתיים היהודיים, כיוון שילדים יהודים רבים גדלים במשפחות מעורבות. ספר זה הוא מחקר סוציולוגי מקיף הבוחן תהליכים חברתיים ותרבותיים יסודיים בקרב יהודי ארצות הברית בימינו ואת קשרי הגומלין ביניהם. מוקד הספר בנדודי יהודים בתוך היבשת האמריקנית, המשקפים תהליכי השתלבות בחברה הכללית, ובהשפעת הנדודים על מבנה המשפחה ועל דפוסי ההתנהגות האתנו-דתיים של היהודים. סוגיות אלו נבחנות על סמך מסד הנתונים הטוב ביותר לביסוס מחקר חברתי על יהדות ארצות הברית, ובהקשר תאורטי רחב של תפקיד הזהות הקבוצתית באמריקה בת זמננו.

יעקב שבתאי, מגדולי הסופרים הישראלים, ש זכרון דברים ו סוף דבר שלו נמנים עם פסגות הפרוזה העברית של כל הזמנים, היה הסופר התל-אביבי ביותר. אין המדובר רק בהיותו תל-אביבי הבקי ברחובותיה ובאחרון שביליה, אלא ביצירת עולם אנושי שכל הווייתו הרוחנית, הנפשית והלשונית, רקום בחבלי שייכות ונביעה ממרחבה. בדומה לפריז של פרוּסט, תל אביב היא חלק מגופם של גיבורי שבתאי. לצד השייכות הזאת למרחב עומד לזכות שבתאי הישג נוסף, נדיר עוד יותר, בלשון הפרוזה שלו, שיצרה רצפים נמשכים וצומחים מתוך חיוניות דיבורית-ישראלית סגולית. לא "זרם תודעה" למינהו אלא דיבוריות הממריאה להיות סגנון מקומי; סוג של מחשבה ושיח הנכנס ויוצא בין יחידים למשפחות ומהם לקהילה הגדולה. הביוגרפיה שכתב עידו בסוק ערה וקשובה לעומקי הזיקה הזאת, הנדירה, בין הסופר שבתאי לבין מקומו – מנסיבות הולדתו דרך בית הוריו במעונות עובדים בתל אביב, והיא בונה, בתנופה רומניסטית משל עצמה, את מהלך התעצבותו והתבגרותו של יעקב שבתאי עד הישגיו הגבוהים ביותר בתחום הרומן. בסוק מיטיב להמחיש את מרקם היחסים העדין והמורכב בין יעקב שבתאי לבין אחיו, המשורר אהרן שבתאי, ובינו לבין אביו ואמו, הנשים בחייו, ילדיו והסופרים שפעלו סביבו, מתוך שפע של מסמכים ורשימות.

The twenty-five new studies in this volume present the reader with an up-to-date picture of some of the issues and the methodologies that engage scholars of the Ancient Near East. These essays reflect the broad span of the field, both geographically and chronologically, from Sumerian texts of the third millennium BCE, to the town of Nuzi in Iraqi Kurdistan in the mid-second millennium, from there to inquiries into Assyrian and Babylonian documents and inscriptions, as well as into recently recovered Aramaic ostraca from Idumea in southern Israel dating to the fourth century BCE. Rounding off this varied and rich collection are several investigations concerning Ancient Israel and biblical matters. Specialists from Israel, Europe, the United States, Canada and Japan have joined together in this volume to honor Israel Eph'al, professor emeritus of Jewish History at the Hebrew University of Jerusalem, whose many scholarly achievements are hereby noted.

ספר דניאל הוא מהמאוחרים מספרי המקרא, ואולי המאוחר מהם. חיבורו מגיע עד רדיפות אנטיוכוס הרביעי אפיפנס את היהודים ומסתיים עוד לפני שחרור ירושלים וטיהור המקדש. הספר דו־לשוני, כתוב בארמית ובעברית, ונכתב בתקופה ההלניסטית בשני מקומות שונים – בבבל ובארץ ישראל. פרק א, הכתוב עברית, משמש הקדמה לפרקים ב–ו הכתובים ארמית. באלה מובאים סיפורים על חצרנים יהודים בבבל שמצליחים לשמור על אמונתם ועל מנהגי האבות גם כשמאיימים על חייהם, ניצלים מידי המתנכלים להם, ואף עולים לגדולה בחצרות המלכים הזרים. פרקים אלה נועדו לעודד יהודים בגולה לשמור על אמונתם. הפרקים ז–יב נושאים צביון שונה לגמרי, חוץ מפרק ז הכתוב ארמית ומקשר בין שני חלקי הספר, הם כתובים עברית. פרקים אלה הם חזיונות שחזה דניאל ולשם פירושם והבנתם הוא נזקק למלאך. חזיונות אלה הם פירוש למאורעות ההיסטוריים העולמיים והמקומיים, על תהפוכותיהם, שהתרחשו בתקופת המחבר ושיתרחשו בעתיד. פרקים הכתובים ארמית מתורגמים לעברית, עמוד מול עמוד. זה הספר היחיד במקרא שנוגע גם בתחיית המתים. נספח מיוחד יוחד לסקירת התפתחותו של רעיון הישארות הנפש ותחיית המתים.

לנין ברכבת הוא הזמנה להצטרף אל נסיעת הרכבת ששינתה את פני המאה העשרים: דרכו הארוכה של ולדימיר איליץ' לנין, בנובמבר 1917, ממקום גלותו בשווייץ אל תחנת הרכבת בסנקט פטרבורג. קתרין מרידייל משחזרת את שמונת ימי המסע הגורלי ההוא לאורך יותר מ-3,000 קילומטר, את המתח והדריכות בדרך הנמתחת בין נופים אפלים ומושלגים, ובתוך כך, ובעיקר, את הדרמה הגדולה של המהפכה הרוסית. בתחילת 1917 שמע לנין הגולה בציריך את החדשות ממולדתו: ההפגנות ההמוניות שהביאו להדחת הצאר ולכינונה של רפובליקה ברוסיה. משימתו הראשונה כראש המפלגה המהפכנית המיליטנטית ביותר הייתה לחזור הביתה, אך הוא היה לכוד במציאות הבלתי אפשרית של מלחמת העולם הראשונה. בריטניה וצרפת לא נטו אמנם לסייע לו במימוש תוכניותיו, אבל גרמניה ביקשה דווקא לעודד גורמים חתרניים כמותו במדינות האויב, ולכן התירה את המסע בשטחה והכריזה על הקרון שלו כישות אקס-טריטוריאלית. כך חצו לנין ותומכיו את גרמניה, עבדו בדנמרק ובשוודיה, ודרך פינלנד הגיעו לפטרבורג, תחנתם הסופית. "לבם פרפר בקרבם כשהפנו אל רוסיה את הנשק האיום מכול", כתב לימים וינסטון צ'רצ'יל. "הם הובילו את לנין בקרון משאות אטום, כחיידק הדֶבֶר, משווייץ לרוסיה". לנין ברכבת הוא גם נסיעה בזמן על פסי האפשרויות הנשכחות. הוא מגולל עלילות ריגול ותככים, קנוניות פוליטיות, מלחמות ותקוות לשלום. בה בעת זהו מחקר היסטורי מדוקדק, המבוסס על מגוון מקורות וחומר ארכיוני שנחשף כאן לראשונה, ובוחן בעין חדה את המיתוס של המסע. בתוך כך מוארות באור חדש, על כל צלליהן, דמויות נשכחות של דיפלומטים, עסקנים, עיתונאים ולוחמי חופש – ובעיקר דמותו המרתקת והמורכבת, של אבי ברית המועצות.

With the demise of the Soviet Union and the collapse of Communism in Eastern Europe, a number of questions regarding the conventional understanding of totalitarianism could now be viewed in the new light. The classical studies of totalitarianism were undertaken when Nazism and Fascism had been vanquished, while the Soviet system still existed: this created an asymmetry which could now be overcome. The ideological Cold War edge which sometimes accompanied debates about totalitarianism was similarly blunted. The impetus which these developments could give to new angles of research and historical perspective was the focus of the conference “Reflections on Europe’s Century of Discontent”, held at the Institute for European Studies at the Hebrew University of Jerusalem. More than a dozen participants from eight countries – political scientists, historians, lawyers as well as political activists – took part in what was an exciting exercise in re-evaluation and re-assessments. The results are presented in this volume.

שואת העם היהודי בימי מלחמת העולם השנייה מציבה שאלות נוקבות על מהותה, תבניותיה וערכיה של הציוויליזציה המערבית, זו שאפשרה את רצח העם היהודי והביאה לעולם את מחנות המוות. מן ההוגה היהודי - בן עם הקורבנות - מצופה הבנה באשר למקומו כיהודי בעולם שלאחר השואה. הספר בראשית הייתה השואה מביא קשת רחבה, מגוונת ומקיפה של תגובות הגותיות יהודיות לשואה, ומציע מענים לשאלות של 'צידוק הדין', למשמעות של היות יהודי לאחר השואה ולהתמודדות עם הייאוש והניהיליזם העולים מזיכרון השואה. זיכרון השואה מוצג בספר כצומת מרכזי במפת הדרכים של העולם היהודי בימינו. מצד אחד, מוצגת הספרות ההגותית האורתודוקסית, העושה שימוש בתבניות מסורתיות של צידוק הדין היהודי כדי להתמודד עם בעיות שהשואה מעלה ולהסירן מסדר יומו של הציבור היהודי. מנגד נחשף מגוון של מענים הגותיים המסרבים לראות בשואה חלק מתוכנית ההשגחה האלוהית. חלקם מסרטטים השקפת עולם הומניסטית ולפיה העולם שבו התרחשה השואה אינו נתון להשגחה טרנסצנדנטית; האדם הוא שקובע את גורלו לטוב ולרע. בספר נידונה בהרחבה ההגות המנסה להחזיר לעולם היהודי את אופקיו הערכיים ולהעניק משמעות מחודשת להמשכיות יהודית, למרות הייאוש המבעבע בתשתית עולמם של היהודים. נוסף על העיון הפילוסופי עולות לדיון סוגיות הכרוכות בחינוך ובעיצוב תרבות הזיכרון לשואה, בטקסי הזיכרון ב'יום השואה', ובתכנים של מסעות בני הנוער למחוזות המוות היהודי באירופה.

