רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול שני גיליונות (76-75). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

בראשית מלחמת העולם השנייה, באחת מהפצצות חיל האוויר האיטלקי בחיפה, פרצה מרגרט פוסטר, בתו של מפקח בריטי זוטר במחלקת הדואר והטלגרף, בצווחות פחד בנוכחות השכנים היהודים. ״איך את מעזה לעשות הצגה שכזאת? ועוד בפני זרים?" נזף ויליאם בבתו. "אל תשכחי, את בריטית. לעולם אל תראי להם שאנחנו מפחדים!״ מה זה אומר להיות בריטים בפלשתינה המנדטורית? מהן הזכויות ומהן החובות שנשאה עמה הזהות הבריטית? איזו משמעות הייתה לה בעיצוב חיי היומיום, מבחינה אישית וקולקטיבית? ואיך שיקפו פחדיה של ילדה בריטית את עוצמתה של האימפריה הגדולה בהיסטוריה? פינה בשדה נכר משרטט את דיוקנה של הקהילה הבריטית בתקופת המנדט ואת אורחות חייהם של חבריה – גברים, נשים וילדים. הספר מאיר באור חדש את ההוויה הבריטית כמכלול של פרקטיקות והרגלים, רגשות ותודעות, זהויות והשתייכויות, ומתאר כיצד היו חלק בלתי נפרד ממנגנוני ביסוס ושימור השליטה בפלשתינה, בשזירה מתמדת של הציבורי בפרטי, הפוליטי באינטימי. ניתוח הנוכחות הבריטית דרך הפריזמה של קהילה מאפשר לראשונה לבחון את הבריטים כקבוצה הטרוגנית והייררכית שהתאפיינה במתחים מסוגים שונים ולשרטט בתוך כך מציאות מגוונת, מורכבת ודינמית יותר משמקובל לדמותה. קורות הקהילה נפרשים דרך מגוון עשיר של נושאים: רווקוּת ונישואים, מיניות, משפחה וחינוך, גוף ובריאות, בית, מוסדות פנאי ותרבות, חגים וריטואלים – כולם נקשרים ליחסי כוחות פוליטיים, אתניים, מעמדיים ומגדריים. בהפניית הזרקור אל הרכבה של הקהילה הבריטית ומרקם חייה, פינה בשדה נכר הוא מחקר חלוצי המביא את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הבריטים המנדטורים מן השוליים אל המרכז, וטווה אותה לתוך ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי בפלשתינה.

שכנים, שכונות, שכונתיות בוחן את התפתחותן של שכונות עירוניות שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי ואת התפקיד המרכזי שמילאו בעיצוב היישוב והחברה היהודית בארץ. בשילוב "היסטוריה מלמעלה" – תכנון וחקיקה – ו"היסטוריה מלמטה" – חיי היומיום של תושבי ותושבות השכונות – משחזר הספר כיצד נוצרו שכונות אלה לא רק כתוצאה של מדיניות מתוכננת, אלא גם מתוך יוזמות פרטיות והתארגנויות קהילתיות. הספר מתאר את המפגשים והקשרים בין תושבי השכונות – עולים חדשים, פועלים, עקרות בית ויזמים ובין התושבים לבין מוסדות שונים, החל בוועדי שכונה וכלה בוועד הלאומי ובממשלת המנדט. בתוך כך הוא בוחן מזווית חדשה תהליכי מודרניות ושאלות של מגדר ולאומיות. באמצעות ניתוח מקיף של התפתחות הבינוי, הקשרים החברתיים והיחסים בין קבוצות שונות – נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, עולים וילידי הארץ, יהודים יוצאי אירופה וארצות האסלאם, יהודים וערבים – מראה הספר כיצד התנסויות יומיומיות יצרו "אזרחות שכונתית" שהשפיעה על התפתחות הערים והחברה. שכנים, שכונות, שכונתיות אינו רק היסטוריה של מקומות, אלא גם של אנשים וקהילות. הוא מאיר את סוד הלכידות החברתית של החברה היהודית בימי המנדט הבריטי וחושף את שורשי השסעים והמתחים שמלווים את החברה הישראלית עד היום.

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

הקמפוסים של האוניברסיטה העברית אינם רק מבנים ומדשאות. הם מוזיאון ענקי, שבו קירות הם ציורים, פסלים הם סיפורים, וכל יצירת אמנות מזמינה את הצופה בה לשיחה. האמנות באוניברסיטה העברית נוכחת לא רק פיזית, אלא גם ברוח. אמנות בעברית מציג כשמונים יצירות אמנות נבחרות מתוך אלפי היצירות המוצגות באוניברסיטה העברית – במדשאות ובחללים סגורים – מיצירות מוכרות של הנרי מור ויגאל תומרקין ועד פנינים נחבאות של מרינה אברמוביץ' וסיגלית לנדאו. הספר הוא הזמנה לצאת למסע בזמן ולגלות את הסיפורים שמאחורי כל יצירה, את האמנים שיצרו אותן ואת האופן שבו האמנות עיצבה את פני האוניברסיטה. אמנות בעברית יצר דו-שיח בין יצירות האמנות המוצגות באוניברסיטה לבין הסגל האקדמי, הסטודנטים והעובדים שלה. בהשראת רעיון "היציאה לשוח" של אפלטון הוזמנו אנשי האוניברסיטה לבחור יצירה אחת שמדברת אל לבם ולכתוב עליה. כל יצירה המוצגת בספר זה מלווה בהתבוננות כזאת, ונוסף לכך, בדברי הסבר מאת עורכת הספר ואוצרת האמנות באוניברסיטה, ד"ר מיכל מור.

"דרוש לנו בייחוד במקום הזה מי שיראה את האופקים הרחבים יותר... מי שעדיין קופץ קפיצות עילוי ממאמר חז"ל לאמרת פילוסופים וקטע שירת אחרון המשוררים וחוזר חלילה אל גנזי אחת מקהילות הגולה ומשם אל חוויית כיבוש הארץ בהתיישבות, בעבודה ובמלחמה. מי ששום דבר יהודי אינו זר לו ומי ששום דבר שיוצא מלב אנוש אינו לזרא לו". (עזריאל קרליבך על זלמן שזר) 84 שנות חייו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל (1974-1889), מקיפות את הדרמה הגדולה של חיי היהודים מסוף המאה התשע-עשרה ועד למחצית השנייה של המאה העשרים: צמיחת התנועה הלאומית והתרבותית במזרח אירופה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הקמת המדינה והמאבק על ביטחונה וצביונה. בדרכו של שזר נקרו דמויות נודעות כמו ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, הרבי מלובביץ', ושלוש אהבותיו הגדולות: רחל כצנלסון, רחל המשוררת וגולדה מאיר. מי היה האיש הזה? חסיד שהתחפש לחילוני או חילוני שנעשה חסיד חב"ד? רומנטיקן שפגש רועת אווזים יפת עיניים ולא שכח אותה כל ימיו או בעל המתרחק מאשתו ואוהב להיעדר מהבית? חוקר מעמיק של התנועה השבתאית או פוליטיקאי? מקום המדינה ועד סוף חייו פעל שזר כאיש ציבור במדינת ישראל, ובסוף דרכו הציבורית זכה להיות האזרח מספר אחת שלה, נשיאה השלישי. הביוגרפיה בשני עולמות מגוללת את סיפור חייו ועומדת על המתחים והמאבקים הפנימיים שהתחוללו בו – בין דת ומסורת לחילוניות, בין פוליטיקה למחקר, בין הגולה לארץ ישראל ובין הנשים שאהב. כל אלה יחד יצרו דמות ייחודית ומרתקת.

התפילה בישראל אינה רק מבע אישי ומזדמן של יחסי האדם לאלוהיו, אלא היא אורח חיים שלם, המאורגן סביב מערכת תפילות יומיות, בחול, בשבת ובחג. אך שאלות רבות מרחפות סביב התהווּתה של מערכת זו: אימתי עוצבה? באלו שלבים? מהו היחס בין חלקיה השונים ובין דרכיה השונות – ברכה, קריאה ותפילה? מה בין תפילת ציבור לתפילת יחיד? ספרוּת רחבה כבר נכתבה על תולדות התפילה, אך הואיל ועיקר עיצובה של התפילה ניבט מתוך הספרוּת התלמודית - תנאים ואמוראים – לפיכך צורך חיוני הוא להעמיד את מחקר התפילה על בסיס ניתוח מפורט של החומר התלמודי, לפי דרכי המדע התלמודי המעודכן. מתוך כך עשויה להצטייר תמונה אמינה של התפילה בישראל מפנימה של ספרוּת חז"ל. חיבור זה מבקש להעמיד פרקי יסוד מתוך משימה זו.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. מכיוון שלשפה הערבית היסטוריה ספרותית עשירה בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, אך טבעי הוא שהערבית בת זמננו משתמשת גם במילים וביטויים שמקורם ברבדים ספרותיים עתיקים: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. ע ליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת הגבירה את השימוש במובאות מהקוראן והחדית' והביאה ללשון התקשורת מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו לארכאיים לפני חמישים או שישים שנה. המילון הזה מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. לאחר פרסום המילון השלם בדפוס ובו למעלה משבע-מאות עמודים בפורמט גדול חשבנו שראוי להעמיד לרשות המשתמשים מהדורה מקוצרת בפורמט קטן יותר, שנוח לשאתה בתיק ולהחזיקה ביד. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה, ללשון החדית' או ללשון ההלכה. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: דנה אמיר | "כל השפות חופפות או נשפכות זו לזו": על נקמה, חנינה וסליחה רענן קולקה | פסיכולוגיית זולתעצמי: אתיקה של התמרה ענת צור מהלאל | על סף השבר: הדימוי החזותי והדימוי הדיאלקטי בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין נעמי גוברין | מראה, מראה שעל הקיר: חקירה ספרותית ופסיכואנליטית של החוויה הסובייקטיבית הנשית באמצע החיים — אמה של שלגייה כמקרה בוחן ענת ברעם | להקיץ מחלום בהקיץ: מחשבות על עבודה טיפולית עם חלימה בהקיץ פתולוגית יצחק בנימיני | תסביך משה: ממצב החירום היהודי-אירופי אצל פרויד לרישום של הממשי אצל לאקאן אורנה ראובן | "מתחת לייאוש ומאחורי הבדידות, שנינו עדיין כאן" אנליזה של פרוורסיה חנה אולמן | על העדות ומשמעויותיה בזיכרון האישי ובזיכרון הקולקטיבי

כלכלת הנכסים הסמליים ניצבת בלב הסוציולוגיה של פייר בורדייה. ב שוק הנכסים הסמליים , שראה אור ב-1971, בורדייה מניח את התשתית לתיאוריה שלו על תנאי הייצור וההפצה של המוצרים התרבותיים. מדובר בטקסט בעל חשיבות מרכזית להבנת כתביו המאוחרים יותר על השדות האמנותיים ועל הפרקטיקות התרבותיות. כנגד האשליה של יצירות שאינן תלויות בתנאים חברתיים מזכיר בורדייה שאלה הן התוצאות של תהליך ייצור המערב לא רק את האמן או הסופר הבודד, אלא מערכת שלמה של מתווכים (גלריות, מו"לים וכדומה) ומוסדות הקדשה (ביקורת, פרסים, אקדמיות וכדומה). אך לעומת הגישה המרקסיסטית, המצמצמת את היצירות ל"השתקפות" של היחסים בין המעמדות, בורדייה טוען ששדות הייצור התרבותי נהנים מאוטונומיה יחסית. את מושג השדה בונה כאן בורדייה לראשונה באופן שיטתי, בהשתמשו בתפיסת הלגיטימיות של מקס ובר ובסוציולוגיית הדת שלו: הערך הסמלי של יצירות תרבות מבוסס על אמון ועל צבירת הון סמלי. בורדייה גם משלב כאן לראשונה את מושג השדה עם מושגים אחרים שהוא מפתח באותה תקופה – "שיעתוק", "אלימות סמלית", "הביטוס". לבנייה התיאורטית נוספת פרספקטיבה סוציו-היסטורית על תנאי הופעתם של שדות האמנות והספרות כעולמות בעלי אוטונומיה יחסית, המסתמכת על היסטוריונים של האמנות ועל דוגמאות רבות מהמחקרים האמפיריים שהחל אז לערוך. שוק הנכסים הסמליים רואה אור לראשונה בעברית בתרגומם של ז'יזל ספירו ואמוץ גלעדי. ז'יזל ספירו אף ערכה את החיבור עריכה מדעית והוסיפה לו הקדמה ואחרית דבר.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

ספר זה הוא הראשון בישראל המוקדש לפועלו של צלם הבאוהאוס משה וורוביצ'יק־רביב (1904 – 1995) הידוע בכינויו מוֹי וֶר, ומלווה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. מוֹי וֶר, שלמד בווילנה, בגרמניה ובפריס אצל גדולי האמנים של התקופה, התחבר למגמות האוונגרדיות והמודרניסטיות של זמנו. עבודתו של מוֹי וֶר נקשרה עם מגמת הצילום החדש באירופה, שבחנה מחדש את גבולותיו של האובייקט המצולם. במשך שני עשורים וחצי (1928 – 1954) הוא נע בין היותו צלם מתעד לבין כובעו השני כצלם בורא מציאות, העוסק בפירוק והרכבה של האובייקט המצולם. בעוד הראשון מבקש לתפוס את הרגע, השני מתקין מציאות חדשה, משפטים חזותיים ניסיוניים ואופני יצירה והתבוננות מקוריים, ואלה מתערבבים באלה. זאת ועוד, הוא נע בין תיעוד היישוב המסורתי בווילנה, כור מחצבתו, לחיים בפריס המודרנית; בין צילום היהודי הישן בפולין ושכנו הפולני בעיר ובכפר, לצילום הציוני שרתם מאפייני תרבות חדשים. לאחר תקופה סוערת של יצירה באירופה הוא השתקע בתל אביב (1934). עבודתו היא, לפיכך, מקרה בוחן להתבוננות בתנועתם של צלמים אוונגרדיים לעבר עולם הרעיונות הלאומיים. ארכיון מוי ור הפך מונגש למחקר ולתצוגה בעשור האחרון, ובכך מאפשר למקם את יצירתו ביחס לצלמים ואמנים אחרים שהיגרו מאירופה ופעלו כנשאי המודרניזם. הספר חושף לראשונה גילויים מחקריים על אודות עבודתו עם המוסדות הציוניים, ומציג גופי עבודות ותצלומים מכל תקופות פועלו, שלא פורסמו עד כה.