כיצד אפשר לשמור על כבוד האדם בתנאי מלחמה? האם המחויבות לכבוד האדם כוללת את הדאגה לרווחתו ולצרכיו הבסיסיים? איך לנהל מדיניות ביטחון יעילה ובה בעת להגן על כבוד האדם ועל חירותו? משחר ימי ההיסטוריה נדרשו מסורות הגות לסוגיית כבוד האדם מתוך שאיפה לקבע ערכים הומניסטיים. העיסוק בסוגיה זו הוליד פילוסופיות ותפיסות עולם שלימים עיצבו את פני התרבות הדמוקרטית הליברלית. תורות המוסר והשיח החוקתי בני זמננו רואים בכבוד האדם ערך חוקתי ומעלים שאלות הנוגעות לזכויות, לאוטונומיות, למידות טובות ולמוסר. שאלות אלו מקבלות משנה תוקף ומעוררות יתר עניין בעידן של תמורות פוליטיות וחברתיות, המציבות לפנינו דילמות חדשות. ליברליזם, פמיניזם, גלובליזציה, גזענות, חסמים דתיים ומעצורים תרבותיים-כל אלה שזורים בערבוביה בתפאורה עוינת, והגבול בין ביטחון לבין רמיסת כבוד האדם הולך ומיטשטש. אסופה זו דנה בסוגיית כבוד האדם במאה העשרים ואחת מן ההיבטים המשפטי, הפילוסופי והמוסרי בנסיון לכונן בישראל תשתית מושגית של ערכי כבוד האדם, שתסייע לביסוס ערכים אלו בחיי היום יום שלנו.

'גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה' ( בבלי, נזיר כג ע"ב; הוריות י ע"ב ). מסר זה של רב נחמן בר יצחק מערער על אחד מעקרונות היסוד של העולם הרבני, והוא שיש לקיים מצוות ולהימנע מעבירות. מחקרים רבים הוקדשו לרעיון החטא לשם שמים בתנועת השבתאות ובחסידות, אולם מקורותיו התלמודיים של הרעיון הוזנחו. הספר חטא לשם שמים: 'עבירה לשמה' בעולמם של חכמים , מאיר פן ייחודי, עלום ומסתורי זה בעולם הרעיונות והדעות של חכמים. המונח 'עבירה לשמה' הוא מונח סתום וחידתי ובפירושו התקשו רבנים וחוקרים. המחבר מציע, לראשונה במחקר, ניתוח של רעיון החטא לשם שמים בספרות התלמודית. משורטטת בו התשתית הרעיונית שקדמה למונח, כיצד הובן בתקופה שבה נוצר ונוסח וכיצד הצליח העולם הרבני להכיל רעיון רדיקלי זה, המערער על הסדר המקובל, אל תוך התלמוד, הטקסט הקנוני של העולם הרבני. נוסף על כך נדון בו הביטוי המעשי של רעיון החטא לשם שמים בעולמם של חכמים.

הספר צבא, זיכרון וזהות לאומית דן ביחסי הגומלין בין הצבא וחברה בישראל ובעיצובו של הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי ובזיקתם גיבוש הזהות הלאומית. בספר נבחנות סוגיות אחדות: חלקו של הצבא בכינון זהות קולקטיבית לאומית; מעורבות הדרג הצבאי במערכת הפוליטית ובקביעת מדיניות החוץ והביטחון; השפעת השירות הצבאי על עיצוב זהותו של הנוער הדתי-לאומי; הקשר בין הצבא ומערכת הביטחון לבין מערכת ההשכלה הגבוהה. עוד עולות בקובץ השאלות: האם זיכרון היסטורי ודפוסי הנצחה מגדירים זהות וקולקטיב? מה תפקידו של מיתוס פוליטי בהבניית זהות לאומית? כיצד השפיעה התפיסה של 'שלילת הגלות' על הגדרת הזהות הלאומית? האם החברה הישראלית נתונה בתקופת מעבר מחברה בעלת מאפיינים קולקטיביים ולאומיים לחברה מפוצלת ומרובת זהויות? כיצד ניתן לאפיין את תהליך עיצוב זיכרון השואה ואת השפעתו על הזהות הישראלית? כיצד משקף התהליך העתקת זיכרון השואה מהוויה ציבורית להוויה פרטית את תהליכי השינוי המתחוללים בחברה הישראלית? מה בין המחקר ההיסטורי לעיצוב זיכרון, חינוך וקידום הרעיון הלאומי? כיצד מתמודדת מערכת החינוך החרדית עם תפיסת העבר? צבא, זיכרון וזהות לאומית הוא הספר החמישי בסדרה סוגיות נבחרות בתולדות היישוב והמדינה. הסדרה דנה בסוגיות בחקר תולדות היישוב ומדינת ישראל בראייה בין תחומית. המאמרים שבקובץ מבוססים על דיונים שהתקיימו במרכז צ'ריק לתולדות הציונות היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים בהשתתפות טובי החוקרים מתחומי מדעי הרוח ומדעי החברה. עורכת הסדרה: חגית לבסקי. מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל. האוניברסיטה העברית בירושלים.

The papers in this volume reflect the complicated genealogy of the concept of social control. In classical social theory and political philosophy, “social control” was seen as a political problem: how the power of the state was to be exercised and limited. While this strand of thinking continued in the political realm – in the discourses of liberal democracy and in the post-World War Two critique of “totalitarian” forms of control – sociological thought took an apolitical direction. Questions about state power and government received little attention; the legal system was merely a “formal” type of social control, the residual sanction to be invoked when informal methods “failed”. This book comprises: Historical and Theoretical Studies – including articles on the control of women and police research; a section interrelating Penal, Welfare and Psychiatric Control; and "Post-Socialist Societies" – raising issues at the cutting edge of contemporary discussions on social control. The final and largest section incorporates a variety of approaches on the amorphous concept of "Community", both on a general conceptual level and as applied to particular societies, such as Norway, Nigeria and the Israeli kibbutz.

חוברת זו הינה חוברת תרגילים המלווה את הספר עברית מן ההתחלה ב' . החוברת מיועדת הן למורים לפעילות העשרה בכיתה והן כפעילות לתלמידים לתרגול עצמי בבית. החוברת מחולקת לפרקים לפי תוכני הספר. היא עוסקת בנושאים הלשוניים, אוצר המילים וכן בתרגול הבעה בכתב ובעל פה. כמו כן מכילה החוברת טקסטים כתרגול נוסף להבנת הנקרא על פי נושאי הספר. בסוף החוברת מצורפים פתרונות לתרגילים שבספר.

כיצד קהילות הנבדלות זו מזו באורח חייהן ובתרבותן יכולות להתקיים במסגרת מדינית אחת? שאלה זו רלוונטית במדינות רבות ובישראל במיוחד, ותאוריית הרב-תרבותיות מנסה למצוא לה תשובות . צ'רלס טיילור, פילוסוף ואיש ציבור קנדי, כתב חיבור רב השפעה ששמו 'הפוליטיקה של ההכרה', ובו בחן את תביעתה של קהילת דוברי הצרפתית בחבל קוויבק להכיר בתרבותה ובשפתה. בחיבורו הוא פיתח גישה חדשנית ומאוזנת לרב-תרבותיות, גישה הנשענת על ניתוח פילוסופי והיסטורי, המכירה ומוקירה את הזהות האותנטית והייחודית של כל קהילה ועם זאת מדגישה את קיומו של מרחב מושגי והיסטורי משותף. טיילור סבור שהזהות התרבותית מתהווה במרחב משותף זה באמצעות דיאלוג. מושג הזהות הדיאלוגית מאפשר לדחות את הטענה שלכל קבוצה אמות מידה משלה ולכן אין מקום לשיג ושיח ביניהן. אדרבה, גישתו מעודדת ריבוי זהויות המנהלות ביניהן משא ומתן להכרה הדדית . חיבורו של טיילור רואה כאן אור לראשונה בתרגום לעברית. לאור גישתו נידונה גם שאלת הרב-תרבותיות במציאות הישראלית ממגוון היבטים: מהו מעמדן של קהילות אנטי-דמוקרטיות בחברה רב-תרבותית? התיתכן זהות ישראלית אותנטית? כיצד משפיע השיח התקין פוליטית על ההכרה בקבוצות למיניהן? מה מקומה של המסורתיות שבין החילוניות לדתיות? כיצד משפיעה התפרקות הזהות הישראלית האחידה על האפשרות לסולידריות ולפעולה משותפת? כיצד נקלטה העלייה ממדינות חבר העמים? מהו יחס הערבים לשואה? ועוד ...

ספר זה בא להעמיד יד זיכרון לפרופסור ישראל ייבין ז"ל, מלומד דייקן וחרוץ ואיש צנוע וענו, מבכירי החוקרים בתחום הלשון העברית, חתן פרס ישראל לחקר הלשון העברית, ראש מדור במפעל המקרא של האוניברסיטה העברית בירושלים ובאקדמיה ללשון העברית ומרצה בחוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית. הספר יוצא לאור בהוצאת מפעל המקרא, שייבין היה חבר בצוות חוקריו הראשונים, עבד בו שנים רבות והטביע חותם על עיצובו. בעבודתו עסק בכתבי היד של בעלי המסורה ובעיקר בכתב היד המפורסם הנקרא 'כתר ארם צובה'. פירות עבודתו התפרסמו בכרכי הוצאת מהקרא של המפעל ובספרו על הכתר.

הספר חושף בפעם הראשונה את הקשר בין ההיסטוריוגרפיה הרומית מן המאות הראשונה והשנייה, המסורות היהודיות מן המאות השנייה והשלישית ומקורות גרוזיניים מן המאות החמישית עד השמינית. מתברר שתיאורי מסעו של פומפיוס לקווקז בהיסטוריוגרפיה הרומית שימשו מקור לאגדות חז"ל ולרומן העברי על אלכסנדר מוקדון, ורומן זה הזין את הכרוניקה הגרוזינית הראשונה. עוד מתברר שהנוסח העתיק של 'חיי נינו הקדושה', חיבור שנכלל בכרוניקה ומתאר את קורות חייה של האישה (האגדית) שהביאה את הנצרות לגרוזיה, נכתב בארמית במחצית הראשונה של המאה הרביעית בידי חברים בקהילה היהודית במְצְחֶתה, בירתה העתיקה של כַּרתְלי (גרוזיה). הוא תורגם לגרוזינית והורחב במאה החמישית. הכרוניקה, העדות הקדומה ביותר לנוכחות יהודים בגרוזיה, מתפרסמת כאן בתרגום לעברית בפעם הראשונה.

בספר זה קיבץ המחבר את מדרשיהם של האמוראים בתלמוד הבבלי. בכך הושלמו קובצי מדרשי-ההלכה של התנאים והאמוראים, במשנה ובתוספתא ובתלמודים הירושלמי והבבלי. המדרשים מובאים בסדר המקראות; נוסחם נקבע על פי המקבילות שבתלמוד ולפי גרסאות כתבי-יד ודפוסים ראשונים, וניתן בהם תרגום עברי. בראש הספר – דיון בלשונם ובצורתם של המדרשים ובאמוראים בעלי המדרשים.

בספר שלפנינו מוצעים שנים עשר פרקי מחקר ועיון מאת פרופ' אילן אלדר, העוסקים בשיטות ניקוד קדמוניות של העברית ובמסורות הקריאה (הגייה ותצורה) של היהודים הנוהגות בתפוצות ישראל, בייחוד במנהג אשכנז הקדמון. פרקים אלו התפרסמו לאורך השנים כמאמרים נפרדים וכאן הם מאוגדים כמשנה סדורה אחת . הפרקים בכרך זה: פרק א: הניקוד הארצישראלי טברני: מהותו וגלגוליו פרק ב: ניקוד ההגדה של פסח במחזור ויטרי פרק ג: טיבן של מסורות הקריאה העבריות בימי הביניים והמקורות למחקרן פרק ד: חקר מסורות הקריאה של העברית שבפי עדות ישראל פרק ה: ההגייה המסורתית של יהודי בגדאד פרק ו: כפלי גרסה במסורותיה הלשוניות של העברית פרק ז: מסורת הקריאה הקדם אשכנזית פרק ח: לשאלת מקורותיה של מסורת ההגייה האשכנזית פרק ט: מסורות ההגייה ושיטות הניקוד של העברית פרק י: תרומת שלמה מורג לחקר המורשה הלשונית של יהודי תימן פרק יא: חידושי לשון בפיוטי מחזורי אשכנז פרק יב: צורות לשון חכמים במסורת הקריאה האשכנזית הקדומה כהשתקפותה בניקודו של מחזור וורמייזא

CASSUTO (1883-1951), one of the greatest Bible scholars and Jewish historians of his generation, was also a pioneer in the field of Ugaritic-scholarship. His book The Goddess Anath is a classic of its kind. It was first published in Hebrew by the Bilalik Institute in 1951, reprinted in 1953, 1958, and 1965, and appears now in the English translation of Prof. ABRAHAMS (reprint 2009). The book contains three parts a) an introduction to Ugaritic literature that is based on the texts discovered (up to 1951) at the Ras-Shamra in general, and on the epic of Baal in particular b) some Ugaritic tablets containing episodes from the epic of Baal, in which the Goddess Anath plays an important role. These texts appear in three parallel columns: the first gives a transcription of the Ugaritic text in Latin characters, the second contains Cassuto's Hebrew translation, and the third comprises the English rendering. c) A commentary on these texts. This work also sheds invaluable light on important and hitherto unexplained linguistic usages in the Bible, while the author's brilliant methodology will serve as an enduring beacon of light to many generations of researchers.

This book, designed for students of the Hebrew Bible and medieval exegesis, presents a small part of the work of R. Samuel ben Meir (Rashbam), the grandson of Rashi and one of the leading figures in Rashi’s school of exegesis in northern France. The authors show by their editing of the text, in translation and in introduction, the specific and unique contributions which Rashbam makes, not only to the understanding of Qoheleth, but to the text of the Hebrew Bible as a whole. They will surely stimulate research into the whole area of medieval exegesis. Rashbam רשבם is a Hebrew acronym for רבי שמואל בן מאיר (Rabbi Shmuel son of Meir) (c.1085 - c.1158). His father was Meir ben Shmuel and his mother was Yocheved, the daughter of Rashi. Like his grandfather Rashi, the Rashbam was a biblical commentator and Talmudist. He was also a leading French Tosafist. He was the older brother of the Tosafist Rivam and the Tosafist Rabbeinu Tam, also known as Jacob ben Meir. He was a colleague of Rabbi Joseph Kara. Rashbam was born in France in the vicinity of Troyes. He learned from Rashi and from the Riva. He was the teacher of his brother, Rabbeinu Tam. His commentary on the Torah is renowned for its stress on the plain meaning (peshat) of the text. This approach often led him to state views that were somewhat controversial (thus resulting in the omission of his commentary on the first chapters of Genesis in many earlier editions of the Pentateuch). Parts of his commentary on the Talmud have been preserved, and they appear on the pages of most of tractate Bava Batra (where no commentary by Rashi is available), as well as the last chapter of tractate Pesachim. Rashbam earned a living by tending livestock and growing grapes, following in his family tradition. Known for his piety, he defended Jewish beliefs in public disputes that had been arranged by church leaders to demonstrate the inferiority of Judaism.

האם תיתכן פילוסופיה של האמונה? האם ניתן להבחין בוודאות בין אמונה לשם שמים לבין אמונה המשתמשת באל כקרדום לחפור בו? האם קירקגור, הנחשב לאביו של האקזיסטנציאליזם הדתי, היה הוגה דעות אנטישמי? מה היה יחסו אל היהדות והיהודים? מהם יחסי הגומלין בין אמונה דתית למוסר אנושי? האם תיתכן ביניהם סתירה? מדוע לדעתו של קירקגור אברהם אבינו היה אביר האמונה? האם קירקגור הוא מפתה דתי או מחנך לקיום אותנטי? על שאלות מפתח אלה, העוסקות בזיקת היחיד אל אלוהיו, עונה הקובץ העשיר בתוכנו וברוחו. בקובץ הזה מופיעים שלושה-עשר מאמרים של מיטב חוקרי קירקגור בארץ ובעולם. הנספח בקובץ, המכיל את רוב הפרסומים של קירקגור ועל אודותיו בעברית, מעיד על מסורת מפוארת של מחקרים עבריים על קירקגור.

The aim of this commentary is to explain, with the help of an historico-philological method of interpretation, the simple meaning of the Biblical text, and to arrive, as nearly as possible, at the sense that the words of the Torah were intended to have for the reader at the time when they were written. I investigated the history and principles of the literary tradition with no less care than the development of the thematic tradition. The study of the history of the traditional themes is bound up with the study of the sources… In my opinion the sources are very different from the documents J (Jahwist), E (Elohist), P (Priestly Code), postulated by the commonly-held theory. I made every effort to note accurately all the linguistic details of the text, its grammatical niceties, its allusions, even its play upon words. It was not my object to defend any particular viewpoint or any particular exegetical method, but only to arrive at a thorough understanding of the Torah’s meaning, whatever that might be.

"כיתת אמן בכתיבה ובפיתוח רעיונות מורכבים הן לפסיכואנאליטיקאים והן לפילוסופים של המדע. רחוק מפופוליזם ועם זאת מלהיב." - ד"ר גידי רובינשטיין, הארץ - מוסף ספרים , 7.6.2006 (עוד בביקורות בתחתית העמוד). את התפתחות המדע אפשר לנתח בשתי רמות – רמת העובדות הגלויות ורמת התהליכים הסמויים. ההיסטוריה של המדע עוסקת בַּגלוי: העובדות הן נקודת המוצא לבירור מקורם והתפתחותם של תגליות, המצאות ורעיונות, הנסיבות שבהן התפתחו והשפעות הסביבה החברתית והתרבותית. לעומתה הפסיכואנליזה של המדע, הנמצאת עדיין בחיתוליה כתחום דעת, עוסקת באותן סוגיות מתוך חקר הסמוי, המודחק, המוסווה; היא מבקשת אחר המניעים הלא מודעים העומדים ביסודה של התפתחות המדע. מתברר שגורמים רגשיים לא מודעים משפיעים לא רק על המדען כאדם פרטי אלא גם על הקהילייה המדעית ככלל, ובכך הגורמים הללו קובעים הן את כיווני התפתחותו של המדע הן את התובנות העולות מן החקר המדעי. ניתוח הזרמים התת-קרקעיים במדע נעשה כאן בראייה בין-תחומית, מתוך שילוב בין פסיכואנליזה, פילוסופיה, היסטוריה וסוציולוגיה, ומודגם באמצעות מטפורות, לקונות, מיתוסים וכשלים מדעיים. בתוך כך נחשפים עיכובים שחלו בהתפתחות הפסיכואנליזה, מתפרשות הסיבות הלא מודעות להם ומתוארות תוצאותיהם.