תיק בד מעוצב ואיכותי. 100% כותנה. ניתן להוסיף להזמנת ספרים או לרכוש בנפרד.

מלחמה זרה הוא סיפור האנטומיה של מלחמת העולם השנייה. כדי לספר את הסיפור הזה, הספר בוחר בפרספקטיבה בלתי שכיחה: במקום לתאר את התפשטות המלחמה על הציר האופקי המקובל, כלומר מגרמניה — המחוללת העיקרית של התבערה העולמית — לכיוון מזרח ומערב, נקודת המבט מופנית כאן מן הדרום הגלובלי צפונה. שני הצירים אינם מתקיימים במנותק זה מזה, כמובן. כדי לחשוף את נקודות המפגש שלהם מתמקד המבט בפלשתינה-א"י. פלשתינה המנדטורית, בקצה הצפון־מערבי של מרחב השליטה הבריטי באסיה, הייתה חלק ממערך ההגנה האימפריאלית (Imperial Defence) הנרחב שהקיף את תת־היבשת ההודית. באמצעות התמקדות בפלשתינה־א"י נחשפת תופעה היסטורית נסתרת. משמעותה של קונסטלציה זו, שנמשכה בין מאי לנובמבר 1942, "ימי אל־עלמיין", חמקה במידה רבה מן התודעה הקולקטיבית. ההתמקדות בפלשתינה־א"י מן הזווית הגלובלית ממחישה את הצטלבותם של שני עימותים שונים: המלחמה האירופית, שהתרחבה לכדי מלחמת עולם, והמלחמה היהודית־ערבית־בריטית מתחרות זו בזו בתחרות שנותרה במידה רבה סמויה. כל אחת מהן הייתה, מבחינת יריבתה, מלחמה זרה. השתרגותן של שתי המלחמות ממקמת את התקופה שבין 1935 ל־1942 בלב הסיפור. הוא מתחיל במתקפה האיטלקית על אתיופיה, "מלחמת חבש" שהחלה באוקטובר 1935, ובתקרית שאירעה במקביל ביפו ושהציתה את המרד הערבי הגדול חודשים לאחר מכן; והוא מסתיים בנקודות המפנה של מלחמת העולם, בקרב אל־עלמיין השני שהוכרע בנובמבר 1942 ובקרב על סטלינגרד שהחל מעט אחריו — קו פרשת מים שתושבי פלשתינה-א"י הרגישו בעקבות ביטול פקודת ההחשכה במארס 1943, למשל. מאותו רגע ואילך התחדשה ביתר שאת, גם אם באיחור קל, המלחמה הקטנה יותר: המלחמה על פלשתינה-א"י.

עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים בעיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. גיליון 74 הוא גיליון פתוח הכולל מאמרים מרתקים במגוון נושאים פילוסופיים הרלוונטים למציאות חיינו, בין המאמרים בכרך זה: שרון קרישק | על אפשרותה של אהבה אוניברסלית ניר פיינברג | הכוח היצירתי של התשוקה במחשבה ההודית הקלאסית יוגב זוסמן | מודליות וגבולות המובן במטאפיזיקה של שפינוזה מורן גודס-ריצ'יטלי | חוקיות אסתטית ברוח קאנט: 'אופן' במקום 'שיטה'

בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבסופם הוענק לו פרס נובל, שינה אלברט איינשטיין מן היסוד את תפיסת העולם הפיזיקלי המקובלת. איינשטיין היה הארכיטקט והמהנדס של הבנה חדשה של העולם הסובב אותנו. ב-1905, המכונה "שנת הפלאות", בהיותו פקיד במשרד הפטנטים בעיר ברן שבשווייץ, הוא פרסם ארבעה מאמרים שזעזעו את יסודות הפיזיקה הקלאסית. הוא ערער על הרעיון שהאור מתפשט במרחב כמו גל; הוא סיפק הוכחה משכנעת לקיום הממשי של אטומים; הוא הניח בסיס להבנה חדשה של המרחב והזמן והוא הראה שהמסה היא אחת מצורות האנרגיה. בשנה זו הניח איינשטיין את היסודות לשתי המהפכות הגדולות של הפיזיקה המודרנית: המהפכה של תורת הקוונטים והמהפכה של תורת היחסות. כעבור עשר שנים השלים את יצירת המופת שלו, "תורת היחסות הכללית", שהיא המקור לכל מה שאנחנו יודעים היום על היקום. אלברט איינשטיין: יוצר תמונת עולם עוסק בכל ההישגים המדעיים הללו, הרעיונות שהובילו אליהם והמסקנות שלהם, ומתאר את האופן שבו שינו מן היסוד את עולם המושגים הפיזיקלי. הספר נוגע גם בתפיסותיו של איינשטיין מחוץ לעולם הפיזיקה, בכל הנושאים החשובים שעמדו על סדר היום של האנושות, ובמיוחד בענייני העם היהודי. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

אל הקוראת: נמענוּת ומגדר בספרות העברית מציע קריאה מחודשת בפרוזה הישראלית שנכתבה בעיקר בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. בעשורים אלה השתחררה הספרות העברית מהשאיפה לפנות אל קהל קוראים כללי-גברי והחלה לייצר לעצמה קהל חדש ומגוון יותר. קהל זה נבנה באמצעות פנייה ישירה של הטקסטים הספרותיים עצמם אל הקוראות והקוראים שלהם. הנמענוּת הפנימית ביצירות נהפכה לעמדה ניתנת לאיוש ופתחה פתח לאפשרויות חדשות של הזדהות עם הטקסט. כמי שהזדהות עם דמות הגיבור לעתים קרובות סגורה לפניהן, נשים מוכוונות תרבותית להזדהות עם עמדת הנמענת, המאזינה הפאסיבית (כביכול) של הסיפור. אל הקוראת מנכס את העמדה הזאת, ובאמצעות קריאות ביצירות מהספרות העברית העכשווית – אורלי קסטל-בלום, יואל הופמן, לאה איני, יובל שמעוני ואידה צורית – מראה כיצד עמדה זאת יכולה להיות פורה ואקטיבית. כל הסופרות והסופרים הנכללים בספר כותבים מתוך תחושה של שבר עמוק בינם לבין קהל הקוראים. אצל חלקם, הבסיס של התחושה הזאת הוא מגדרי, ואילו אצל אחרים היא נובעת מתוך אקלים פוסט-מודרני של אובדן אמון בשפה, וכתוצאה מכך גם ביחסים עם הקהל. הלשון העברית, המאפשרת ממילא לפנות רק אל חלק מהקהל בשל המבנה הממוגדר שלה, מעצימה את תחושת השבר וההדרה של הקוראות/ים, ומשמשת את הכותבים והכותבות ככלי רב עוצמה לחקר השבר הזה, על המשמעויות החברתיות והאידיאולוגיות שלו.

מסע התגליות המוצג בספר זה מתחיל בשתי שאלות: מהי מהות הזיקה בין המילים הראשונות של הנבואה בישעיה א ("שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר") לבין מילותיה הראשונות של שירת האזינו ("הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"), והאם קיימות זיקות נוספות בין הספר לבין השיר? שאלה שלישית עולה מאליה: מהי מהותן של הזיקות הללו בפסוקים שבהם הן מצויות ובהקשר הרחב יותר? אחרים עמדו כבר על קשר בין יחידות בודדות בספר ישעיה לבין שירת האזינו או הצביעו על מוטיבים משותפים, אך עד כה לא היה מחקר מעמיק ושיטתי הבא לענות על השאלות הללו. הספר שלפנינו הוא מחקר פורץ דרך על היחסים שבין ספר ישעיהו לבין שירת האזינו. באמצעות החלה של מתודות ספרותיות הנוגעות לזיקות אינטרטקסטואליות על שירת האזינו ונבואת ישעיהו מגלה הספר את הקשרים המורכבים שבין ספרות הנבואה לשירה בתורה. הספר קורא את שירת האזינו בקריאה צמודה של הפסוקים, המתבססת על פרשנות מסורתית ומודרנית, על בחינה לשונית מעמיקה, על ניתוח שיטתי של עדי הנוסח ללשונותיהם ועל חשיפתו של מבנה השירה. כל הפרטים מצטרפים בספר למכלול המאפשר לעמוד על כוונתה של היצירה ורעיונותיה. כך גם מתגלים, טפח אחר טפח, היחסים בין ספר ישעיה לשירת האזינו. גילוי מערכת היחסים הזאת שופכת אור חדש על הזיקות האינטרטקסטואליות הפנים-מקראיות כמו גם על ספר ישעיהו ושירת האזינו.

בראשית המאה העשרים הפכו סרטי הקולנוע למדיום אומנותי מצליח וחובק עולם. המונים גדשו את אולמות הקולנוע וצפו בהנאה גלויה בהפקותיהם של יוצרים ויזמים ברוכי כישרון – במאים, כותבים, מפיקים ושחקנים, שתרמו לגיבוש שפת הקולנוע, והצלחתם הגדולה נבעה גם מנכונותם ומיכולתם יוצאת הדופן לגעת בסיפורם האישי. צופים רבים הזדהו עם המתרחש על המסך, והרגישו כי הסרטים מבטאים את קשייהם ואת חוויותיהם האינטימיות הכמוסות ביותר, בראש ובראשונה – חוויית ההגירה. בספר זה נחשף העיסוק הגלוי והסמוי בחוויית ההגירה בקולנוע האמריקאי בעשור הקודם למלחמת העולם השנייה. הוא מציג את סיפורה של גלריית יוצרים, יהודים ברובם, שהיגרו לארצות הברית, מי מכורח ומי מרצון. העיון בסרטים שיצרו מצביע על יחסם של יוצרים אלה לארץ מוצאם, למדינה שנתנה להם בית, ולזהות היהודית שנאלצו לגלות מחדש. זהות יהודית זו הייתה להם לעיתים חטוטרת, לעיתים כתר קוצים ולעיתים כנפי רוח הנישאות אל הנצח.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

אם אין אני לי מי לי מספר את סיפור התעוררותה של התנועה היהודית בברית המועצות משלהי שנות השישים ועד לשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, כפי שראו אותה משתתפיה ופעיליה. על סמך עדויות של כ-300 פעילים מיותר משישים ערים ברחבי ברית המועצות לשעבר מצטיירת בספר תמונה מקיפה של התפתחות התנועה על היבטיה המגוונים: תנועת התעוררות לאומית שפנתה גם לפעילות תרבותית וחינוכית, אבל כוונה בעיקר ליציאה מברית המועצות לשם עלייה לישראל. ספרם של איליה וובשין ויעקב רואי בוחן את דמותם ורקעם של פעילי העלייה ומלווה אותם בפעילותם, החל בהגשת המסמכים לרשויות לקראת היציאה, אשר הפכה אותם מנודים בחברה הסובבת ומסומנים על ידי המשטר כבוגדים פוטנציאלים. בתוך כך מתוארת התגבשותה של קהילת מסורבי העלייה, שמרבית הפעילים ראו בה את מקור כוחם במאבק נגד המשטר באשר היא אף הבטיחה להם ולמשפחותיהם חיים "נורמליים" ככל האפשר. הספר מתאר את פיתוח הכלים שלהם נדרשו הפעילים לשם ניהול הטקטיקה והאסטרטגיה של אותו מאבק. כן בוחן הספר סוגיות ייחודיות: העימות מול הקג"ב ונציגי החוק – החקירות, המעצרים, המשפטים וחייהם של אסירי ציון בבתי הסוהר ובמחנות; החזרה בתשובה שהייתה לחלק מהפעילים מימוש החיפוש אחר זהותם ושורשיהם; והזיקה של התנועה לעולם החיצון, היהודי והלא-יהודי כאחד.

יוסף זלקוביץ' (1944-1898), אחד האינטלקטואלים הבולטים בגטו לודז', לקח חלק בצמיחתה התרבותית של הקהילה היהודית בלודז' עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כאינטלקטואל יידישיסט, שהוסמך לרבנות אבל נמנה עם חוגי השמאל, פעל בתחומים שונים: ספרות, תיאטרון, אספנות, מחקר ואתנוגרפיה. במהלך המלחמה הִרבה בכתיבה על החיים בגטו לודז' כחלק מקבוצת האינטלקטואלים שפעלו בארכיון הגטו. הוא השאיר אחריו מספר רב של כתבים – יומן, סיפורים קצרים, דיווחים, חומרי פולקלור, ערכים לאנציקלופדיה – אשר פותחים פתח לעולמו הרחב ולמציאות החיים בגטו. זלקוביץ' ומשפחתו גורשו לאחר יותר מארבע שנים בגטו לאושוויץ בירקנאו, ושם, ככל הידוע, נרצחו. הימים המסויטים מתחקה אחר השינויים שחלו בתפיסות עולמו של איש רוח יהודי מודרני, ובמיוחד לאחר שנכלא במשך יותר מארבע שנים בגטו לודז' בתנאי חיים קיצוניים. הספר מתחקה אחריו ואחרי קבוצה מרתקת של אינטלקטואלים, שפעלו בדרכים שונות כדי להבין ולפרש את מציאות חייהם, והוא מציג את האירועים ואת פרשנותם כפי שנתפסו בזמן התרחשותם. בין השאר מתוודעים הקוראים ליצירתו של זלקוביץ' באמצעות סיפורים ורשימות שתורגמו לעברית לראשונה ונכללים בספר.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

בלימוד ההיסטוריה אנו עומדים משתאים מול ההישגים המופלאים של תקופת הרנסנס ברחבי אירופה המערבית והמרכזית: יצירות אמנות מדהימות ביופיין, תגליות גאוגרפיות ברחבי העולם, זינוק כלכלי, עלייה באוריינות הודות להמצאת הדפוס, מהפכה מדעית ועוד. אבל בה בעת התרחשה באותו מרחב שפיכות דמים מחרידה. בצד רדיפת היהודים, מיעוטים אחרים סבלו באותם ימים מפרעות, גירוש, טיהורים אתניים, התעמרות, אפליה והוצאות להורג. הפילוג הדתי בעקבות הרפורמציה הוביל למלחמות דת עקובות מדם שנמשכו עד לאמצע המאה השבע-עשרה. בספר הרנסנס של השטן בוחנת מירי אליאב-פלדון את רדיפת המוריסקוס (מוסלמים שנאלצו להתנצר וצאצאיהם) בספרד מנפילת גרנדה ב-1492 ועד לגירושם במאה השבע-עשרה; את גורלם של הצוענים שהופיעו אז באירופה ונחשבו למזיקים שיש להשמידם; את בני הקבוצות המקומיות - כמו הקאגוטים – שנחשבו לנושאי טומאה וסבלו מהַדָרָה אכזרית מן החברה הסובבת; את הקתולים בארצות פרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות קתוליות, ואת הכתות האנאבפטיסטיות כמעט בכל מקום. הרנסנס של השטן דן גם ביחס למי שהיו בגדר "סוטים" מהנורמות המוסריות – הומוסקסואלים וזונות. לבסוף נסקרת הפרשה המיוחדת לתקופה זו: רדיפת "המכשפות" והקרב הגדול נגד מיעוט מדומיין זה. הפרק האחרון בספר מוקדש לשוחרי השלום שביקשו בדרכים שונות לשים קץ למלחמות ולרדיפות. הרודפים ייחסו ל"אחר" ברית חשאית עם האויב, וברוב המקרים התגבשו אמונות בקונספירציות כלל-עולמיות של אויבים החותרים תחת אושיות החברה הנוצרית. התקופה הנדונה (1450–1700) הוגדרה אפוא על ידי היסטוריונים אחדים כעידן הפחד – פחד לא רק מאסונות טבע ומלחמות, אלא אף מתעתועי השטן, המערערים את האמון במציאות הנראית לעין.