טראומה (היפגעות, חבלה) היא סיבת המוות השלישית בשכיחותה בקרב בני אדם לאחר מחלות לב וכלי דם וממאירויות, והיא סיבת המוות המובילה בקרב צעירים עד גיל 15. תחום הטראומה ברפואה היה מהמוזנחים ביותר בעולם המערבי עד שנות השמונים של המאה העשרים. אירועי הטרור בבנייני התאומים ב-11 בספטמבר 2001 נתנו דחיפה עצומה למודעות לטראומה בעולם וסללו את הדרך לקידום יכולתן של מערכות הבריאות להתמודד עם אירועי טרור ועם הצורך לטפל במספר רב של נפגעים בו זמנית. מערכת הטראומה בישראל היא בעלת מוניטין בין-לאומי רב ומדינות רבות מהמערב ומהמזרח משחרות לפתחנו כדי שנחלוק עמן את הידע הרב שהצטבר כאן בעניין זה. מבנה בתי החולים, חיל הרפואה ומגן דוד אדום, שיתוף הפעולה ביניהם ותשתית מקצועית מעולה הביאו לבניית תפיסת עולם כוללנית, תורת הפעלה מוצקה ודפוסי התנהגות ונהלים ברורים. הספר מיועד לסטודנטים לרפואה, לסיעוד, למנהל רפואי ולשאר המקצועות הפרה- רפואיים, לרופאים, לאחיות, לפרמדיקים, למנהלי מוסדות רפואיים ולמקבלי החלטות במערכת הבריאות ובמשרדי הממשלה השונים וכן לאנשי מערכת הביטחון על זרועותיה השונות. גם אזרחים מהשורה בוודאי ישכילו מקריאת החומר הרב המוצג בדרך בהירה ושווה לכל נפש.

More than fifty years ago the discovery of scrolls in eleven caves beside the Dead Sea ignited the imagination of the world. Expectations abounded that the scrolls would reveal actual contemporaneous accounts of the birth of Christianity, perhaps even of the life of Jesus. The research that followed—its inner logic, and what its impassioned highly controversial theories reveal about the framing of facts and the interpreting of texts—is what interests philosopher Edna Ullmann-Margalit in this thoroughly absorbing book. Since the inception of Dead Sea Scrolls research, a central theory has emerged. Known as the Qumran-Essene Hypothesis, it asserts that the scrolls belonged to the Essenes, a sect whose center was at the nearby site of Qumran. In Out of the Cave , Ullmann-Margalit focuses on this theory and the vicissitudes of its career. Looking at the Essene connection, the archaeology of Qumran, and the sectarian nature of the scrolls community, she explores the different arenas in which contesting theories of the scrolls do battle. In this context she finds fascinating examples of issues that exercise philosophers of science as well as the general public issues that only amplify the already intrinsic interest of the Dead Sea scrolls.

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

ספר זה מוקדש לעיון מקיף בשני נושאים העומדים בזיקה הדדית: חציית גבולות בין שמים לארץ, בין העולם הנגלה לעולם הנסתר. הנושא הראשון – חלומות ופשרם במסורות עם ישראל ובתרבות הקלאסית והשני – רוחות, שדים ודיבוקים בתרבות ישראל והעמים. בעשרים ואחד מאמרים פורשים מחבריהם תמונה מגוונת ורב-תחומית המעידה על נסיונותיהם של בני אנוש להציץ אל מה שמעבר לפרגוד ולתת ביטוי ספרותי-לשוני לחווית המפגש עם עולמות עליונים. המאמרים חובקים את ספרות עם ישראל לדורותיה ולסוגותיה: החל במקרא, בספרות החיצונית ובספרות חז"ל, המשך בספרות הסוד והחסידות וכלה בספרות היהודית החדשה וביומנים שנתחברו בזמן השואה ולאחריה, בצד דיון בהיבטים תרבותיים-חברתיים כגון הצצה אל עולמם של יהודי אתיופיה ואל המתרחש בחצרות החסידים. לכך יש להוסיף את הפריצה אל מעבר לגבולות היהדות: מסורות בכנסייה הקתולית של העת החדשה המוקדמת או בחברה הבדווית של ימינו. העיונים השונים מצטרפים לכדי תמונה המצביעה על הַקשרים וקשרי הקשרים שנוצרו במהלך הדורות בין יצירות השייכות לנדבכים ספרותיים שונים, ובינן לבין התרבויות השונות שעם ישראל בא עמהן במגע. בסופו של דבר מתברר כי סדנא דארעא חד הוא, וכי בכל עידן ועידן נזקקים בני האדם לכלים דומים כדי להתמודד עם מצוקותיהם ומאווייהם, באמצעות התופעות האנושיות כל כך של החלום והמפגש עם כוחות דלא מעלמא הדין. יצא לאור בשיתוף עם סכוליון מרכז למחקר רב תחומי בלימודי היהדות .

מרחבים וגבולות בצל האינתיפאדה מתמקד בסיפורת עברית עכשווית שנכתבה בצל הכיבוש והאינתיפאדות, בין השנים 1987 ל-2007. הספר בוחן את דרכי העיצוב הפואטיים ואת ההקשרים האתיים שבמסגרתם מתוארים גבולות, שטחים ומרחבים בספרות הישראלית בת ימינו . בתוך כך דן הספר ביצירותיהם של יניב איצקוביץ, יצחק בן-נר, מיכל גוברין, דויד גרוסמן, א"ב יהושע, איתמר לוי, רונית מטלון, אורלי קסטל-בלום ועוד רבים אחרים. הייצוגים הספרותיים הישראליים של הכיבוש ושל שתי האינתיפאדות מעלים סוגיות אתיות חשובות הנוגעות למיליטריזם, הומניזם, זהות לאומית, אזרחות וחיילוּת, חינוך ציוני, הכרה באחר וטיבה של מדינת ישראל כדמוקרטיה. בספר שני שערים: השער הראשון מתמקד בחייל הישראלי ובגיאוגרפיה ובטופוגרפיה של השטחים, כפי שהם משתקפים בספרות; השער השני מעלה לדיון יצירות המתרחשות במרחבים אזרחיים בישראל – בעיקר בתקופת האינתיפאדה השנייה ואחריה – ובוחן את אופני השפעתו של הקונפליקט על חיי היומיום. בסיום, הספר מעמיד דיון תיאורטי בסוגיית האימפריאליזם המוסרי.

מאפייניה של הפואמה נבחנים בספר זה באמצעות קריאה בפואמות של שלושה משוררים – ישראל פנקס, הרולד שימל ואהרן שבתאי, ובאמצעות סקירה היסטורית-ז'נרית של המסורת שממנה צמחה הפואמה. השילוב בין שני מהלכים אלה קושר את חלקי הספר לרצף בעל מגמה ברורה: הצגת את תפיסת העולם הגלומה במסורת שהפואמה קשורה אליה בטבורה ותיאור מופשט וקונקרטי כאחד של מאפייניה. פרקיו של הספר מתבססים זה על זה ומציגים התפתחות פנימית ברורה. קריאתם ברצף מתארת מהלך ז'נרי שבמסגרתו חלה תנועה מודרגת מתפיסת עולם נרטיבית לשבירה מוחלטת של נרטיביות ואחדות: את מקומה של הפואמה הצומחת מתוך תפיסת העולם האפית תופסת שירה סדרתית (סריאלית) המבוססת על מודולריות ועל קיטוע. הצורות הפואטיות מתחלפות בגלל שינוי בראיית עולם שאפשר לתארו כתנועה מאחדות לריבוי: מהלך שבו צורה פואטית אחת שבבסיסה האידאי אחדות ונרטיביות מאבדת את מקומה השליט לטובת צורה פואטית חדשה, שבסיסה האידאי הוא ריבוי. שלושת המשוררים שהספר דן ביצירותיהם לא זכו עד כה לדיון מפורט. נקודת המוצא בדיון על הפואמות שלהם היא בירור תפיסת העולם המסתתרת מאחורי הצורה הפואטית, אך מעשה זה מתפתח לכלל ניתוח היצירות והצגת הפואטיקה הייחודית של כל אחד מהם. משוררים אלה הרבו בכתיבת פואמות, והספר משקף לכן גם מהלך מרכזי של יצירתם כולה.

הספר אידאה ומתודה: ל"ג עיונים באפלטון , הוא קובץ מאמרים על אפלטון, שפרסם פרופסור שמואל שקולניקוב במהלך יותר משלושים וחמש שנים בשפות שונות. המאמרים פורשׂים קשת רחבה של נושאים אפלטוניים, וביניהם: מעמד הלוגוס ותפקיד האירוניה, המתודה ההיפותטית, שאלות בתורת ההכרה ובמטפיסיקה של אפלטון, מושגו של האהבה ויחסו למתודה ההיפותטית, תורתו המאוחרת ותורת הטבע של אפלטון, תורת הלשון, תפיסתו את החינוך, תורתו המדינית והשקפתו על הטרגדיה. המתודה הפילוסופית העומדת ביסוד הדברים האלה מעמידה מושג חדש של פילוסופיה לא כמדע דדוקטיבי אלא כמאמץ למצוא את ההנחות שעליהן מושתת השכנוע העמוק של אפלטון בדבר הנורמטיביות של התבונה ובדבר הפילוסופיה כדרך חיים. בכך מקנה אפלטון בסיס פילוסופי קפדני לאמרתו של סוקרטס ש"חיים בלתי נחקרים אינם ראויים לאדם לחיותם". הדגשת החשיבות המכרעת של המתודה הדיאלוגית ושל האירוניה בצורותיה השונות משותפת לכל פרקי הספר, לצד דרישתו הבלתי מתפשרת של אפלטון לבסיס אונטולוגי איתן, גם אם השגתו לעולם איננה מובטחת. חוקרים, תלמידים וקוראים שאפלטון אינו זר להם ימצאו עניין רב בספר זה. שמואל שקולניקוב הוא פרופסור לפילוסופיה וחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים ולשעבר נשיא אגודת אפלטון הבינלאומית.

מרגלי היערות חושף - בפעם הראשונה - את היקף פעילותה המודיעינית של התנועה הפרטיזנית הסובייטית בתקופת מלחמת העולם השנייה. הודות לניתוח מדוקדק של אלפי מסמכים מקוריים, שהמחבר גילה בארכיונים הסובייטיים לשעבר, מתוודעים הקוראים למידע החשאי על המאמצים המודיעיניים של הפרטיזנים בשטחי ברית המועצות ומזרח אירופה שכבשו הגרמנים. הספר מנסה להשיב על השאלה הנתונה במחלוקת בדבר התרומה האמיתית של פעילות זו לצבא האדום ולמאמצי ההשפעה של מוסקווה מעבר לקו החזית. בתוך כך מתייחס הספר בהרחבה לדיווחי הגרילה הסובייטית על רצח יהודי ברית המועצות וחושף את מידת הבקיאות של ההנהגה הסובייטית הבכירה בנושא. המחקר ששימש בסיס לספר זה זכה לשבחים רבים של טובי ההיסטוריונים בארץ ובעולם. הספר זכה בפרס עם ועולם לספר מצטיין בהיסטוריה לשנת תשפ"א.

ברגן-בלזן, אחד הסמלים לשטניות הנאצים, היה מחנה הריכוז הגדול ביותר על אדמת גרמניה. הוא גם היה מחנה הריכוז היחיד שהפך לאחר שחרורו למחנה עקורים ולמרכז קליטה ושיקום לאלפי ניצולים ממזרח אירופה, שביקשו לעזוב את אירופה ולהגר אל מעבר לים או לעלות לארץ ישראל. במשך חמש שנותיו כמחנה עקורים היה ברגן-בלזן מוקד ההתארגנות הלאומית של היהודים באזור הכיבוש הבריטי בצפון-מערב גרמניה, ובכלל זה הקהילות שקמו שם לאחר השואה, שהתפתחותן ניזונה מקשרי הגומלין ההדוקים עם הניצולים העקורים שבמחנה. כיצד הצליחו ניצולי השואה להתאושש מן התופת ולבנות חיים חדשים בתנאי הארעי הקשים של המחנות? מה הניע אותם ואיזו דמות לבשה קהילתם, קהילה שלמעשה נכפתה עליהם? כיצד הפכו מניצולים נוטים למות לגוף פעיל ודינמי בעל שאיפות לאומיות? מי היו בוני הקהילות היהודיות שהתפתחו בצדם של מחנות העקורים? מה הביא אותם להשתקע בגרמניה, ארץ רודפיהם הנאצים? מה היו יחסיהם עם אחיהם העקורים במחנות ומה היו שאיפותיהם? 'לקראת חיים חדשים' מציג בפני הקוראים מחקר חדשני, החודר אל שורשי התפתחותם של החיים היהודיים בגרמניה שלאחר השואה. סיפורם של הניצולים והפליטים היהודים, המסופר כאן במבט מבפנים ועל יסוד מגוון רחב ביותר של מקורות ראשוניים, יהודיים ואחרים, משמש אספקלריה המאירה פרק מפתח בתולדות העם היהודי לאחר השואה.

ספרו של ארווין יאלום טיפול קבוצתי: תאוריה ומעשה , בשיתוף עם מולין לשץ', הוכתר כאחד מעשרת הספרים המשפיעים ביותר בתחום הפסיכותרפיה. הספר מקיף את הרעיונות העיקריים והשיטות המעשיות של ההנחיה הקבוצתית ומתאר בפירוט, במקצועיות ובלשון קולחת את ההתפתחויות האחרונות בתחום הטיפול הקבוצתי. בספר נכללים נושאים כגון: הגורמים הטיפוליים והשילוב ביניהם; עבודת המטפל והכשרתו; טיפול יחידני במקביל לטיפול קבוצתי; הקמת הקבוצה הטיפולית, הרכבה ואופייה; טכניקות טיפוליות; קבוצות עזרה עצמית וקבוצות תמיכה באינטרנט; התאמת טיפול קבוצתי מסורתי למצבים קליניים מיוחדים, ועוד. הספר טיפול קבוצתי: תאוריה ומעשה כתוב בבהירות וברהיטות והוא משלב תיאורי מקרים מלאי חיות, ניסיון קליני עשיר וממצאים מחקריים עדכניים. חוקרים, פסיכולוגים, מתמחים ומטפלים קבוצתיים ימצאו בו מידע מקיף ורב ערך המוצג בצורה מרתקת, כדרכו של ארווין יאלום בכל ספריו. ארווין יאלום, מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד, הוא מחברם של ספרים רבים, ביניהם: הריפוי של שופנהאואר, אמא ומשמעות החיים, כל יום יותר קרובים, ומתנת התרפיה (כולם בהוצאת כנרת). מולין לשץ', מהפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו, מנהל בה את המחלקה לטיפול קבוצתי.

נאומו של אייסכינס 'נגד טימרכוס', נאום תביעה שנשא אייסכינס בבית המשפט באתונה בשנת 346/5 לפסה"נ בפני מושבעים רבים וקהל גדול, הוא היצירה היחידה ששרדה מן הספרות היוונית העוסקת כולה ביחסים חד-מיניים בין גברים. הנאום נועד לשכנע את הקורא, כפי ששכנע בשעתו את קהל השומעים, בתקפות התביעה והוא מבטא במידה רבה דעות רווחות, וגם את מה שהיה אפשר לומר ברבים באמצע המאה הרביעית לפסה"נ על אהבת גברים חד-מינית. אייסכינס תבע את טימרכוס לדין כדי לסלק יריב פוליטי מסיעה יריבה. הוא ביסס את תביעתו ואת טיעוניו על החוק שלפיו מי שזנה וקיבל תשלום בעבור שירותים מיניים מקוצצות זכויות האזרח שלו: הוא אינו יכול עוד להשתתף בחיי הציבור, לכהן בכהונות ציבור, לנאום באספות עם ולתבוע לדין. הוא זכה במשפט. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה

הספר נָאשָה פְּרֶסָה: עיתונות יהודית ברוסיה הבתר-סובייטית עוסק בעיתונות היהודית ברוסיה במחצית השנייה של שנות התשעים של המאה העשרים. הדיון מקיף את המוסדות שבהן נוצרה ואת יצרניה, את הנושאים שנכתבים בה ואת קהל קוראיה. מוארים בו הדיוקן המקצועי והחברתי של יצרני עיתונות זו וצרכניה ובמערכות היחסים המתקיימות ביניהם וכן בינם לבין הטקסטים המתפרסמים בה. העיתונות היהודית-רוסית נבחנת כחלק מנוכחות יהודית מתחדשת ברוסיה על רקע התמורות העצומות המתרחשות בה בשנים האחרונות והפרק החדש בתולדות יהדות רוסיה. כל אלה במסגרת התמודדות עם השאלה לאן מועדות פניה של העיתונות. הרעיון המרכזי בהבנת מערכות היחסים בחברה היהודית-רוסית מעוגן במילה 'שלנו', ברוסית נָאש,מילת קוד לשותפות גורל. מנקודת המבט של קוראיה העיתונות היהודית היא נאשה פרסה, העיתונות שלנו. הם רואים בה חלק מעולמם, ראשי הקהילות רואים בה כלי לבניית קהילה, ושליחים ישראליים מכירים בתפקידה כאמצעי להפצת מידע.

השלב המרכזי בתהליך המעבר של התרבות העברית לדפוס נעשה בבתי הדפוס העבריים באיטליה במאה השש עשרה. בבתי דפוס אלה, שהיו ברובם בבעלות נוצרית, נקבע הן הנוסח הן העיצוב של הספרות הקנונית היהודית ועוצבו סוגות ספרותיות חדשות. בבתי הדפוס התקיים מפגש מרתק בין מלומדים יהודים, מלומדים נוצרים ומומרים שהועסקו כעורכים וכמגיהים. בה בעת התפתח באיטליה מנגנון פיקוח על הדפוס העברי כחלק מהתמסדות הצנזורה על הספרות בכלל. הצנזורים, בדרך כלל מומרים, עסקו במחיקת קטעים מהספרות העברית כתנאי לאישור הדפסתם והפצתם. הספר הצנזור, העורך והטקסט עוקב אחרי התפתחות הצנזורה הקתולית שהוטלה על הספרות העברית, ובוחן את מקומה ביחס לגורמים אחרים שעיצבו את עריכת הספרים בעת המעבר לדפוס. הספר מראה, במישור האחד, שהפיקוח על הספרות העברית היה חלק מהתפתחות מנגנון הפיקוח על ספרות בכלל. במובן זה יש לקשור את הצנזורה אל ה'הבראיזם' -- העניין הרחב של מלומדים נוצרים בספרות העברית הבתר-מקראית. במישור השני, הספר מנסה לעמוד על האופן שבו השתתפה הצנזורה בעיצוב המחודש של השיח היהודי, לצד סופרים, עורכים וקוראים. פעילותם של הצנזורים השתלבה בתהליכים תרבותיים מרכזיים בעולם היהודי, גם אם מגמתם המוצהרת הייתה להביא להמרת דתם של היהודים. הדיון על הצנזורה הקתולית במאה השש עשרה פותח אפוא צוהר המאיר היבטים בתהליך המעבר למודרניזציה.