בשנות הארבעים של המאה העשרים ניסה ארווין שרדינגר להציג את נקודת מבטו של "הפיזיקאי הנאיבי" על השאלה הנצחית מה הם החיים. התוצאה היא ספרון קטן שהשפיע על דורות של מדענים, עורר מחלוקת עזה ונהפך זה מכבר לקלאסיקה. בספר שרדינגר מסיק ממעט הראיות שהיו לפניו שהחומר התורשתי מאורגן כ"גביש לא-מחזורי", משער שהמידע התורשתי מוצפן בדומה לקוד מורס, טוען שיצורים חיים ניזונים מ"אנטרופיה שלילית", ולבסוף גם מהרהר בשאלה איך כל זה קשור להינדואיזם ולחופש הרצון. מה הם החיים? מוגש כאן לראשונה בתרגום לעברית, ובצירוף אחרית דבר מאת פרופ' אבשלום אליצור, המדגישה עד כמה תובנותיו של שרדינגר עודן רלוונטיות גם במלאות שמונים שנה להוצאתו המקורית . - "אחד מהכתבים המדעיים המשפיעים ביותר במאה העשרים. […] כמו עבודות רבות שהשפיעו עמוקות על המחשבה האנושית, הוא מעלה טענות שאם רק תופסים אותן, מיד אופפת אותן הילה של אמת כמעט מובנת מאליה". רוג'ר פנרוז - "מה שנכון בספרו [של שרדינגר] אינו מקורי, ומרבית ממה שמקורי בו היה ידוע כלא נכון עוד בזמן כתיבת הספר". מקס פרוץ - "לעניות דעתי, הספר לא השיא שום תרומה, או אולי אפילו, בדיון על 'אנטרופיה שלילית' בהקשר של החיים, השיא תרומה שלילית". לינוס פאולינג - "בספר זה הוצגה באורח משכנע ביותר הטענה כי הגנים הם מרכיב-המפתח בתא החי, וכי על-מנת להבין את מהותם של החיים יש לדעת כיצד פועלים הגנים". ג'יימס ווטסון - "גם אני קראתי את הספר הקטן של שרדינגר. בקריאה ביקורתית נוצר הרושם המוזר שזהו ספר שנכתב על ידי פיזיקאי שלא יודע כימיה בכלל! אבל ההשפעה - אין ספק ששרדינגר כתב בסגנון שובה לב, לא כמו הזבל שרוב האנשים כותבים, וזה היה יצירתי. הספר טען שניתן לחשוב על בעיות ביולוגיות במונחים פיזיקליים, וכך יצר את הרושם שדברים מרגשים בתחום זה נמצאים ממש מעבר לפינה". פרנסיס קריק

The thirteenth-century Franciscan pilgrim Philip of Savona wrote that “the whole Trinity has declared that river [Jordan] to be fortunate and most worthy, above which the Father was heard, the Holy Spirit was seen in the form of a dove, and the Son was baptized in human nature.” Since the Middle Ages, Christian pilgrims from many countries have traveled to the Holy Land in order to immerse themselves in the Jordan River and to take some of its water back to their homelands. Hundreds described their experiences from the blessed river, and in the nineteenth century also began exploring and documenting its history. This volume contains a selection of the accounts of pilgrims and tourists, who describe their impressions, expectations, and sometimes also their disappointments when encountering the Jordan River. It includes descriptions of pilgrims from the Middle Ages to the twentieth century, amongst them well-known authors such as Mark Twain, François-René de Chateaubriand and Gustave Flaubert. The book also contains chapters on the geography of the Jordan River, historical events associated with it, and the literature that developed around it.

ב-1971 שודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, בשחור לבן, סדרת הדרמה הראשונה בעברית-ישראלית, תל-אביבית, "חדוה ושלומיק" (שמואל אימברמן, 1971, על פי רומן מאת אהרן מגד). הקהל הישראלי אהב מאוד את הסדרה, והרייטינג, שעדיין לא נמדד אז, השתקף ברחובות שהתרוקנו מאדם בזמן ששודרה. ללכת אל, ללכת מ... עוסק בסדרה זו ובשלוש סדרות שנוצרו אחריה, שבמרכזן משפחה מזרחית: מישל עזרא ספרא ובניו (נסים דיין, 1978, על פי רומן מאת אמנון שמוש), מר מאני (רם לוי, 1996, על פי א"ב יהושע) ו בת ים–ניו יורק (דוד אופק ויוסי מדמוני, 1997-1995), ששודרה כבר בערוץ 2 החדש וסימנה את תחילתו של עידן שבו פרצה הדרמה הטלוויזיונית הישראלית קדימה הן מבחינת האיכות והן מבחינת היקף העשייה. סיפור קורותיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה, שזכתה לפופולריות עצומה מתחילת דרכה, עדיין לא סופר בשלמותו עד היום. ספר זה מבקש למלא את החסר. הוא מציג את המציאות הישראלית הדרמטית והדינמית המשתקפת בסדרות הדרמה בטלוויזיה, ואת האופן שבו ניתן לצפות בהן, לפרש אותן ולהבין את שפתן הייחודית. מבעד לפריזמה של הדרמה הטלוויזיונית משתקף לנגד עינינו דיוקן עצמנו כחברה וכעם כפי שהיינו וכפי שאולי היינו רוצים להיראות. הספר זכה בפרס הספר המצטיין לשנת 2024 על שם פרופ' דן כספי מטעם האגודה הישראלית לתקשורת.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

על רקע המלחמה והמשבר הפוליטי הפוקדים כעת את מדינת ישראל, גיליון 73 של עיון מציב זרקור פילוסופי על המושג ״חוק״ שהפך לאקוטי בשיח הישראלי העכשווי. בעוד ההקשר המשפטי־פוליטי מרכזי לדיון הנוכחי, הרי הוא בלתי נפרד, כפי שניכר מקשת המאמרים המופיעים כאן, מההקשר הרחב יותר של דיון בחוק ובחוקיות שמרכזי לתחומי היסוד של המחשבה הפילוסופית: חוקי הטבע, לוגיקה וחוקי המחשבה והשפה, חוקי הדת והמוסר, כללים אסתטיים, קודים תרבותיים וכדומה. המאמרים בגיליון הנוכחי עוסקים במערכות שונות של חוקים, שמתוכן מתחדד הבדל יסודי בין חוקים תיאוריים לחוקים נורמטיביים, ואיתו גם מתחדדת ההבנה כי תוקף החוק ואופי ההכרח שבו – אינם מסוג אחד, אלא הטרוגניים באופיים. המאמרים עוסקים בהבדלים ובזיקות בין התיאורי לנורמטיבי, בין תפיסות טבעיות לתרבותיות של החוק, וזאת באופן שמוביל את הדיון הכללי אל שאלות על היחס בין חוק לריבונות, ובפרט, על מעמדו של החוק – טיבו ותכליתו – בחברה דמוקרטית. מתי הפרה של חוק מערערת את יסודות הדמוקרטיה ומתי היא רכיב מהותי של התנגדות אזרחית? מה מקומם של ציות ואי־ציות בחברה חופשית, ומה, בהקשר זה, היחס בין חוק לאלימות? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

צמיחתה של העיתונות ביידיש ובעברית בארצות הברית הייתה ממפעלי התרבות הכבירים של המהגרים היהודים מרחבי האימפריה הרוסית והאוסטרו-הונגרית במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, והשפעתה על חיי היחידים והקהילות הייתה עצומה. מן המרתף אל הקומה העליונה מתחקה אחר מסעה של האות העברית אל מעבר לאוקיינוס בעקבות ההגירה היהודית ההמונית ומספר את סיפור צמיחתה של העיתונות בעברית וביידיש בארצות הברית למן ראשיתה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. באמצעות השוואה בין יידיש לעברית ועל רקע מגמות אמריקאיות בנות הזמן דן הספר במהלך התפתחותה של העיתונות באות עברית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. מתוך כך מתבררים גם ממדיו של המשא ומתן המתמשך בין חברת המהגרים היהודית לחברת הרוב האמריקאית בשלהי המאה התשע-עשרה. הספר מבוסס על מכתבים אישיים, מסמכים משפטיים, ממצאי ארכיון וחומרי עיתונות נדירים, והוא ניתוח ראשון מקיף בעברית של העשורים המעצבים בהתפתחותו של אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בחברה היהודית המודרנית.

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.

גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646) היה איש אשכולות במסורת הרנסנס. הוא עסק בכל תחומי הידע של זמנו והיה מחלוצי המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה. לייבניץ היה משפטן, תאולוג ופילוסוף חשוב, ומבשרה של התנופה הפילוסופית הגדולה של גרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, וגם איש מעשה ודיפלומט רב פעלים. בראש מעייניו עמדה תוכנית לאיחוד מחדש של הכנסיות הנוצריות, לאחר הפילוג הגדול של הרפורמציה. איחוד זה היה אמור להיות אבן הראשה של תוכנית שאפתנית הרבה יותר: כינונו של מרחב תרבותי ופוליטי של אירופה אחת, המותנה לדעתו בהסכמה על בסיס אידיאולוגי משותף. ה תאודיציאה (כפי שנהוג להתייחס לחיבור) יצא לאור ב-1710, והוא החיבור היחיד במתכונת ובהיקף של ספר שלייבניץ פרסם בחייו. זהו שלב אחרון ומסכם במסע תיאולוגי-פילוסופי שנמשך לאורך כל חייו הבוגרים, נדבך עיקרי במאמץ הדיפלומטי והאינטלקטואלי של השכנת שלום דתי ופוליטי באירופה. מעל לכול, זהו ספר פילוסופי חשוב. לייבניץ מנסה להשיב בו על האתגר שהציב הפילוסוף פייר בייל לכל רציונליזם דתי ולכל ניסיון להגן באמצעים רציונליים על הדת בכלל ועל האמונה והדוגמה הנוצריות בפרט. במוקד הביקורת של בייל ותשובתו של לייבניץ עומדת שאלת הרע: האם ניתן להסביר את קיומו של הרע בעולם שברא אל כל-יכול, כל-יודע וטוב בתכלית, והאם ניתן להגן על מושג זה של האל לנוכח קיומו של הרע בעולם? ה תאודיציאה הוא אחד הניסיונות הפילוסופיים המקיפים, העמוקים והמעניינים ביותר לתת תשובה לשאלה זו. לייבניץ, שהכיר את הספרות הפילוסופית והתאולוגית לפני ולפנים, חיבר למעשה מעין אנציקלופדיה יחידה במינה על שאלת הרע ועל הניסיונות לתרץ אותה. זהו תרגומו הראשון של הספר לעברית. יונה גונופולסקי תרגם מלטינית ועמית קרביץ הוסיף למבוא.

אהובה ודחויה: סיפורה של היידיש במדינת ישראל מאתגר את הדעה שרווחה במשך שנים רבות בישראל ובעולם היהודי, ועל פיה רדפה הנהגת המדינה בעשורים הראשונים את היידיש ואפילו אסרה את השימוש בה מטעמים אידיאולוגיים. תחת זאת מציע הספר פרשנות חדשה ליחסים בין היידיש לתרבות העברית הישראלית. הספר עוקב אחר התפתחותה של היידיש בישראל מהכרזת המדינה ועד סוף המאה העשרים, ומגלה שאף כי הרשויות ראו בהנחלת העברית מטרה ראשונה במעלה, לא הייתה להם שום מדיניות מוגדרת ביחס ליידיש. גורלה של השפה עוצב במהלך השנים על ידי ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות, האווירה התרבותית בישראל, וגם על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים. בהתבסס על מחקר ארכיוני מעמיק ועל עיתונות וספרות יידיש עוקבת המחברת אחר היידיש בישראל: זירה שוקקת של עיתונות, תיאטרון, מחקר אקדמי וספרות. מחברת הספר בוחנת את המתחים ששררו בשנות המדינה הראשונות בין סופרי יידיש ופעילים בזירה זו לבין ראשי המדינה, שהיו ברובם יוצאי מזרח אירופה, ונדרשו לאזן בין חיבתם ליידיש לבין שאיפתם לקדם את העברית. אהובה ודחויה דן גם בעניין המחודש שהתעורר ביידיש במאה ה-21 בקרב בני הדור השני ואף השלישי ליוצאי מזרח אירופה, המבקשים לחזור ליידיש בדרכים משלהם. הספר זכה בפרס ג'ורדן שניצר מטעם האגודה האמריקאית למדעי היהדות לספר הטוב ביותר לשנת 2022 בקטגוריית היסטוריה ותרבות יהודית באירופה ובישראל.

מדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל 2023-2000: פוליטיזציה, מדע וחברה עוסק במדיניות ההשכלה הגבוהה של ישראל בשני העשורים הראשונים של המילניום. בכך הוא משלים את ספרו הקודם של המחבר, אקדמיה בסביבה משתנה (הקיבוץ המאוחד, 2005), שסקר את מדיניות ההשכלה הגבוהה משנותיה הראשונות של המדינה ועד ראשית המאה ה-21. הספר סוקר שורה של תחומים החיוניים להמשך התפתחותה של האקדמיה בישראל: משברי "העשור האבוד" בתחילת המילניום וההיחלצות מהם; המלצות ועדות המומחים לשיפור מעמדם של 61 תחומי דעת שנבדקו ביסודיות, ובפרט מדעי הרוח והחברה שהיו ערש תרבותה של מדינת ישראל וכעת נמצאים בשקיעה מדאיגה; פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה לפני האוכלוסייה החרדית והחברה הערבית; תהליכי פוליטיזציה של ההשכלה הגבוהה; המלצות ועדת המשילות שמינתה הממשלה לשיפור והתחדשות הגופים הרגולטוריים; וניצני שינוי הכרחיים במתודות ההוראה והלמידה. "בספרו הנוכחי, פרופ' וולנסקי משלים משימת ענק שבה החל בספרו הקודם. כאן הוא דן באומץ רב בסוגיות ההשכלה הגבוהה אשר עמדו במרכז הוויכוח הציבורי בשנים האחרונות כמו החסמים לשילוב חרדים וערבים בהשכלה הגבוהה, המאבק על הכשרתה של אריאל כאוניברסיטה והקמת אוניברסיטת רייכמן, האוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל. בסיום ספרו מציג המחבר את האתגרים העתידיים העומדים לפני מערכת ההשכלה הגבוהה לאור המהפכה הדיגיטלית אשר הופכת על פניה את אופן רכישת הידע והלמידה. זהו ספר חובה לכל המתעניין בהתפתחותה של מערכת ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל וחרד לעתידה". (פרופ' פרץ לביא, יו"ר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי ונשיא הטכניון בעשור הקודם) "ספרו החדש של פרופ' וולנסקי, החוקר המוביל בחקר מערכת ההשכלה הגבוהה של ישראל, דן בהתפתחויות העיקריות במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל בשני העשורים שחלפו, והוא עשיר במידע, בתובנות ובראיית עומק של תהליכים חברתיים ופוליטיים בחברה הישראלית וביטויים במערכת ההשכלה הגבוהה. הספר כתוב היטב, בסגנון קולח ובלשון מדויקת, עשיר בנתונים ומציג השקפות סדורות באשר למגמות ולתהליכים במערכת ההשכלה הגבוהה. זהו ספר מומלץ לעוסקים בשדה ההשכלה הגבוהה, בתפקידי חינוך, מחקר והוראה, ניהול, עיצוב מדיניות ואסדרה, וכן לכל מי שמבקש ללמוד על התפתחויות בחברה הישראלית בעשורים הללו. הספר מספק תשתית מצוינת לקידום ההשכלה הגבוהה ולעיצוב מדיניות לקידום שוויון ומצוינות בהוראה ובמחקר". (פרופ' ברק מדינה, לשעבר רקטור האוניברסיטה העברית)

מזרח חדש הוא מחקר היסטורי מעמיק על תולדות המזרחנות הציונית והישראלית. שורשיו של תחום הידע הזה – חקר הערבית, האסלאם וההיסטוריה של המזרח התיכון – באוניברסיטאות הגרמניות של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים: רוב מייסדיו בארץ היו יהודים-גרמנים שצמחו במסורת המזרחנית של מרכז אירופה, והם שהביאו את תחום הידע לאוניברסיטה העברית בירושלים, וממנה למערכת האקדמית כולה. באמצעות ניתוח של תיעוד ארכיוני עשיר בגרמנית, בערבית, באנגלית ובעברית משרטט הספר את התהליך המורכב של הגירת הידע המזרחני מגרמניה לארץ תוך התמקדות בשאלה מה קרה למחקר, ולחוקרים עצמם, כאשר המפגש עם המזרח הפך מטקסטואלי-פילולוגי למפגש פיזי ממשי, רווי סתירות ומתחים, שברקע שלו הסכסוך היהודי-הערבי המתעצם. בין השאר הוא מתעד את המשימות שקיבלו עליהם המזרחנים מחוץ לחדר העבודה ולספרייה, כמו הניסיון לקרב בין יהודים לערבים ושיתוף הפעולה עם הממסד הביטחוני. הספר מתאר את מסלול התפתחותו הייחודי של תחום המזרחנות מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות השישים של המאה העשרים, ושופך אור חדש על התפתחות המחקר האקדמי בכללותו בפלשתינה המנדטורית ובראשית ימיה של מדינת ישראל. בכך משמש הספר מקרה מבחן לניתוח הזיקה המורכבת בין עבודה מדעית "טהורה" לבין סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, ומציע נקודת מבט חדשה בשורשיו של הסכסוך היהודי-הערבי ובתפקיד שמילא הידע המדעי בעיצובו. ועדת פרס שזר לשנת תשפ"ד העניקה לד"ר עמית לוי ציון לשבח על מחקרו.

יותר מ-400 שנה חלפו מאז התפרסם דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה מאת מיגל דה סרוונטס (1616-1547). יצירתו של הסופר הספרדי זכתה לשלל תרגומים ועיבודים בספרות, באמנויות הפלסטיות, בקולנוע ובתיאטרון, במוזיקה ובמחול, וזכתה לפרשנויות רבות של סופרים ומשוררים, פילוסופים, משפטנים ואף פוליטיקאים. דון קיחוטה , שנחשב לרומן המודרני הראשון, חצה יבשות ועידנים והוא מוסיף להיות רלוונטי לתקופתנו. גיבורו, דון קיחוטה, והדימוי האיקוני של מאבקו בטחנות הרוח, מוכרים בעולם כולו, גם למי שלא קראו מעולם את הרומן. מה סוד הצלחתו המסחררת של הרומן והרלוונטיות שלו? ספר זה מציע כמה תשובות אפשריות לשאלה. מצד אחד הרומן נטוע עמוקות בהקשר החברתי והגיאוגרפי שבו נכתב, בתור הזהב הספרדי (המאות השש-עשרה והשבע-עשרה). מהצד האחר, זו יצירה מהפכנית מבחינת היבטיה הנרטיביים והמבניים. דון קיחוטה מלמד אותנו על החשיבות שיש לספרים, לבדיון ולדמיון בחיינו. אולם יותר מכול, יצירתו של סרוונטס שופעת אנושיות, וכוללת בין 300 דמויותיה גם את מי שחיים בשולי החברה (האיכר, האשה, המוסלמי ועוד) ומעניקה להם קול וחשיבות; היא מדביקה אותנו ב"שיגעון" ההרפתקה, בהיצמדות לאידיאלים ובאהבת חינם. דון קיחוטה מלמד אותנו שלא לחשוש מאי-ודאות או מרב-משמעיות, אלא לאמצם אל חיקנו כמקום האנושי והכן לחיות בו. אכן, דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה הוא ספר ששינה לרבים את העולם והוא ימשיך לעשות זאת לדורי דורות. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

כרך תרי עשר של מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית מציג מהדורה דיפלומטית מקיפה של המקרא, המבוססת על כתר ארם צובה כטקסט הפנים, עם חילופי נוסח המתועדים במערכת אפראטים. חילופים אלו נאספו ממגוון מקורות, ביניהם: התרגומים העתיקים (תרגום השבעים היווני ועיבודיו, הוולגטה הלטיני, הפשיטתא הסורי ותרגום יונתן הארמי), מגילות מדבר יהודה, ציטוטים מספרות חז״ל, קטעים מגניזת קהיר, ומנעד רחב של כתבי־יד עבריים מימי הביניים עד למהדורת ׳מקראות גדולות׳ של יעקב בן־חיים (1524–1525). בראייה כוללת, תיעוד נרחב זה משקף את תולדות המסירה של הטקסט המקראי לאורך תקופה של כמעט אלפיים שנה.

המהדורה המלאה של השירים החילוניים של יהודה הלוי מתפרסמת כאן לראשונה על בסיס האוסף המקורי של שיריו בעריכת חייא המגרבי, בן ימי הביניים שפגש את המשורר במצרים. בראש השירים עומדים מקורות יהודיים-ערביים אשר נדונים ומתורגמים לעברית על ידי העורך המודרני. הוכנסו גרסאות ונוסף תרגום מלא לעברית מודרנית.

יחסי ישראל ואירופה הם יחסים של "שונאים, סיפור אהבה", של התקרבות ודחייה בעת ובעונה אחת. ספר זה שב אל אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בקורות הדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה, המנסה להתקרב אל אירופה שנים אחדות לאחר שנדחו ממנה היהודים. לאחר משא ומתן מתיש הצליחה הדיפלומטיה הישראלית לקצור הישג מרשים. ב-1970 חתמה ישראל עם הקהילה האירופית על הסכם העדפה חסר תקדים: בפעם הראשונה נכונה הקהילה האירופית לתת הקלות סחר חד-צדדיות למדינה מחוץ לאירופה. ההסכם עשה כברת דרך ניכרת להשׂבעת שאיפותיהם של הישראלים וחרג הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות בניתוח פשוט של קלפי המיקוח שבהם החזיקו שני הצדדים. אודיסיאה דיפלומטית מגולל את סיפור ההצלחה הזה: סיפורו של משא ומתן בין ישראל ובין הקהילייה האירופית שנמשך לא פחות מתריסר שנים. צורתו היא של אודיסיאה: מסע ממושך, מתיש, לעתים קרובות מייאש, אל יעד שנראה לכאורה בהישג יד, אך בכל פעם שמתקרבים אליו הוא חומק ונסוג לאחור. בדיוק כמו ביצירה האפית של הומרוס החלה ספינת הדיפלומטיה הישראלית להפליג מתוך ביטחון בכך שתגיע ליעדה עד מהרה. עם הזמן התרבו התלאות, והמסע חייב את הנושאים ונותנים הישראלים למידה רבה של תושייה, תחבולה, כושר המצאה ואורך רוח.

"בגיל שלוש כבר נמשכתי אל עולם הצלילים. קשה לי לומר בדיוק מתי עולם הצלילים ועולם הצבעים נפרדו ורציתי לחבר את שניהם יחדיו. את כל מה שראיתי רציתי מיד לצייר ואת כל מה ששמעתי רציתי מיד לנגן". אקדמות הוא סיפורו של המלחין והמנצח נעם שריף (2018-1935), שחייו הוקדשו לאמנות ולמוזיקה כמעט מרגע שעמד על דעתו. בגוף ראשון מגולל שריף סיפור חניכה אישי, שראשיתו בתל אביב הקטנה של ימי המנדט וירושלים החצויה של שנות המדינה הראשונות, ואחריתו באולמות הקונצרטים הידועים והמפוארים בארץ ובעולם. בתוך כך הוא מתאר כמה מן האישים שעמדו בלב עולם המוזיקה: לאונרד ברנשטיין, גארי ברתיני, פאול בן-חיים, אריק איינשטיין ועוד טיפוסים ודמויות. זהו סיפור של עשייה מוזיקלית חלוצית, חלק ממפעל של בניית תרבות ישראלית. זהו גם סיפורו של אמן שמסתכל אחורה ממרום שנותיו, במבט מפוכח, לא מתנצל ולא מתחסד, על הישגיו, לבטיו ובחירותיו האישיות והאמנותיות.

הספר פרקי הוריית הקורא מציג מבחר קטעים (במקורם הערבי ובתרגום עברי) מתוך החיבור הארצישראלי 'כתאב הדאיה אלקאר' (=ספר הוריית הקורא), שחיבר חכם הלשון הקראי החשוב אבו אלפרג' הרון (שהתפרסם בכינוי 'המדקדק הירושלמי'), במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה. הקטעים הנבחרים מייצגים עניינים הנידונים דרך קבע בדיסציפלינה הקרויה 'תורת הקריאה במקרא' על שני מרכיביה: תורת הדקדוק ותורת טעמי המקרא. הוסיפה הערות ביאור לכללי הטעמים: מריאל מהדב

האם תהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני, או שמא רק באמצעותו יוכלו להגשים את חירותם? ז'אן ז'ק רוסו מוכר כהוגה דעות פרדוקסלי שהפילוסופיה שלו נדמית לא פעם כסותרת את עצמה. השקפותיו הפוליטיות היו מקור השראה לדמוקרטיה המודרנית אבל גם למשטרים טוטליטריים. רוסו מציג תמונה מורכבת, כפולת פנים, כמעט בכל נושא שבו עסק. הפרדוקסליות שלו באה לידי ביטוי גם ביחסו אל שאלת הקִדמה והקשר בינה לבין חירות האדם. רוסו טוען, מחד גיסא, שתהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני. מאידך גיסא הוא טוען שרק באמצעות תהליך היסטורי של קִדמה יוכלו בני האדם להגשים את חירותם הלכה למעשה. האם רוסו סותר את עצמו? בספר רוסו: הקִדמה כמלכודת מנסה המחבר להראות שלא כך הדבר. רוסו אכן החזיק בשתי הטענות, אולם הן ארוגות אצלו במערך דיאלקטי, שבו היסודות הסותרים-לכאורה שלובים זה בזה, מבנים זה את זה ומעצבים זה את זה. הקִדמה, על פי רוסו, אכן החריבה את החירות הטבעית של האדם, אבל דווקא משום כך רק באמצעותה אפשר לכונן מחדש את החירות כחירות אזרחית. הכינון מחדש של החירות אינו מובטח; בני האדם צריכים לכוון לשם כך את הקִדמה, להנחותה, ולא לצעוד בעקבותיה כעיוורים. כל עוד נמנעים בני האדם מלאחוז באופן מודע בהגה הקִדמה, היא תישאר תהליך של דיכוי ולא של שחרור. בחשיפתו את הקו האפל שבתהליך הקִדמה מראה יפתח גולדמן כי רוסו חורג מן אופטימיזם שאפיין את הפילוסופיה הפוליטית של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. נוסף על כך, על ידי עימות הגותו של רוסו עם הגותם של מרקס ושל אנשי אסכולת פרנקפורט מראה המחבר כי אפשר למצוא אצל רוסו יסודות של התאוריה הביקורתית שעלתה לגדולה במאה העשרים, ובעיקר שילוב דיאלקטי בין נאמנות לערכי הנאורות ולאידאת הקִדמה מזה ויחס פסימי וספקני כלפיהן מזה.

החברות במזרח הקדום ובישראל הקדומה נחשבו פטריארכליות. התא המשפחתי היה כפוף לשלטונו של האב שהחזיק בידיו סמכויות נרחבות על בני ביתו. צפוי היה אפוא שבמקורות הקדומים תשתקף דמות אב דומיננטית, שתוזכר לבדה או כמעט לבדה. אולם ברבים מהטקסטים המסופוטמיים והמקראיים, ובמיוחד בטקסטים המשפטיים, נזכרת האם בהקשרים שונים ובמגוון תחומים, ובעיקר באלה הנוגעים לצאצאיה. תופעה מסקרנת זו עוררה את השאלה, האִם היו לאֵם במזרח הקדום ובישראל הקדומה סמכויות משפטיות בבית האב? הספר מעמדה המשפטי של האם במזרח הקדום ובמקרא פותח צוהר לעולמן של האימהות הקדמוניות ולמעמדן בבתי האב שאליהם הן השתייכו ובחברות שבהן חיו. מתברר שהאם פעלה מכוח המעמד המשפטי שהיה לה בתחומים הקשורים בנישואי בניהן ובנותיהן והתנהגותם כלפיה. הספר מיועד להולכים בשדות המחקר המסופוטמי והמקראי, ולקהל הרחב המתעניין בנושא האוניברסלי הנדון בו – יחסי אֵם וצאצאיה.