The crashing of two jet airplanes into the Twin Towers in New York is vividly remembered by most people in the world today. Similar powerful images have come through videos of bombing in Kosovo, Moslem riots in Europe, brutal reprisals of protest in China, terrorist attacks in Israel, Kenya, Thailand, Turkey, Spain, India, Russia and England. These global events have challenged the beliefs of people in the Western world, and many have found themselves grappling with the perennial questions of modernity: Where is the world going? Are we attaining perpetual peace, or are we simply in the midst of ‘perpetual war’? How can we come to terms with seemingly opposing historical shifts, one pointing toward a globalizing and integrated world, the other toward tribalism and balkanization? This book celebrates S.N Eisenstaedt's works in sociology while addressing these questions. It brings together highly qualified and esteemed scholars to revisit the questions above in a nuanced, comparative, and empirically supported manner Shmuel Noah Eisenstadt is Professor Emeritus at the Department of Sociology and Anthropology at the Hebrew University of Jerusalem. He is the 2006 winner of the Holberg International Memorial Prize

כתבי העת של ההשכלה במחצית המאה הי"ט – 'החלוץ': מלחמת הדת והתושיה; 'בכורים': חכמת ישראל כולל מפתחות מוּערים ומונוגרפיות על שני כתבי-העת העבריים של ההשכלה העברית במחצית המאה הי"ט: 'החלוץ' (תרי"ב-תרמ"ט, 1852–1889) ו'בכורים' (תרכ"ד-תרכ"ה, 1864–1865). הספר דן בכתב-העת 'החלוץ' בעריכת יהושע השל שור (יה"ש) ו'בכורים' בעריכת נפתלי קלר. 'החלוץ' הופיע ב-13 כרכים לאורך תקופה ארוכה, והוא מייצג את ההשכלה הרדיקלית בגליציה בדרישות התיקונים בדת ובמנהגים. המשתתפים ב'החלוץ' היו מעטים בששת הכרכים הראשונים. ביניהם היו י. ה. שור, י. ארטר, א. קרוכמאל, א. גייגר ומ. שטיינשניידר. ואילו יתרת הכרכים (7–13) כללו את מאמריו של העורך בלבד. התפרסמו ב'החלוץ' מחקרים בתלמוד, במשנה ובמקרא, בהלכה וביוגרפיות, ומחקרים בהשפעת הדת הפרסית והשפה היוונית על ספרות חז"ל. בספר נידונו התופעה של 'החלוץ' ככתב-עת יוצא דופן בפריודיקה העברית, אישיותו של העורך, שור, השקפת עולמו, מחקריו, ומאמריו נגד הממסד הדתי. 'בכורים', שהופיע בשני כרכים, ייצג את ההשכלה המתונה. השתתפו בו 26 סופרים שפעלו בתחומי הספרות היפה וחכמת ישראל. ביניהם היו מ. ה. לטריס, א. ב. גוטלובר, א. ה. ווייס, א. ילינק וד. גורדון. התפרסמו בו מאמרים בנושאי התלמוד, מקרא, היסטוריה יהודית, חינוך יהודי, לשון עברית. ובספרות יפה: שירים, סיפורים וסאטירה. המונוגרפיות כוללות דיון מקיף על כתבי-העת, נושאים שנידונו בהם, הרקע להוצאתם, עריכתם, ודיון בתרומתם של החוקרים והסופרים שהשתתפו בהם לחכמת ישראל ולהשכלה. לרשות הקורא עומד עתה כלי-עזר חיוני ויסודי – מפתחות ממוחשבים ומוּערים המסודרים לפי שמות מחברים ולפי נושאים, המאפשרים גישה ישירה לרשימות של כל החומר המדעי, ההגותי והספרותי, הניתנות ל'שליפה' אלקטרונית לחתומים. הספר הוא החמישי בפרויקט המִפתוח והמונוגרפיות של כתבי-העת של ההשכלה העברית שהופיעו בהוצאת מאגנס: 'המאסף', 'בכורי העתים', 'כרם חמד', ושמונה כתבי-עת של ההשכלה מ-1820 עד 1845.

כשהיינו ילדים נהגנו לכתוב זה לזה זיכרונות. את הפינה השמאלית התחתונה של הדף היינו מקפלים וכותבים עליה את המילה 'סוד'. אבל הסוד אמור להיות כמוס. מדוע אין הוא מתחבא באמת ובתמים מבלי להכריז בגלוי: הנה אני כאן, הושט היד וגע בי? משום שכדי שיוגדר כסוד צריך למלל אותו, לספר אותו למישהו, בסוד. מי שמספר את הסוד כורת עם הנמען ברית של נאמנות, המבקשת להפוך אותם לישות החורגת מן היחיד, אבל איננה מתרחבת אל ממדי הציבור כולו. בעל הסוד והנמען שלו הם שניים המבקשים לתפקד כאחד, או אחד המפצל עצמו לשניים. מן האפיון הזה של הסוד עולות דילמות הכרוכות בכריתת בריתות ובבגידה בהן במישור האישי וגם במישור הציבורי. מאיזה רגע כפוי עלינו הסוד ומה משמעותה של הכפייה הזאת? חבר קרוב שלי מספר לי בסוד שהוא בוגד ברעייתו, שגם היא חברה קרובה שלי. האם עלי לספר לה? אני מרכל עם א על מעשיו של ב. האם זהו מעשה בלתי מוסרי? מהם גבולות המותר והאסור בשיחות סגורות של מקבלי החלטות בדרג הפוליטי? את מי הם מייצגים כאשר הם נועדים בארבע עיניים? מי צריך להיות מוסמך להחליט על סודות מדינה שהשתיקה יפה להם? ומה תפקיד העיתונות בהקשר הזה? למי חייבים רופאים להיות נאמנים: לחולה? לציבור? למעמדם המקצועי? אם החולה לוקה באיידס והוא מסרב לספר על כך לבת זוגו, האם חייב הרופא להזהיר אותה? חלק מן השאלות נענות כאן בביטחון. אחרות – בהיסוס, ויש גם שנשארות פתוחות. אל תוך הדיון נשזרים גם נושאים כמו מהותה של הבטחה; תפקודם של פוליטיקאים; יחסו של יחיד לקולקטיב שהוא חלק ממנו; ומהותה של אהבה. הספר מנתח מקורות פילוסופיים, ולצדם כתבים סוציולוגיים, סיפורים תנ"כיים, סוגיות תלמודיות, חוקים והצעות חוק ושיר של לאה גולדברג

יוהנס קלימקוס בן השלושים מבקש להשיג אושר נצחי. האושר ממתין לכל אחד, לדבריו, והוא מניח שהתנאי להשגתו הוא להיעשות נוצרי. קלימקוס הוא דמות בדויה של סרן קירקגור, הפילוסוף הדני הנודע, בן המאה התשע עשרה, שנחשב ל'אבי האקזיסטנציאליזם'. בשני ספרים שכתב: פרגמנטים פילוסופיים ו נ.ב. סוף-פסוק בלתי-מדעי לפרגמנטים הפילוסופיים , קירקגור מתאר את התפתחותו הרוחנית של קלימקוס, שמחפש את דרכו שלו לאמונה. דרך זו משולה לטיפוס ב'סולם' פסיכולוגי והכרתי אל פסגת הקיום הרוחני. ההתפתחות הרוחנית מגיעה לשיאה בדיאלוג שמקיים המאמין עם האל-המוחלט. בספר דיאלוג אנושי עם המוחלט מתארת המחברת את מסעו הפילוסופי של קלימקוס אל האמונה השלמה. הספר עוסק בשלב הדתי שבהגות קירקגור, ובמיוחד בהבנת פסגת הקיום האמוני, שבה מצליח המאמין להסיר את ספקותיו ולכונן עמדה רצינית, טוטלית, ביחסו לאל-המוחלט. הספר מתמודד עם שאלות פילוסופיות וקיומיות: על פי מה יכיר המאמין בהתפתחותו הרוחנית? איך יֵדע שהוא מתקדם באמונתו? כיצד יכיר בכך שכבש את פסגת הקיום הרוחני, שהשיג אמונה שלמה, שהוא נמצא ביחס מוחלט אל המוחלט? שאלות משמעותיות אלו יעסיקו גם כיום את מי שתופס עצמו כאדם רוחני ומאמין.

בין השנים 1390 ל-1414 המירו רבים מיהודי ספרד את דתם לנצרות. המרה זו הייתה אחת התופעות החשובות בתולדות היהדות בימי הביניים. גירושם של היהודים מספרד ב-1492 היה תוצאה ישירה של גל ההתנצרות שהחל מאה שנים קודם לכן והביא לסופה של הקהילה היהודית החשובה בימי הביניים, מבחינה דמוגרפית ותרבותית. ספרים רבים עסקו בתיאור ההיסטורי של ההמרה ההמונית לנצרות ובסיבותיה החברתיות, התרבותיות והפוליטיות. אך במפתיע, כל הדיונים האלו מתבססים על מקורות משניים. ספר זה הוא הניסיון הראשון לעסוק באופן שיטתי בהגותם של כלל המומרים האידיאולוגים בספרד. יהודים אלו, שהשתכנעו באמיתת הנצרות, יצרו אידיאולוגיה בעלת מאפיינים ייחודיים, שהשפיעה רבות על יהדות ספרד והייתה אחד הגורמים המרכזיים להמרה ההמונית. ספר זה דן בהגותם הדתית של חמישה מומרים ספרדים שהתנצרו בין תחילת המאה השתים-עשרה לתחילת המאה החמש-עשרה: פטרוס אלפונסי, אבנר מבורגוס, פבלו דה סנטה מריה, ג'רונימו דה סנטה פה ופדרו דה לה קבלירה. כל החמישה המירו את דתם לנצרות בבגרותם, בעת שהיו דמויות ידועות בקהילה היהודית.

מסע ראשון בעברית בעקבות האמנות הנאצית חושף כיצד תורגמה האידאולוגיה שנוצרה ברייך השלישי לכלים חזותיים. השילוב בין כלי הדיקטטורה לאסתטיקה מגוייסת הזמין את האומה הגרמנית לשקוע בעבר רומנטי ובעולם כפרי של דם ואדמה. עולם זה שאב את סמליו ממיתוסים קדמונים והציע מחוזות אסתטיים אוטופיים כתחליף לניכור. רומנטיקה מפלדה מסרטט את נתיב ההתפתחות של האסתטיקה הנאצית מן 'הפוליטיקה של הייאוש התרבותי', שראשיתה במאה התשע-עשרה, דרך 'מלחמת התרבות' הוויימרית, טיהור גרמניה מאמנים מודרניים ועד לדיכויים של אלה שחרגו מן הקלסתרון הגזעי-אסתטי. נתיב זה עובר לא רק בכתביהם ובנאומיהם של היטלר, רוזנברג, גבלס, שולצה-נאומבורג וחוקרי הגזע, אלא גם בביוגרפיה האמנותית הכושלת של היטלר, ומעלה את השאלה באיזו מידה השפיע תסכולו האישי כאמן על תיפקודו כמנהיג הדיקטטורה ועל עיצוב מדיניות התרבות בגרמניה הנאצית. מצורפות תמונות.

האם העלאת מחזה קלסי על הבימה הישראלית משמעה הפיכתו להצגה בעלת אמירה מקומית מעודכנת ורלוונטית? האם הגישה הפרשנית שהבימאי מעניק למחזה תלויה בנסיבות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות? הספר מחזאי מדבר עם בימאי , העוסק בהעלאת המחזאות הקלסית בתאטרון הישראלי הרפרטוארי משנת 1973, דן בשאלות אלו. המחברת עוקבת מקרוב אחר מקורות ההשראה, תהליכי היצירה ואמצעי המבע של מחזאים ובימאים ומגלה את המפתח לפיענוח סוד הצלחתן ושרידותן של יצירות מופת מן העבר הרחוק והקרוב. ספר מקורי זה מציע עיון מעמיק ורחב יריעה במפגש התרבויות המתרחש על בימת התאטרון בין הדרמה הקלסית – אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, שייקספיר, איבסן, לורקה, ברכט, בקט ויונסקו - לבין הפרשנות העכשווית של בימאים יוצרים. באמצעות הדיון בהעלאות שונות של אותם מחזות, מודגשת מורכבותו של השיח בין המחזאי לבימאי בהקשר החברתי והפוליטי הישראלי. השפה התאטרונית שגדולי הבימאים של התאטרון הישראלי העניקו לדרמה העולמית הטובה ביותר עומדת במרכזו. בספר נכללים תצלומים רבים מהצגות מכוננות שהועלו על בימות התאטרון הישראלי. מחזאי מדבר עם בימאי עוסק בסוגיות אמנותיות, חברתיות ופוליטיות כאחד, והוא מקור ראשון במעלה לכל המתעניין במתרחש על בימת התאטרון הישראלי בעשורים האחרונים.

הספר האמת של הרפואה המדעית מנסה להתמודד עם אחת הבעיות המרכזיות של הרפואה המודרנית: הקצב המהיר של התחלפות האמיתות העומדות ביסוד הפרקטיקה הרפואית. אמיתות בלתי יציבות הן מקור לספקות וחששות בקרב רבים מן העוסקים במקצוע הרפואה. יתרה מזאת, הן אחת הסיבות העיקריות למשבר האמון בין הרופא לחולה. הסוגיות המשמשות בסיס לדיון תיאורטי מעמיק מעסיקות את עולם הרפואה ועומדות במרכז הדיון הציבורי: טיפול במחלת העורקים הכלילים, טיפול בקצרת הסימפונות, טיפול הורמונלי בנשים בבלות, גילוי מוקדם של סרטן השד, טיפול התרופתי בסוכרת, מניעה של רעלת הריון, טיפולים החדשים בטרשת נפוצה, שימוש בלב מלאכותי, רפואה מדעית וחלופית, רפואה ודת. פרקים מיוחדים מקדיש המחבר לסוגית הטיפול באריאל שרון, ולמסיבת העיתונאים על מצב בריאותו של אהוד אולמרט. "הספר הצליח לארגן ולהביא את שלבי המחקר וההיסטוריה של התפיסות הרפואיות השונות בצורה בהירה שלא נראתה קודם לכן וזהו ספר יסוד באפידמיולוגיה קלינית. אין לי ספק כי הספר יעניין את כל העוסקים ברפואה, בסיעוד ובקבלת החלטות, שלא לדבר על עורכי דין ומשפטנים ואנשי מנהל רפואי." - פרופ' יואל דונחין, הדסה, ירושלים

זהו הכרך האחרון בסדרה . לא יצאו לאור כרכים נוספים. המאמרים בכרך זה: Methodologies to Measure the Economic Impact of Cooperatives: A Critical Review F. Nicoleta Uzea Willingness to Invest in Agricultural Cooperatives: Evidence from Greece Achilleas Kontogeorgos, Fotios Chatzitheodoridis, and George Theodossiou Adaptation of South African Wine Cooperatives to Challenging Business Environments Joachim Ewert, Jon H. Hanf, and Erik Schweickert Role of Farmers’ Cooperative Societies in Rural Development in Nigeria Franklin E. Nlerum and Patience I. Ogu Changes in a Kibbutz Plant’s Life Cycle Induced by Cultural Change Yaffa Moskovich and Yuval Achouch Gendered Division of Labor in a Post-Privatization Moshav: A Case Study from Southern Israel Avi Shnider Journal of Rural Cooperation Home Page

המחקרים שבספר זה ענייניהם בתחומים האלה: תולדותיה של הלשון העברית מרבדיה הקדומים ועד מגילות מדבר יהודה; עקרונות ושיטות בבירור משמעויותיהם של כתובי המקרא; עיון סמנטי במהותה של לשון המקרא כנתינתה; אסכולות המסורה ודרכי מסירתה של לשון המקרא. הספר מיועד לחוקרים ולתלמידי האוניברסיטאות בתחומי הלשון העברית והמקרא ולכל המתעניין בתחומים אלה.

"השאלה היהודית לא תיפתר בעיניה של גרמניה גם אם לא יֵשב עוד איש מבני הגזע היהודי על אדמת גרמניה", כתב ב-1937 בכיר במשרד החוץ של גרמניה הנאצית, והוסיף: "השאלה היהודית היא מן השאלות החשובות ביותר של מדיניות החוץ של גרמניה". שני מוקדים עומדים במרכזו של ספר זה: תולדות יהודי גרמניה בשואה ומעורבותו של משרד החוץ של גרמניה הנאצית. בשונה מקהילות אחרות חוותה יהדות גרמניה את הרייך השלישי בכל שנות קיומו. הדרך ל"פתרון בעיית היהודים הגרמנים" הייתה רצופה שלבים של הסלמה. 175 מסמכים שנכתבו על ידי הדיפלומטים של גרמניה הנאצית או מוענו אליהם מתורגמים כאן ומוצבים בסיפור ההיסטורי. המסמכים נוגעים בתהליכים שראשיתם בנישולם האזרחי והכלכלי של יהודי גרמניה ובכפיית ההגירה, והמשכם בגירושים ובהשמדה, בתגובותיהם של היהודים הגרמנים, בתגובות שהגיעו מחוץ לגרמניה ובתפקידו של משרד החוץ, בתוקף מיומנותו הייחודית, בהצגה לעולם של הצעדים שנקטה גרמניה כנגד אזרחיה היהודים. במערך הכולל של עובדי הציבור ברייך השלישי ששירתו את רעיונותיו והביאו להגשמתם לקחו הדיפלומטים חלק – לעתים באדישות ולעתים בלהט – בתהליכי "הפתרון הסופי", תחילה בעבודות ההכנה ולאחר מכן בשיתוף פעולה עם המוציאים לפועל הלכה למעשה. "אף שמדובר בהיסטוריה של מוסד, משרד ממשלתי, פורטת המחברת את הסיפור לסיפורם של אנשים. הדיפלומטים, שרובם נמנו עם הפושעים, יוצאים מאלמוניותם, והפרטים הרלוונטיים המוזכרים בטקסט הופכים אותם לדמויות חיות, אנשים שביקשו לקדם את הקריירה שלהם, למדו לחיות עם מערכת מוסר חדשה ולעצום עיניים לעוולות". (פרופ' משה צימרמן)

Medieval English Jews and Royal Officials reflects the daily activities of both the English government and the last generation of English Jews before the expulsion of 1290. It reveals the activities of well-known Jews, such as Master Moses of London and his family, as well as those so poor they could not pay their taxes. It shows the severe measures employed by the crown – such as the imprisonment of their children - to force Jews to pay taxes. Questionable practices (such as forging debt-bonds or defrauding Christian merchants) are alleged against Jews, and there are frequent references to the (trumped-up) charges of coinage violations made up against Jews in the late 1720s that led to the execution of nearly 300 Jews. This book tells how the justices of the Jews came to the home of Master Elias, son of the Master Moses of London, bearing their records in order to make changes to them there, and gives details of corrupt practices attributed to some justices of the Jews. After the expulsion, it reports carefully on the profits derived from the sale of the Jews' houses and of the personal effects of Norfolk Jews who, sailing into exile in 1290, were robbed and murdered. Based on the voluminous manuscript records, this work provides data about a medieval kingdom and a wealth of detailed information for all students of medieval history.