אף שסוגיית המצב הפוסטמודרני והשיח הפוסטמודרניסטי זכתה בשנים האחרונות להתייחסות נמרצת בתרבות הישראלית, עדיין לא יצא לאור ספר עברי העוסק בפוסטמודרניזם באופן כללי. הספר תורם את חלקו למילוי החסר הזה. זוהי התמודדות כוללת ראשונה במקומותינו עם הפוסטמודרניזם ולנוכח הפוסטמודרניזם בשדה החינוך. בספר משתתפים מלומדים מן השורה הראשונה – חלקם פוסטמודרניסטים מוצהרים, חלקם מבקרים את הפוסטמודרניזם מתוכו וחלקם שוללים אותו בתקיפות. עניין החינוך מוצג בספר בהקשריו הרחבים ביותר, ואין הדיון מצטמצם למרחב הבית-ספרי. בין הנושאים הנדונים: אופני הייצור של האדם בעידן הנוכחי, השינוי שחל בתפקוד הידע והשינוי שחל ביחס לייצוגים שונים של ידע וביחס לגופי ידע מתחרים, פלורליזם בין קהילות שיח שונות ובתוכן, ביקורת פרקטיקות הפעולה של מנגנוני העיצוב של התודעה הפרטית והקולקטיבית שבית הספר הוא אחד מביטוייהן, פמיניזם פוסטמודרניסטי, הפוליטיקה של החינוך ועוד.

מנזר שאולין בסין, שהוכרז על ידי ארגון אונסק"ו ב-2010 כאתר מורשת עולמית, הוא מן הסתם המקדש הבודהיסטי המפורסם ביותר ברחבי העולם בשל זיקתו לאומנויות הלחימה. מאיר שחר דן בהתפתחויות ובמשמעויות של האומנויות הללו, מימי הביניים ועד ימינו, על סמך התיעוד שהשתמר בכתובות על אבן, בכרוניקות, בספרות ובשירה הסיניות ובדימויים שעוצבו במערב בספרות ובקולנוע. בכמה פרשות היסטוריות במרוצת הדורות אכן פעלו הנזירים כלוחמים בשירות הקיסר. כיצד מתיישב עיסוק מיליטריסטי זה עם האיסור הבודהיסטי על אלימות? מהו הקשר בין עקרונות הצ'אן (זֶן) בודהיזם לתרגילי לחימה? באיזו מידה הושפעו אומנויות הלחימה מהדת הדאואיסטית הסינית? מתי ומדוע עברו הנזירים מלחימה במוט לתרגילי קרב בידיים ריקות? הספר שאולין דן בסוגיות אלה ומראה כיצד במעבר משושלת מינג לשושלת צ'ינג במאה השבע-עשרה חל מפנה שהוביל למזיגה הייחודית של לחימה, ריפוי וטיפוח עצמי רוחני. מבעד לפריזמה של תולדות המנזר העתיק יפגשו הקוראים את המורכבות של התרבות הסינית וההשפעות עליה, פרקים מרכזיים בהיסטוריה הפוליטית של סין, וכן דמויות מרתקות של קיסרים, סופרים, אלים וגיבורים מהעבר ומהמיתולוגיה הסינית. ספר זה ראה אור במקור בשפה האנגלית ותורגם ללשונות רבות.

מסע ראשון בעברית בעקבות האמנות הנאצית חושף כיצד תורגמה האידאולוגיה שנוצרה ברייך השלישי לכלים חזותיים. השילוב בין כלי הדיקטטורה לאסתטיקה מגוייסת הזמין את האומה הגרמנית לשקוע בעבר רומנטי ובעולם כפרי של דם ואדמה. עולם זה שאב את סמליו ממיתוסים קדמונים והציע מחוזות אסתטיים אוטופיים כתחליף לניכור. רומנטיקה מפלדה מסרטט את נתיב ההתפתחות של האסתטיקה הנאצית מן 'הפוליטיקה של הייאוש התרבותי', שראשיתה במאה התשע-עשרה, דרך 'מלחמת התרבות' הוויימרית, טיהור גרמניה מאמנים מודרניים ועד לדיכויים של אלה שחרגו מן הקלסתרון הגזעי-אסתטי. נתיב זה עובר לא רק בכתביהם ובנאומיהם של היטלר, רוזנברג, גבלס, שולצה-נאומבורג וחוקרי הגזע, אלא גם בביוגרפיה האמנותית הכושלת של היטלר, ומעלה את השאלה באיזו מידה השפיע תסכולו האישי כאמן על תיפקודו כמנהיג הדיקטטורה ועל עיצוב מדיניות התרבות בגרמניה הנאצית. מצורפות תמונות.

אמנות הפיוט , יצירתו של המשורר הרומי הנודע הורטיוס (65-8 לפסה"נ), זכתה להערכה ולעיון מתמיד מיום פרסומה ועד ימינו, בימי הביניים וברנסנס, ובכל תקופה ותקופה שהספרות וביקורת הספרות פנו מחדש אל הספרות הקלסית לבחון את שורשיהן. מכיוון שנכתבה רומית (ולא יוונית) היא הייתה המקור הנגיש ביותר לעקרונות הבסיסיים של ביקורת הספרות הקלסית, וגם לאחר שתשומת הלב פנתה ל פואטיקה של אריסטו לא פסק העיון ביצירתו של הורטיוס, לא מעט בזכות איכותה הספרותית-השירית. הורטיוס הוא משורר גדול, ויותר משהוא מחדש הוא מחיה. תרומתו הגדולה היא בהטמעת התאוריות שקיבל מאחרים ובהפיכתן לשירה אמנותית הטבועה בחותמו האישי. הוא נאה קיים את העיקרון שיצירה חייבת להועיל אבל גם להנות – אמנות הפיוט אכן מועילה אך בראש ובראשונה היא מהנה.

הספר עוסק בפרק נשכח של תולדות השואה: קורותיהם של יותר מ-16 אלף אסירות – נשים, נערות – וכן של ילדים יהודים ­– ברוונסבריק, מחנה הריכוז הנאצי האיום לנשים, מקורותיהם, תלאותיהם וגורלם. בספרה, שנמנה עם תחום הסוציולוגיה ההיסטורית המשווה, עמדה יהודית בובר אגסי על הרקע ועל התנאים של נשים ממוצא שונה ועל גורלן בחמש תקופות, במשך שש שנות קיומו של המחנה. כסוציולוגית היא חקרה את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וכן ביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. כמו כן היא חקרה את הרקע החינוכי ואת צורות ההתנהגות המיוחדות לנשים היהודיות וכן את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. לספר נלווה תקליטור ובו כל הפרטים הבסיסיים שהמחברת הצליחה לאסוף על אודות 16,363 אסירות היהודיות שהיו במחנה הריכוז רוונסבריק.

אין הרבה מקרים כמו "מקיאווליזם" שבהם המשמעות הנקשרת לשמו של אדם רחוקה מן האמת ומטעה כל כך. האומר "מקיאוולי" מדבר על התגלמות ה"ריאל פוליטיק", על תועלתנות קרה ומניפולטיבית, על "מטרה המקדשת את האמצעים". רק מתי מעט מן האומרים כך אמנם קראו את הנסיך וראו כי המשפט הזה כלל אינו כתוב בו. מפני שמי שקרא את הנסיך יודע כי אין זה ברור כלל אם ההוראות לשליט הראוי הכלולות בספר נאמרות ברצינות, או שהן פארודיה על הוראות כאלה או סאטירה אכזרית על מוסד ה"נסיכות" שאינו אלא רודנות. מי שקרא אותו חש היטב באירוניה העמוקה, בתחכום המחשבה, ובקולות הרבים המשוקעים בו. ראש לשועלים הוא ביוגרפיה סוחפת וחדשנית על אחד האינטלקטואלים המרתקים ביותר של הרנסנס האיטלקי, חכם רב תושייה ואומץ לב, פוליטיקאי ודיפלומט נמרץ שפעל בימי הרפובליקה של פירנצה, בתקופה הקצרה שבה סולקו ממנה הנסיכים הרודנים לבית מדיצ'י. תקופת חייו נמצאת בתוך שיאה הגבוה ביותר של הפריחה התרבותית האיטלקית, זו המכונה רנסנס – ימיהם של לאונרדו, בוטיצ'לי, דונטלו, מיכלאנג'לו, זו שהפכה את איטליה להגמוניית התרבות של המערב למשך מאות שנים. אבל רבים שוכחים כי סביבת היווצרן של פסגות האמנות והספרות הללו שנותרו מאז בזיכרון העולם הייתה מרחץ דמים בלתי פוסק; מלחמות וקנוניות, מעגלי כיבוש וניצול ודיכוי ופיתוח מופלג של שחיתות השליטים והאפיפיורים. ספרה המבריק של אריקה בנר מגולל את מאבקיו האמיצים והמתוחכמים להפליא של מקיאוולי בכוחות העל הפוליטיים השועטים סביבו. איש לפניו לא הבין כמותו את רשת המניעים שמאחורי פעולות השלטון ואיש לפניו לא ניסח את תובנותיו בדיוק ובמורכבות כאלה. הוא היה ערמומי לא פחות משהיה טוב לב. כמו מיכלאנג'לו בן דורו, גם מקיאוולי מהווה חוליית חיבור חיונית בין המחשבה העתיקה, היוונית-הרומית, לבין המחשבה המודרנית והעכשווית. כל דבריו נשענים על המורשת הקלאסית, ובכל זאת הם נושמים עולם חדש ואדם חדש, העתידים להתנסח במחשבה המדינית המודרנית. אותו "הומניזם" מפעם גם באישיותו ובכתביו, אותה דאגה לאדם שאינו פריווילגי, לאזרח, לזכות הביטוי ולחירות המחשבה.

קצב גידול האוכלוסייה במדינת ישראל הוא הגבוה ביותר מבין המדינות המפותחות וצפיפות האוכלוסייה בה היא השנייה בגודלה. בשל כך מתחולל בארץ תהליך מהיר של גידול ניכר של השטחים המבונים על חשבון השטחים הפתוחים, אשר דוחק את רגלי תושבי המקום מקדמת דנא - חיות הבר וצמחי הבר. רובם נכחדים או נוטשים, אבל חלקם מסתגלים לחיים בקרבת האדם ונותרים בתוך יישובי האדם ובשוליהם. הספר שלפניכם, מתאר את חיות הבר החיות ביישובי אדם בישראל ואת החיכוך ההולך וגדל בינן ובין האדם, ומצביע על הצורך הדחוף בקביעת מדיניות באשר ליחס הראוי לשכנינו אלה. בספר מציע יורם יום-טוב - הן מתוך חוויותיו האישיות כתושב המרחב העירוני והן מעשרות שנים של לימוד ומחקר בתחום כאחד מבכירי הזואולוגים בארץ - רקע רחב על הנושא, המהווה בסיס מצוין לדיון בדרכי ההגנה על חיות הבר בעיר ובכפר.

במחקר פרובוקטיבי זה טוען אלווין ה' רוזנפלד כי שפע הספרים, הסרטים, תוכניות הטלוויזיה, המוזיאונים ואמצעי ההנצחה הציבוריים הקשורים בשואה, גרמו באופן פרדוקסלי לפיחות במשמעות השואה ולהשחתת זיכרונה. הוא מנתח מגוון רחב של אירועים ושל תופעות תרבותיות, דוגמת ביקורו של הנשיא רונלד ריגן בבית הקברות הגרמני בביטבורג ב-1985, הסילופים בסיפורה של אנה פרנק, והאופן שבו תוארה השואה על ידי אמנים ובמאים דוגמת ג'ודי שיקגו וסטיבן שפילברג. רוזנפלד סוקר את הכוחות התרבותיים שגרמו לפיחות בערכה של השואה כפי שהיא נתפסת על ידי הציבור הרחב. הוא מעמיד כנגדם את ייצוגי השואה המפוכחים של עדים דוגמת ז'אן אמרי, פרימו לוי, אלי ויזל ואימרה קרטש. הספר מסתיים באזהרה רבת עצמה מפני התוצאות האפשריות של "קץ השואה" במודעות הציבורית.

במה נתייחדה גרמניה משאר האומות? האם ב'פתרון הסופי' שבוצע מטעמה או בנתיב ההיסטורי שהוביל עד אליו? הישנה 'דרך מיוחדת' שבה הלכה ההיסטוריה הגרמנית? וכדי לענות לשאלות אלה – לאילו אומות וחברות יש להשוות את גרמניה? לאומות המערב בלבד או לאומות העולם בכלל? האם ישנה 'דרך מיוחדת'? האם תסביר זו את 'הפתרון הסופי'? וגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה – המצויה היא על 'הדרך המיוחדת' או ירדה הימנה? ואולי לא הייתה מעולם 'דרך מיוחדת'? האפשר שדווקא ה'רייך השלישי' לא היה אלא סטייה מן הדרך ההיסטורית של גרמניה, 'תאונה בכור אטומי'? שאלות אלה העסיקו בעשר השנים האחרונות את ההיסטוריונים בגרמניה ומחוצה לה וחוללו פולמוס חריף ששיאו ב'מחלוקת ההיסטוריונים הגרמניים' בשנים 1987-1986. מיטב ההיסטוריונים בגרמניה ובישראל מתחבטים בסוגיות אלה בספר שלפנינו. ספר עזר לחוקר, לתלמיד ולקרוא המשכיל שעניין לו בנושא.

שיטת המשפט המוסלמי היא בת אלף וארבע מאות שנה; שורשיה בעולם העתיק. מטבע הדברים עברה שיטה זו תהפוכות רבות במהלך הזמן: בתקופה הקלסית הגיעה להישגים המשתווים להישגיהן של שיטות משפט מודרניות; בהידרדרותה בתקופה הבתר-קלסית נתהוו בה תקלות ופגמים שגם בהם לא נגרע חלקו של המשפט בימינו. סוגיות משפטיות העולות בתקופה הבתר-קלסית משקפות תהליכים הדומים למתרחש בימינו. ההשתחררות ממסגרות שנקבעו בתקופה הקלסית תואמת את בשורת השופט האמריקני הולמס, שחיי המשפט הם ניסיון ולא היגיון. השרירותיות בהעמדה לדין ובפסיקת הדין מוכרות בדין המוסלמי מקדמת דנא. הריבית בדין המוסלמי מקבילה לדין עשיית עושר ולא במשפט. הערבות שבדין המוסלמי, בהיותה סולידרית בלבד, זהה לערבות המקובלת בימינו במוסדות פיננסיים ובבנקים בעולם הגדול. המתנה בדין המוסלמי נושאת אופי קנייני בדומה להתפתחות העכשווית בנושא זה במשפט הישראלי. העיון במשפט המוסלמי, כפי שהוא נעשה בספר זה, שופך אור על שיטות ומגמות במשפט בן ימינו, לרבות המשפט הישראלי.

"הייתה גם חומה שהקיפה את העיירה, אבל לעתים רחוקות היא הופיעה בחלומותיו אף על פי שבית המשפחה היה בנוי בתוכה סמוך לשער העיירה למטה. הגבעה עמדה תמיד במרכז החלום - אולי הקסם שלה היה טמון במורכבות ההתמודדות שלו עם הזיכרון, בסמלים הרבים שתלה בה כל אימת שהתבונן במשמעה בחייו, כאדם החוזר בשלב מאוחר למקום שבילה בו את ילדותו ומתמקד בגעגועים בחלקים שנותרו מן הפסיפס שהתפרק". יוסף הכהן היה רופא והיסטוריון יהודי בן איטליה של המאה השש-עשרה. ברומן היסטורי זה מעלה יוסף בערוב ימיו את סיפור אהבתו אל האשה שאתו, את געגועיו אל הימים שעברו ואת הרהוריו באשר לכוחם של ההיסטוריה ושל עיצוב הזיכרון. חוט של געגוע נמשך בין יוסף המזדקן לצד רעייתו ובין ימי ילדותו ונערותו. בנוף הפסטורלי של צפון איטליה, בין כפרים ציוריים ומבודדים, טווה יוסף קשרים אנושים, רגישים ואמיצים עם החברה הנוצרית הסובבת אותו ורוקם אריג של אהבה, שמחת ילדים וצער השכול. מבעד לסיפור האישי, הנוגע במורכבות הקיום היהודי בגולה ומבוסס על עובדות היסטוריות ועל ספריו של יוסף הכהן, עולה מסכת אנושית של זקנה ונעורים, אהבה ותודעת היותו של האדם בן חלוף.

לא אראה לך הוא ניסיון נועז לטעת קריאה תרבותית בקריאת הספרות היהודית במאה העשרים. מבעד ליצירה הקאנונית של קפקא, עגנון ופאול צלאן, וכן קריאה בשירה ישראלית מזרחית ובשירה עכשווית, הספר כורך את תורת הספרות והקריאה הפרשנית בניסיונות התרבותיים המהותיים למאה העשרים, בין האנטישמיות לפוסט-קולוניאליזם. בספרו האחרון הציג ההיסטוריון דומיניק לה קפרה את האופן שבו קול המספר ברומן של המאה התשע-עשרה והעשרים הגיע לקריסה המשקפת את הניסיון הטראומטי המודרני. הספר בוחן כיצד שני המספרים היהודים הגדולים במאה העשרים, קפקא ועגנון, התמודדו ברומנים המאוחרים שלהם (שפורסמו לאחר מותם) – הטירה (1926) ו שירה (1971) – עם הניסיון היהודי הפוליטי של החצי הראשון של המאה העשרים: כיצד קול המספר שלהם אינו מאפשר את ייצוג האדם וקורס להשתברויות של קולות שונים ומפוררים, המפגינים עדות לקטסטרופה ואף לפעמים, עדות להעדר עצמו. בלב הספר קריאה תרבותית וביקורתית, קווירית ומזרחית, בסיפורת של גדול המספרים בלשון העברית, ש"י עגנון, ובייחוד בשתיים מהתמודדויותיו המובהקות עם היישוב היהודי הלאומי בארץ ישראל, ברומנים תמול שלשום (1945) ו שירה . שאלותיו התיאורטיות של החיבור, העוסקות בכינון האדם הריבוני באמצעות הלשון דווקא מתוך ניסיונו הטראומטי (העדותי), מאפשרות לו לדון גם במדיום השירה ובספרות השואה מבעד לעבודתם של שני משוררים יהודים שאינם חולקים מגדר, דור או מוצא אתני – פאול צלאן והמשוררת הישראלית ילידת בגדד אמירה הס. שאלת העדות לשואה ועמדתו של העד מאפשרת כך דיון על הפרפורמנס שבמעשה העדות, פרפורמנס המורה גם על ניכוס זהויות והפוליטיקה שלהן. לבסוף מוצע דיון בשירה ישראלית עכשווית של המשורר אלמוג בהר כניסיון אתני מאוחר לחזור לעמדה הומניסטית.

"השאלה היהודית לא תיפתר בעיניה של גרמניה גם אם לא יֵשב עוד איש מבני הגזע היהודי על אדמת גרמניה", כתב ב-1937 בכיר במשרד החוץ של גרמניה הנאצית, והוסיף: "השאלה היהודית היא מן השאלות החשובות ביותר של מדיניות החוץ של גרמניה". שני מוקדים עומדים במרכזו של ספר זה: תולדות יהודי גרמניה בשואה ומעורבותו של משרד החוץ של גרמניה הנאצית. בשונה מקהילות אחרות חוותה יהדות גרמניה את הרייך השלישי בכל שנות קיומו. הדרך ל"פתרון בעיית היהודים הגרמנים" הייתה רצופה שלבים של הסלמה. 175 מסמכים שנכתבו על ידי הדיפלומטים של גרמניה הנאצית או מוענו אליהם מתורגמים כאן ומוצבים בסיפור ההיסטורי. המסמכים נוגעים בתהליכים שראשיתם בנישולם האזרחי והכלכלי של יהודי גרמניה ובכפיית ההגירה, והמשכם בגירושים ובהשמדה, בתגובותיהם של היהודים הגרמנים, בתגובות שהגיעו מחוץ לגרמניה ובתפקידו של משרד החוץ, בתוקף מיומנותו הייחודית, בהצגה לעולם של הצעדים שנקטה גרמניה כנגד אזרחיה היהודים. במערך הכולל של עובדי הציבור ברייך השלישי ששירתו את רעיונותיו והביאו להגשמתם לקחו הדיפלומטים חלק – לעתים באדישות ולעתים בלהט – בתהליכי "הפתרון הסופי", תחילה בעבודות ההכנה ולאחר מכן בשיתוף פעולה עם המוציאים לפועל הלכה למעשה. "אף שמדובר בהיסטוריה של מוסד, משרד ממשלתי, פורטת המחברת את הסיפור לסיפורם של אנשים. הדיפלומטים, שרובם נמנו עם הפושעים, יוצאים מאלמוניותם, והפרטים הרלוונטיים המוזכרים בטקסט הופכים אותם לדמויות חיות, אנשים שביקשו לקדם את הקריירה שלהם, למדו לחיות עם מערכת מוסר חדשה ולעצום עיניים לעוולות". (פרופ' משה צימרמן)

"הנישואין ההלכתיים מקבעים את המעמד של האדם כקניין [...] זוהי שליטה טרוריסטית במיניות של האשה שלא חלה על הגבר". דברים אלה מבטאים שמץ מחוסר הנוחות שחשות נשים דתיות מודרניות ביחס לטקס הנישואין המסורתי. הספר עוקב אחר ניסיונותיהן לשנות את הטקס, לאתגרו ולהתנגד לו, ובד בבד להישאר חלק ממנו. הן בוחרות להביע את הסכמתן ואת התנגדותן לרכיבים שונים במסורת באופן שישקף את תפיסת עולמן השוויונית והאורתודוקסית. יחסי הכוח החברתיים של הנשים עם סביבתן הקרובה מתארים מהפכה המתחוללת בחברה הדתית בצל המפגש שבין מסורת ומודרנה ובין אורתודוקסיה ופמיניזם. גם נשים שאינן דתיות המתקשות לקבל מרכיבים שונים בטקס הנישואין היהודי ימצאו בספר הד לרחשי לבן. הספר מאפשר מבט מעמיק במשא ומתן בין ערכים בחברה הדתית הישראלית ומספק כלים מרתקים לבחינת המפגש שבין טקסים לבין זהות והזדהות. הספר תורם לא רק למי שמתעניין בפמיניזם דתי אלא גם לכל מי שמבקש להבין את האופן שבו דתות מתפקדות, משתנות ומשתמרות בעולם המודרני. "מחקר אנתרופולוגי מרתק של אחת מפרשות הדרכים המשמעותיות בחייה של האישה האורתודוקסית המודרנית. לראשונה מתוארת ומנותחת הדרך שבה פמיניסטיות דתיות מותחות עד למקסימום את גבולות האפשר והמותר על פי ההלכה והמסורת. שילוב מבריק בין היכרות עם עולם זה מבפנים ובין ניתוח מושכל המביא לתובנות חדשות של הנשים ושל חוגן החברתי ." פרופ' טובה כהן, ראש התכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר-אילן

אהרן מנצ'ר (1917—1943) היה חבר ומדריך בתנועת גורדוניה בווינה. עם הרחבת מפעל עליית הנוער לאוסטריה, לאחר סיפוחה לגרמניה הנאצית במארס 1938, היה מנצ'ר לאחד מפעיליו המרכזיים. החלטתו להשעות את עלייתו לארץ ישראל, כדי להמשיך לטפל בהוצאתם של בני הנוער מאוסטריה, הביאה בספטמבר 1939 למינויו למנהל עליית הנוער בווינה ולאחראי על תנועות הנוער הציוניות בעיר. התגייסותו המוחלטת לעבודתו ויוזמתו להפוך את בית הספר של עליית הנוער לבית של פעילות חינוכית וחברתית עשו את מנצ'ר לדמות מובילה במאמצים לחלץ ילדים ובני נוער יהודים מאוסטריה ולמנהיגם של אלה אשר נותרו בעיר. את עבודתו החינוכית הוא המשיך בגטו טרזיינשטאט, שאליו גורש בספטמבר 1942. באוקטובר 1943 שולח מנצ'ר לבירקנאו עם קבוצה של 1,196 ילדים יהודים שהובאה לגטו מביאליסטוק ועם 52 המדריכים שהתנדבו, כמוהו, לטפל בהם. כולם נרצחו שם. דמותו של אהרן מנצ'ר ופועלו הם ליבת הספר. חלק מהמאמרים הכלולים בו עוסקים בתמונת הרקע – מדיניות הנישול והלחץ להוצאת היהודים מאוסטריה, שנקטו השלטונות הנאציים טרם השמדה, והמאמצים שעשו עליית הנוער וגורמים יהודיים אחרים, ציבורים ופרטיים, כדי למלטם. הספר מבוסס על גרסת המקור בגרמנית שיצאה לאור בווינה ב-2013 בעריכתם של יואנה ניטנברג ובנימין קאופמן. לספר בגרסתו העברית שנערכה ע"י יעקב (קובי) מצר נוספו שני חלקים חדשים. האחד הוא פרק מבוא מקיף הבוחן את פועלו של מנצ'ר תוך התייחסות לסוגיות כלליות העולות מספרות המחקר. החלק השני הוא מקורות מן הארכיון שצורפו לספר לשם הארה והמחשה של חלק מהנושאים הנידונים בו.

בשלהי ימי הביניים התוודע המערב הנוצרי למגוון רחב של כתבים ורעיונות משל היהדות הבתר-מקראית, ובהם גרסאות שונות של תורת הסוד. בעת החדשה המוקדמת התפתחה היכרות ראשונית זו והפכה לציר מכונן של שיח בין-דתי. שיח זה מוכר כיום בכינויו 'קבלה נוצרית'. הטקסט המוגש כאן לקורא העברי, שתורגם בפעם הראשונה לשפה מודרנית, חובר במקורו במאה השבע עשרה. טקסט זה מבטא היבט ייחודי של השיח הבין-דתי: בעיצומה של תקופה שבה אירופה שקועה במלחמות דת אכזריות מתנהל כאן פולמוס דתי חריף, אך הוא מבוסס על היכרות מעמיקה עם תרבותו של האחר. חיבורו הקצר של הבישוף יוהנס קרמואל לובקוביץ נועד להגן על הצורך בתרגום עברי לחיבור מרכזי של גדול הסכולסטיקנים הנוצרים במאה השלוש עשרה – תומס הקדוש מאקווינו. קרמואל סוקר את הזרמים הדתיים בני הזמן, בבקשו להוכיח את האתאיזם שבהם ולשכנע את הקורא היהודי שתועלת רבה יפיק מעיון בחיבורו של תומס. עיקר חִציו מכוונים כלפי כתבי המקובלים, ובייחוד 'פרדס רימונים' לר' משה קורדובירו. מגמתו להוכיח כי המקובלים, שאותם הוא מציג כמורי התאולוגיה העילאית והנסתרת של היהודים, רוקנו את העולם הנברא מכל זכר לבוראו והם עסוקים בפולחן הספירות. ביקורת זו על התאוסופיה והתאורגייה הקבליות חושפת מבני עומק מרתקים של שפה תרבותית ודתית. אלה מאירים תקופה רחוקה, ויתר על כן, הם מצביעים על שאלות שניתן להעלות גם כיום. יחד עם המבואות וההערות הספר פורס בפני הקורא תרבות שלמה שכמעט אינה מוכרת עוד בימינו, ורבה תרומתו להבנת תהליכים מרכזיים בתולדות הקבלה ובתולדות המחשבה האירופית. הוסיף הערות לטקסט: יוסף שורץ.

הספר 'קתולים אמתיים וגרמנים טובים' מוקדש לפעילותה של קבוצה קטנה בקרב הגופים האירופיים שפעלו בארץ ישראל במאה התשע עשרה. עדיין עומדים על תלם רוב המבנים שהקימו הגרמנים הקתולים: הכנסייה ומנזר הדורמיציון, האכסניה שבמורד רחוב הלל בירושלים - כיום מוזאון יהדות איטליה, אכסניית 'כרי דשא' הסמוכה לכינרת וכנסיית נס הלחם והדגים בטבחה, ועוד. הספר מוקדש לחשיפתה ולתיאורה של פעילות זו, שעדיין לא זכתה כמעט לחקירה ולשחזור. לאורך החיבור עולה הקשר בין האידאולוגיה הדתית-מדינית של הקבוצה - ובמקביל האירועים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים בגרמניה - לבין פעילותה. תשומת לב מוקדשת לחלקם של אישים בהתפתחותה ולביטויי פעילותה בשטח: לאתרים שנבחרו ומשמעותם, לניסיונות החוזרים ונשנים להתיישבות וכישלונם; ליחסי הקבוצה עם האוכלוסייה המקומית ועוד. תולדותיה ועשייתה הייחודיים של הקבוצה, המבדילים אותה מהקבוצות הגרמניות (אוונגלים, טמפלרים) והאירופיות (צרפתים, רוסים, אנגלים) האחרות, מלמדים גם על התחרות בין הגופים הנוצריים האירופיים שפעלו בארץ ישראל במאה התשע עשרה.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

הספר מאמפתיה להכחשה הנו מחקר מקיף וקפדני, ראשון מסוגו, המביא מגוון רחב של תגובות לשואה ברחבי העולם הערבי. המחברים בוחנים את התפתחות ייצוגי השואה בשפה הערבית בעיתונות, בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה ובמרשתת. באמצעות ניתוח מקרי בוחן ומגמות לאורך תקופה המשתרעת על פני שבעים שנה – מתום מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל עד היום – מראים המחברים כיצד התגבשו הגישות כלפי השואה בצלו של הסכסוך הערבי-ישראלי והשתלבו במערכות שיח אנטי-ציוניות ואנטישמיות רחבות. המהדורה האנגלית של הספר זכתה במקום הראשון בתחרות מכון וושינגטון למדיניות במזרח הקרוב בשנת 2010.

'מדוע אתם עוסקים בהיסטוריה יהודית גרמנית?', נשאלו כתריסר אקדמאים גרמניים צעירים, ותשובתה של ד"ר תקלה קויק יכולה לייצג את תשובותיהם של האחרים: 'אינני מסוגלת לתת על כך תשובה חד-משמעית. הקסימה אותי התרומה התרבותית העצומה שהצליח המיעוט היהודי לתרום [...] ההיסטוריה הגרמנית היא לעולם היסטוריה גרמנית-יהודית. יהודים היו ועודם רכיב קבוע בתרבות הגרמנית'. דעות, עמדות ורגשות דומים עודדו ומעודדים אלפים רבים של צעירים גרמניים ללמוד על תולדות היהודים והיהדות בתקופה העתיקה, בימי הביניים ובייחוד בעת החדשה בגרמניה. מאות רבות של קורסים בנושאים אלה ניתנים היום בעשרות אוניברסיטאות בגרמניה, שבהן פועלים כעשרים מכונים אקדמיים למחקר ולהוראה המעסיקים פרופסורים, מרצים ומורים לרוב שפרסומיהם רואים אור בכחצי תריסר במות אקדמיות ראויות ומכובדות. מדי שנה בשנה יוצאות לאור כחמישים עבודות דוקטור בהיסטוריה של יהודי גרמניה וכמה עבודות הביליטציה (המסמיכות את מחבריהן להוראה באוניברסיטה גרמנית). תופעות אלה מתעצמות בהדרגה ובעקיבות זה כשנות דור ויותר בלי שניתן להבחין בסימני האטה. באמצעות קובץ זה מבקשים מכון ליאו בק ירושלים והמרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש קבנר באוניברסיטה העברית בירושלים להביא לידיעת הציבור הישראלי המשכיל שמאמציו לשמר את מורשתם הרוחנית של יהודי גרמניה נתמכים על ידי חוקרים גרמניים צעירים מעולים. רבים מהם סבורים היום, ברוח דבריה של ד"ר קויק, ש'כל מה שנותר לנו היום הוא להיזכר בהיסטוריה (הגרמנית-יהודית) שירשנו'.

הספר מתאר את הגעת הקדמה לארץ הקודש, בצורת מסילת ברזל באורך 86 ק"מ המחברת בין יפו וירושלים. טקס החניכה המרהיב של פתיחת המסילה התקיים בנוכחות נציגים של האימפריה הטורקית, שגרירים, מנהיגי דת ומשלחות מחו"ל. המסילות הגיעו לירושלים מכיוון דרום-מערב, כשהן חוצות את הרי יהודה, דרך קרקעיתו הפתלתלה והעמוקה של עמק סורק. המדרון התלול היווה אתגר של ממש בעבור הקרונות, למרות שנתיב זה היה בעל השיפוע הקטן ביותר. הקרונות יכלו לטפס במעלה הדרכים הטבעיות, עד לפסגה שגובהה כ-700 מטרים מעל פני הים. מסילת הברזל הייתה המיזם ההנדסי הגדול ביותר בשטחה של ארץ הקודש בתקופה המודרנית. הסיבה לבנייתו הייתה ניסיון לניצול הצמיחה העצומה של תנועת הצליינים והתיירות לכאן בחצייה השני של המאה ה-19. מספר הצעות הועלו מאז אמצע המאה ה-19, אך רק בשנות ה-80 היו אלה יוסף נבון מירושלים ויוסף אמזלג מיפו, כשהם זוכים לתמיכה כלכלית מהבנקאי יוהנס פרוטיגר, שעשו את הצעדים הראשונים שהובילו לרכישת רישיון ממשלת טורקיה, והוא שהוביל להנחת מסילת הברזל. נבון לא הצליח לגייס מימון באירופה ומכר את הרישיון לאנשי עסקים קתוליים בפריס, והם שייסדו את "חברת מסילת הברזל העות'מאנית מיפו לירושלים'. למרות הקשיים, מסילת הברזל נפתחה והובילה לירושלים מספר גדול יותר של צליינים, ותרמה לצמיחתה של העיר. כמו כן, בתקופות בצורת, הביאה הרכבת לעיר את אספקת המים. זהו המחקר המקיף ביותר שהתפרסם על מסילת הברזל הראשונה שהובילה לארץ הקודש. ניתן למצוא בו תצלומים יוצאי דופן מהשנים 1914-1891, שנלקחו מארכיונים בישראל, ארה"ב, אנגליה וגרמניה. לכך מצורפות מפות, וטבלאות תוכן אשר יהפכו את הספר לחוויה לבעלי עניין ברכבות וכן לבעלי עניין בהיסטוריה, היסטוריה של הגיאוגרפיה, היסטוריה של א"י בתקופה המודרנית, היסטוריה של התחבורה, היסטוריה של התיירות ועוד.

ר' מרדכי בן אליעזר כומטינו, בן המאה החמש עשרה, היה ממנהיגיה הרוחניים של הקהילה הרבנית בקושטא בעת התמוטטות המשטר הביזנטי וכיבוש הבירה על ידי העותמאנים. הוא היה עד לפריחה אחרונה של התרבות היהודית הביזנטית והיה מעורב בהתפתחות היחסים בין היהודים הרבניים לבין הקראים. לכומטינו היו הרבה תלמידים קראים והוא קשר קשרים גם עם נציגים נכבדים של החברה הנוצרית והמוסלמית המקומית.רוב כתביו של כומטינו הם פירושים על התורה ועל חיבורי קודמיו הגדולים. מבחינה זו, הם עיבוד מחדש של מורשת ספרותית יהודית ספרדית בעיקרה וגם מורשת יהודית ביזנטית ופילוסופית ומדעית כללית. אך כתביו הם גם תוצר של הקשר היסטורי, יש בהם תגובות למתחים ולסכסוכים שהסעירו אותו, והם מושפעים מחוויותיו האישיות. הספר הפירוש כדיאלוג מסרטט את הדיוקן האינטלקטואלי ואת קורות חייו של ר' מרדכי כומטינו בהקשר של מקומו וזמנו ומנתח את חיבורו הראשי: פירושו על התורה. כומטינו מתמודד בחיבור זה עם שני אתגרים מרכזיים: מחד, עליו להתחשב בציפיותיהם ובדעותיהם של תלמידיו וקוראיו הקראיים ובמסורת הפרשנית שהם מסתמכים עליה, כשהוא עצמו נשאר נאמן לעקרונותיה של האמונה הרבנית. מאידך, עליו להתמודד עם אחד הנציגים הדומיננטיים של פרשנות המקרא בימי הביניים, ר' אברהם אבן עזרא. וכל זאת בעודו שומר על עצמאות מחשבתית. הספר חושף דמות של עולם רוחני ותרבותי שאינו ידוע דיו ומנסה גם לענות לשאלות בדבר מהותה ומשמעותה של כל פעילות פרשנית, שהיא מעצם טבעה דיאלוג עם טקסט, עם קונטקסט, עם קודמים מפורסמים ועם תלמידים, קוראים, שותפים לדעה ובני פלוגתא. התמונה המגוונת ורצופת הניגודים שהספר הפירוש כדיאלוג חושף מרגשת ומלהיבה גם את הקוראים בני ימינו. סגולותיו של הדיאלוג והקשיים הכרוכים בו ראויים תמיד לשמש נושא למחשבה.

ארגונאוטיקה (מסע הספינה ארגו) הוא אפוס יווני מן התקופה ההלניסטית מאת אפולוניוס איש רודוס, בן המאה השלישית לפני הספירה. יצירה זו, יחד עם האיליאדה והאודיסיאה, היא בבחינת המעט ששרד מן האפוס היווני העתיק והגיע אלינו בשלמותו. היא מגוללת את סיפור הרפתקאותיהם של יאסון וחבר מרעיו, ששטו בספינה ארגו אל קולכיס כדי לבקש את גיזת הזהב. זהו אחד הסיפורים הידועים במיתולוגיה היוונית ובמרכזו פרשת אהבתם של יאסון ומדיאה. ליצירה נודעה חשיבות רבה על שום סגולותיה האמנותיות ומורכבות עלילתה ובשל השפעתה הרבה על משוררים רומיים חשובים כגון קטולוס, אובידיוס, ולריוס פלאקוס ובייחוד – ורגיליוס. גם יצירות מודרניות, כמו גיזת הזהב מאת רוברט גרייבס, נכתבו בהשראת האפוס הזה. לראשונה מוגש האפוס לקוראי העברית בתרגום שנעשה מן המקור היווני. התרגום שומר על המשקל השירי המקורי, ובכך מעלה באוזני הקוראים את ניגונה העתיק של היצירה. ככל אפוס הרואי, ארגונאוטיקה מתאפיין בלשון נשגבה ומרוממת.

מדרש פסיכואנליטי הוא קובץ מאמרים על יוסף חיים ברנר ויצירתו מנקודת ראותה של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, שנכתבו בשנות השלושים של המאה העשרים וראו אור בכתבי עת שונים, ולא כונסו מעולם. עורכי הספר קיבצו את המאמרים וגילו שמצטרפים הם לכדי ספר שלם ומורכב. ניסיונו של סדן, שהוא בלי ספק אחד הנחשונים בתחום זה של החקר הספרותי, שהתחלות שלו מצויות כתביו של פרויד עצמו, לא זו בלבד שלא נתיישן, אלא אף תורם תרומה משלו לשיח המתקיים בביקורת הספרותית כאן ועכשיו. הדמות הנירוטית, התלושה, של הגיבור הברנרי נגלית לסדן מתוך הבחנתו בסתירה שבין חוץ לפנים או בין דיבור ומעשה מכוונים לשגגות, מתוך עמידתו על פליטות פה, המגלות טפח ומכסות טפחיים, ומשימושו בכל כיוצא באלו טכניקות, שבאמצעותן מגלה הפסיכואנליזה את הקונפליקטים שבין המודע לבלתי מודע. המתבונן במרבית דמויותיו של ברנר, יראה שהן מאשרות את ההבחנות של סדן, שהעמיד את ברנר כנציגה המובהק של העלייה השנייה, המבטא את סבכי נפשם של בניה. ברנר היה הסופר הקרוב ביותר ללבם של בני העלייה השנייה והשלישית, ובכללם דב סדן, שעוד נמנה עמהם. ה'פגישה' בין סדן לברנר, דומה לפגישה בין מטפל למטופלו; הוא היטיב להבינו, מפני שרק מי שמבין היטב את חוליו של הדור, יכול להבין לנפשו של זה שנשא אותו בכל תוקפו.

אליהו הנביא הוא אישיות רבת רושם, שקורותיה רצופים שיאים דרמטיים: גזירת עצירת הגשמים, העימות החריף עם המלך אחאב והמלכה איזבל, המלחמה בעבודה זרה ששיאה במעמד הר הכרמל והריגת נביאי הבעל, התגלות האל בחורב, העלייה במרכבת אש בסערה השמימה ועוד. אירועים אלה הציתו את דמיונם של קוראים ופרשנים, הוגים ויוצרים, ששבו ועסקו באליהו במהלך הדורות. הספר עד שיבוא אליהו: דמותו של אליהו הנביא בספרות התנאים מוקדש לבחינת דמותו רבת-הפנים כפי שהיא משתקפת ברובד הקדום של ספרות חז"ל, בספרות התנאים. עדיאל קדרי מציג בספר עיון מעמיק בסוגיות מרכזיות בעולמם המחשבתי של חז"ל שנקשרו לאליהו, כגון: כללי השיח ההלכתי וגבולותיו, משיחיות ואסכטולוגיה, סוגיית הקנאות הדתית והפוליטית, תופעת הנבואה ושאלת המשך קיומה בעידן הבתר-מקראי, היחס להיסטוריה, חסידות ואסקטיזם. העיון בפרקי הספר מתבסס על מחקר פילולוגי, העוסק בהתהוות הטקסט ומסירתו, ומעפיל ממנו לבחינת היבטים רעיוניים ותפיסות עולם. השילוב בין גישות שונות המקובלות בחקר ספרות חז"ל מוליד דיון עשיר ומגוון. ממכלול הדיונים בספר מתחוורת חשיבותו של אליהו בעיני החכמים ונחשפים המאבקים הפרשניים והרעיוניים סביב עיצוב דמותו.

בלימוד ההיסטוריה אנו עומדים משתאים מול ההישגים המופלאים של תקופת הרנסנס ברחבי אירופה המערבית והמרכזית: יצירות אמנות מדהימות ביופיין, תגליות גאוגרפיות ברחבי העולם, זינוק כלכלי, עלייה באוריינות הודות להמצאת הדפוס, מהפכה מדעית ועוד. אבל בה בעת התרחשה באותו מרחב שפיכות דמים מחרידה. בצד רדיפת היהודים, מיעוטים אחרים סבלו באותם ימים מפרעות, גירוש, טיהורים אתניים, התעמרות, אפליה והוצאות להורג. הפילוג הדתי בעקבות הרפורמציה הוביל למלחמות דת עקובות מדם שנמשכו עד לאמצע המאה השבע-עשרה. בספר הרנסנס של השטן בוחנת מירי אליאב-פלדון את רדיפת המוריסקוס (מוסלמים שנאלצו להתנצר וצאצאיהם) בספרד מנפילת גרנדה ב-1492 ועד לגירושם במאה השבע-עשרה; את גורלם של הצוענים שהופיעו אז באירופה ונחשבו למזיקים שיש להשמידם; את בני הקבוצות המקומיות - כמו הקאגוטים – שנחשבו לנושאי טומאה וסבלו מהַדָרָה אכזרית מן החברה הסובבת; את הקתולים בארצות פרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות קתוליות, ואת הכתות האנאבפטיסטיות כמעט בכל מקום. הרנסנס של השטן דן גם ביחס למי שהיו בגדר "סוטים" מהנורמות המוסריות – הומוסקסואלים וזונות. לבסוף נסקרת הפרשה המיוחדת לתקופה זו: רדיפת "המכשפות" והקרב הגדול נגד מיעוט מדומיין זה. הפרק האחרון בספר מוקדש לשוחרי השלום שביקשו בדרכים שונות לשים קץ למלחמות ולרדיפות. הרודפים ייחסו ל"אחר" ברית חשאית עם האויב, וברוב המקרים התגבשו אמונות בקונספירציות כלל-עולמיות של אויבים החותרים תחת אושיות החברה הנוצרית. התקופה הנדונה (1450–1700) הוגדרה אפוא על ידי היסטוריונים אחדים כעידן הפחד – פחד לא רק מאסונות טבע ומלחמות, אלא אף מתעתועי השטן, המערערים את האמון במציאות הנראית לעין.

ספר זה מעין ספר המשך הוא לקודמו, מנהג אשכנז הקדמון , שראה אור בהוצאת מאגנס (מהדורה שלישית תשס"א). מטרתו לתאר את יסודותיו ההיסטוריים והספרותיים של סידור התפילה האשכנזי הקדמון שבידינו, הלא הוא 'מחזור ויטרי' בן המחצית הראשונה של המאה הי"ב, את מקורות ההשפעה המרכזיים שלו, את שלבי התפתחותו במאות הי"א עד הי"ד ומקצת היבטים ייחודיים של סגנון התפילה הציבורית, של מנהגיה ושל הליכות בית הכנסת כפי שרווחו בקהילות ישראל בגרמניה ובצרפת בימי הביניים. יסודות אלו והתפיסות העומדות ברקעם שונים שוני מהותי מאשר בסגנון התפילה הגאוני-בבלי-ספרדי המקביל, שלא כפן הטקסטואלי של התפילה, שבו רב המשותף לשתי המסורות. חלקו הראשון של הספר עוסק בכל אלה באופן כללי, וחלקו השני מבקש להדגים מקצת היבטים אופייניים אלו, ואחרים שלא נסקרו בחלק הראשון, באמצעות ניתוח משווה ומפורט של כמה פרקי תפילה ומנהגיה באשכנז לעומת מסורות שרווחו באזורי תרבות אחרים.

אורגים קהילה – עובדים באופקים, 1955 — 1981 , חושף את אופני התהוותה של עיירה חדשה בלב מדבר, שההיגיון הלאומי אשר בבסיסה מלווה בריק כלכלי עמוק. מתוארים בספר מפגשים בין עובדים, תושבים ושכנים; בין בעלי הון ומנהלי המפעלים לבין העובדים; בין העובדים מאופקים לבין העובדים מרצועת עזה; ובין קבוצות חברתיות באופקים, כגון גברים ונשים. היחסים בין הקבוצות הללו כוננו גבולות חברתיים שהשפיעו על העובדים בשוק העבודה ומחוצה לו, ואפשרו גם צמיחה של קהילה מקומית. קהילה זו עוצבה אמנם לא פעם לאור החלטות ופעולות של קברניטי המדינה וגופים חיצוניים לאופקים, אך בסופו של דבר הייתה מקור גאווה ושייכות לתושבי העיר. הסולידריות כלפי הקהילה המקומית והכוח שהקנתה לעובדים ניכרו במאבקם נגד סגירת מפעלים – 'שביתת סגירה'. מהלכיה של שביתת סגירה מעידים על התפתחותו של מאבק אזרחי נגד ליברליזציה כלכלית. סיפורה של קהילה מתוך מבט מקרוב על חיי היומיום, מלמד רבות על התפתחותה של החברה בישראל ועל עיצוב היחסים בין מרכז לפריפריה.

כיצד משפיעה הפוליטיקה הבינלאומית על התערבות האו"ם באזורי סכסוך ברחבי העולם? הספר האו"ם ושמירת השלום, 1995-1988 עונה על שאלה זו. מתואר בו המפנה ההיסטורי שבעטיו הפכו מבצעי שמירת השלום של האו"ם מאמצעי זניח שהקהילה הבינלאומית נקטה בו לאמצעי העיקרי ליישוב סכסוכים. במבצעים אלה, שנועדו לקידום מטרות כגון דמוקרטיזציה, בניית מוסדות אזרחיים וביטחוניים חדשים, אספקת סיוע הומניטרי ופיתוח הכלכלה המקומית - לוקחים חלק מאות אלפי חיילים, שוטרים ואזרחים מעשרות מדינות. השפעת הפוליטיקה הבינלאומית על ההתערבויות באזורי סכסוך נבחנת מתוך גישה רב-תחומית לחקר ההיסטוריה הגלובלית, חקר ארגונים בינלאומיים וארגונים לא ממשלתיים וחקר סכסוכים. בספר מתוארים בהרחבה דיונים שהתנהלו באו"ם הנוגעים למבצעי שמירת השלום, החושפים את נבכי ונדבכי הפוליטיקה הבינלאומית. מפורטים בו המבצעים בקמבודיה, ביוגוסלביה לשעבר ובסומליה, המהלכים שקדמו לגיבוש העמדות של המדינות החברות באו"ם לגביהם, התפיסה שעמדה ביסודו של כל מבצע, הוצאתם לפועל של שלושת המבצעים, השלכותיהם ותוצאותיהם.

מהם יחסי הגומלין בין מחשבה מדינית כללית למחשבה מדינית יהודית? האם ניתן להצביע על ביטויים של רעיונות מדיניים כדוגמת יחסי יחיד-קבוצה, צדק, חירות, שלטון וחוק, במחשבה היהודית הקלסית והמתחדשת? כיצד מתמזגות סוגיות הגותיות-פוליטיות מן העבר היהודי הקרוב והרחוק עם הווה ישראלי מתחדש? המחקרים שבקובץ מיזוג אופקים: מחשבה מדינית יהודית-ישראלית מעידים על כך שהזהות המדינית היהודית בישראל נוצרת ומתפתחת מתוך מפגש בין מחשבה מדינית כללית לבין רובדי עומק המצויים במסורת היהודית כמו גם בשפה הישראלית, הממזגת עבר והווה. המחקרים, שנכתבו על ידי עמיתות ועמיתי קרן שייר למחשבה מדינית יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, מאירים היבטים שונים של קשר בין מקורות יהודיים מסורתיים ומקורות ישראליים בני זמננו, ודנים במגוון סוגיות ובהוגים מרכזיים במסורת המחשבה המדינית לדורותיה.

הכרך המונח עתה בידי הקורא משלים מפעל שנטל על עצמו פרופ' משה גושן־גוטשטיין ז"ל לפני למעלה מיובל שנים: פרסום מהדורה מדעית של תרגום המקרא לסורית ארץ־ישראלית המבוססת על קריאה מחודשת של שרידיו. פרופ' גושן ביקש להעמיד מהדורה שתשמש הן את חוקרי המסורת היוונית – שהרי התרגום לסורית ארץ־ישראלית נעשה מתוך תרגום השבעים – הן את חוקרי הארמית לניביה. החלק הראשון של המהדורה, המחזיק את ספרי התורה והנביאים, ראה אור בשנת תשל"ג. החומר לחלק השני – שיועד לכלול את ספרי הכתובים והספרים החיצונים – עובד לפני שנים רבות בידי פרופ' גושן ועוזרו חנן שירון ז"ל, ואולם גורמים שונים מנעו את פרסום החלק השני במועדו. התקדמות המחקר בסוגיה מאז חייבה לשנות את הכרך לעומת תכניתו המקורית של פרופ' גושן. בעצתו של פרופ' משה בר-אשר הוחלט לפרסם את הכרך במתכונתו הנוכחית. הקדים מבוא: משה בר-אשר.

בינואר 1950, ישראל הייתה המדינה הראשונה במזרח התיכון והשביעית בעולם הלא-קומוניסטי, שהכירה ברפובליקה העממית של סין. ישראל לא קידמה הקמת יחסים דיפלומטיים בעיקר בגלל לחץ אמריקני וחששות מהקומוניזם הסיני, ואילו סין נמנעה מקידומם כי העדיפה קשרים עם העולם הערבי והמוסלמי. רק אחרי 42 שנה, בינואר 1992, כוננו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. חרף הריחוק הגאוגרפי, התרבותי והפוליטי בין ישראל וסין, כיום הקשרים בין השתיים פורחים בעיקר בתחום הכלכלי, אך לא רק בו. הקובץ סין וישראל מאיבה לקִִִרבה כולל מאמרים שעוסקים בזיקה בין שתי המדינות לפני כינון היחסים הדיפלומטיים ואחריהם. בין השאר נדונים בהם הרקע ההיסטורי והיהודי, ההיבטים הדיפלומטיים, האסייניים והמזרח תיכוניים, תפקיד המפלגה הקומוניסטית, תהליך הקמת היחסים, הממדים הבינלאומיים, הצבאיים והכלכליים של היחסים, וכן התפתחות הקשרים בין ישראל, הונג קונג וטייוואן. המחברים משקפים שילוב של העולם המחקרי-אקדמי ושל העולם המעשי-דיפלומטי. הספר עוסק ביחסי ישראל-סין ובמהפך שחל בהם מניתוק ואיבה לידידות וקִרבה . המאמרים מבוססים על מסמכים ומקורות ראשוניים ועל ניסיון אישי. נוסף למראי המקומות בכל מאמר, נכללת בספר רשימת קריאה ובה פרסומים שאינם מופיעים בו. הספר, שגרסה קודמת שלו פורסמה באנגלית בסוף שנות התשעים, כולל מקורות ומאמרים נוספים ומעודכנים המתייחסים ליחסים בין שתי המדינות עד היום. הוא מיועד לסטודנטים ולקהל קוראים רחב, מקצועי ולא מקצועי כאחד. את המהדורה הראשונה באנגלית ערך פרופ' יונתן גולדשטיין מאוניברסיטת ג'ורגיה המערבית בארצות הברית.

החסידות היא אחת התנועות החשובות והמשפיעות ביותר בעם היהודי בתקופה המודרנית. המחקר המודרני תיאר את התפשטותה של תנועה זו כתוצאה של התעמולה החסידית, שבאה לידי ביטוי בסגנון דרשני חדש ובכישוריהם הכריזמטיים של מנהיגי החסידים. דורשי רשומות עוקב אחר הסוגה הספרותית של הדרוש בעת החדשה, ומוצגת בו, לראשונה, מתודה המבחינה בין השכבות השונות של הטקסט בדרשה המודפסת ובמעבר מן הדרשה שבעל פה אל הספר הנדפס. הספר מנתח את הקשר שבין האסתטיקה והסגנון הדרשני, גבולות השיח וכללי הרטוריקה לבין ערכי החברה והמעמדות החברתיים שאליהם פונה הדרשן. הספר מראה שהסגנון הדרשני של החסידים לא חרג מכללי הרטוריקה שהיו מקובלים בתרבות היהודית במזרח אירופה בדורות שקדמו להופעת החסידות ובדורם של החסידים עצמם בקרב דרשנים ומנהיגים שאינם חסידים. הרטוריקה הדרשנית של חסידי הבעש"ט עד אמצע המאה הי"ט משלבת קטעי פלפול תלמודיים והלכתיים, שנועדו להרשים את שכבת העילית הלמדנית שבקהילה. הדבר משקף גם את תפקידה החשוב של סמכותם התורנית של הצדיקים החסידיים בהתפשטותה של התנועה החסידית במזרח אירופה. "ספר חשוב ופורץ דרך, הן בדרך המתודית שנקט והן בפירות רבי העניין שמחקרו הגיע אליהם. [...] העיסוק ברטוריקה, במבנה, באמצעים אמנותיים, ומתן תשומת לב לדפוסי הדרשות המקובלים והמשתנים בספרות החסידית הוא מהלך שטרם נעשה, והוא מתגלה כפורה וחשוב. [...] יש כאן ספר שפותח אופקי מחקר חדשים ומגיע למסקנות חדשניות בנוגע לדפוסים חברתיים בחסידות, למודלים של הנהגה חסידית, ומערער באופן מבוסס על דפוסי מחשבה מקובלים כגון הבלעדיות שניתנה למודל הצדיק והעדה החסידית, הצדיק והחצר החסידית ועוד. [...] את הקריאה ליוותה תחושה של רעננות והתחדשות". (פרופ' צבי מרק)

מהי צפייה בסרטים? מה סרטים מראים? מה הם לא מראים ומדוע? מה חושבים סרטים על צופים? מה חושבים צופים על סרטים? איך הפך שעמום לכלי מבע בארגז הכלים של רבים (וטובים) מקולנועני זמננו? איך נהפכו סרטי הפריפריה העולמית (כמו רומניה, איראן, טאיוואן, מקסיקו וגם ישראל) למחדשי סגנונות בקולנוע העולמי? מישהו אמר פעם: "עוד לא קרה ששני אנשים קראו אותו ספר". אמירה זו בוודאי טובה לספרות, שבה הקורא נדרש לדמיין את העולם המוצג במילים. קולנוע מציג לכאורה עולם מן המוכן, ורק מזמין לצפות ולהאזין לו. אלא שכמעט מראשית הקולנוע, ובמיוחד בעשורים האחרונים, סרטים מרשים לעצמם לא להראות ולא להשמיע. על רבים מאוד מהסרטים שבהם דן מעשי צפייה אפשר לומר: "עוד לא קרה ששני אנשים ראו אותו סרט". כשמו, זהו חיבור על צפייה.

מרגלי היערות חושף - בפעם הראשונה - את היקף פעילותה המודיעינית של התנועה הפרטיזנית הסובייטית בתקופת מלחמת העולם השנייה. הודות לניתוח מדוקדק של אלפי מסמכים מקוריים, שהמחבר גילה בארכיונים הסובייטיים לשעבר, מתוודעים הקוראים למידע החשאי על המאמצים המודיעיניים של הפרטיזנים בשטחי ברית המועצות ומזרח אירופה שכבשו הגרמנים. הספר מנסה להשיב על השאלה הנתונה במחלוקת בדבר התרומה האמיתית של פעילות זו לצבא האדום