הכותל המערבי הוא המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודי מדינת ישראל והתפוצות, זכר לבית המקדש החרב. חשיבותו נובעת הן מהתקדשותו לאורך הדורות והן מן המקום המרכזי שהוא תופס בציבוריות הישראלית, בפוליטיקה ובמערכת היחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות. קדושה בעין הסערה מתמקד בהתפתחותו של המקום הקדוש הזה ממלחמת ששת הימים ועד לשנת 2000 ומציג אותו כזירה של מאבק מתמשך ובלתי פוסק על הגדרתו ומהותו, ובעיקר על השאלה למי שמורה הזכות להתפלל שם ומי קובע את סדר היום. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים נוספה על יהדותו המובנת מאליה של הכותל המערבי היומרה לעצבו כמרחב בעל משמעות לאומית ולקדשו כאתר מורשת ישראלי. החפירות הארכיאולוגיות בסביבתו, הניסיון לעצב את רחבת הכותל המערבי מבחינה אדריכלית וטקסי הלאום המתקיימים שם היו כולם חלק ממגמה זו. אך אם בתחילה הצליחו חלקים רבים מן הציבור היהודי־ישראלי להזדהות עם הכותל המערבי ועם סמליותו בהקשרים לא-דתיים, בהמשך הלך והתעמעם קשר זה והיהדות דחקה את הישראליות משם. מרכיבי הישראליות בכותל המערבי התמעטו, והקדושה הדתית של המקום הלכה והתבססה. בדור האחרון גם התעצם העימות סביב מונופול היהדות האורתודוקסית בקביעת מנהג המקום ואורחותיו, ובתוך כך נדחקו משם "נשות הכותל" ותנועות יהודיות דתיות אחרות. מאבק זה הבליט עוד יותר את שאלת מהותו של הכותל המערבי כמקום קדוש יהודי וישראלי וערער את התפיסה שהתקבעה אחרי מלחמת ששת הימים כי המקום שייך לציבור היהודי־ישראלי וליהודי התפוצות כאחד.

מדינת ישראל לאן? עוסק באתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל שמציבות הקבוצות התרבותיות השונות בתוכה (דתיים, חילוניים, ערבים, עולים וכו'), וכן זרמים אידאולוגיים, החל בשמאל הפוסט-ציוני וכלה בימין הלאומני. מעצם הסוגיות הקשות שבספר עולה המתח בין זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. כמו כן מציע הספר בפרק האחרון מתווה לחיזוק זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בעת ובעונה אחת. מתווה זה עשוי לפתור חלק גדול מהאתגרים המועלים בספר, אם יהיה בסיס משותף לזרמים ולקבוצות שונות ומנוגדות בחברה הישראלית. "הספר כולל מפגן בקיאות אנציקלופדית בכל המחקר הנוגע לאופיו של המשטר הישראלי, למתחים וקונפליקטים חברתיים בקרב החברה בישראל, וזיהוי של הזרמים האידאולוגיים והרעיוניים שמזינים את המשטר ואת המחלוקות שמאיימות על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור שהמחבר בקיא במידה לא מצויה בכל הנכתב אודות מסדי ומתחי החברה בישראל במסגרת חקר החברה והמשטר בישראל. יש כאן סדרה מרשימה של תובנות וניתוחים על אודות האתגרים הרעיוניים והמבניים שניצבים בפני המשטר המדיני בישראל. ובעיקר – העלאה של סדר יום חלופי". (פרופ' דן אבנון, מופקד קתדרת לאון בלום וראש המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית) "מדובר בספר חשוב ביותר, שלהערכתי יהפוך למרכזי ולבולט בהקשר הרחב מאוד של סוגיית הגדרתה ותפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכמה וכמה תחומים דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, משפט ועוד. הספר בנוי היטב מנקודת מבט מחקרית והוא ברור ונוח מאוד לקריאה מבחינת הרציונל שבו. עם צאתו לאור, הוא יהיה הספר שמכניס את הסוגיה הכוללת והמקיפה של 'יהודית ודמוקרטית' על מגוון היבטיה תחת קורת גג מחקרית אחת. הוא מציע דרך התמודדות רעיונית ומעשית עם המתחים האפשריים העולים מהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מעבר לתחום האקדמי המוגדר ניתן להעריך שכל מי שמתעניין בסוגיות ובהיבטים שונים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה חייב להתייחס לספר". (פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן)

כיצד נוצרו ונשתמרו חיים חברתיים המבוססים על שיתוף פעולה? בעיה זו היא אחת הסוגיות הגדולות שהעסיקו את חוקרי האבולוציה מאז דרווין. אחד ההסברים הראשונים שהוצעו היה בררה ברמת הקבוצה: קבוצות שהפרטים החברים בהן משתפים פעולה מגדילות את סיכוייהן לשרוד כקבוצות. הועלו גם הסברים אחרים, כמו הסבר ברמת הפרט שעל פיו בסופו של דבר יוצא הפסדו של האלטרואיסט בשכרו: הוא זוכה לעזרה מנעזריו לשעבר בעת מצוקה, או נעשה בעל סטטוס גבוה בחברה, ולכן עולים סיכוייו למצוא בת/בן זוג. הסבר נוסף הוא ההסבר ברמת הגֵן: אף שפרט העוזר למקורביו מוריד את כשירותו הישירה, הנמדדת במספר צאצאיו, הוא מעלה את שכיחותם של גנים זהים לאלה שלו באוכלוסייה. כל אחד מההסברים טוען למרכזיות או אף לבלעדיות – לבכורה תאורטית – בשאלת האבולוציה של האלטרואיזם. הספר הוא תרומה מקורית ורב-תחומית בחקר האבולוציה של השיתופיות. הוא מאפשר דיון מחודש מנקודת ראות רעננה וביקורתית בבעיות קלסיות בביולוגיה אבולוציונית ובפילוסופיה של הביולוגיה, ומעלה שאלות מרתקות הקשורות להיסטוריה ולסוציולוגיה של הביולוגיה ולקשר המורכב שבין מדע לערכים. ספרה של אילת שביט דן בהסברים השונים לשאלת האבולוציה של האלטרואיזם, ובאופיו של תהליך ההכרעה בין ההסברים האלה בקרב חוקרי האבולוציה. המחברת מנסחת את אופי הבעיות והכשלים השכיחים בקרב החוקרים בתחום זה, מנסה לעמוד על שורשי הסיבות לכשלים אלו ובעקבות התובנות הללו להציע כיווני מחשבה שיאפשרו להימנע מהם בעתיד. ספר מרתק לכל מי שבמתעניין בטבע שמאחורי האמרות הידועות על טבע האדם (מתוך ההקדמה של פרופ' ימימה בן מנחם ופרופ' חוה יבלונקה).

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית. פרופ' חגי כנען

"השאלה היהודית לא תיפתר בעיניה של גרמניה גם אם לא יֵשב עוד איש מבני הגזע היהודי על אדמת גרמניה", כתב ב-1937 בכיר במשרד החוץ של גרמניה הנאצית, והוסיף: "השאלה היהודית היא מן השאלות החשובות ביותר של מדיניות החוץ של גרמניה". שני מוקדים עומדים במרכזו של ספר זה: תולדות יהודי גרמניה בשואה ומעורבותו של משרד החוץ של גרמניה הנאצית. בשונה מקהילות אחרות חוותה יהדות גרמניה את הרייך השלישי בכל שנות קיומו. הדרך ל"פתרון בעיית היהודים הגרמנים" הייתה רצופה שלבים של הסלמה. 175 מסמכים שנכתבו על ידי הדיפלומטים של גרמניה הנאצית או מוענו אליהם מתורגמים כאן ומוצבים בסיפור ההיסטורי. המסמכים נוגעים בתהליכים שראשיתם בנישולם האזרחי והכלכלי של יהודי גרמניה ובכפיית ההגירה, והמשכם בגירושים ובהשמדה, בתגובותיהם של היהודים הגרמנים, בתגובות שהגיעו מחוץ לגרמניה ובתפקידו של משרד החוץ, בתוקף מיומנותו הייחודית, בהצגה לעולם של הצעדים שנקטה גרמניה כנגד אזרחיה היהודים. במערך הכולל של עובדי הציבור ברייך השלישי ששירתו את רעיונותיו והביאו להגשמתם לקחו הדיפלומטים חלק – לעתים באדישות ולעתים בלהט – בתהליכי "הפתרון הסופי", תחילה בעבודות ההכנה ולאחר מכן בשיתוף פעולה עם המוציאים לפועל הלכה למעשה. "אף שמדובר בהיסטוריה של מוסד, משרד ממשלתי, פורטת המחברת את הסיפור לסיפורם של אנשים. הדיפלומטים, שרובם נמנו עם הפושעים, יוצאים מאלמוניותם, והפרטים הרלוונטיים המוזכרים בטקסט הופכים אותם לדמויות חיות, אנשים שביקשו לקדם את הקריירה שלהם, למדו לחיות עם מערכת מוסר חדשה ולעצום עיניים לעוולות". (פרופ' משה צימרמן)

מעשה באיש שרצה בית חדש עם עוד ועוד חדרים, כדי שיהיה מקום לכל החפצים שלו, ואז גילה שאינו צריך יותר מחדר אחד והרבה שכנים טובים. סיפור מלא הומור ומוסר השכל בצידו. מאת הסופרת האהובה חיה שנהב, מחברת ״מיץ פטל״, והמאייר עטור הפרסים ירמי פינקוס מאה חדרים הוא אחד מתוך סדרה של 24 סיפורים היוצרים את ספריית האתג"ר- אחת מחמש התוכניות לגיל הרך של בית הספר לחינוך על שם שלמה (סימור) פוקס, האוניברסיטה העברית בירושלים. התכניות פועלות לקידום התפתחות ילדים בגיל הרך וכישורי הורות ומיועדות למשפחות מכלל האוכלוסיות בחברה הישראלית.

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם.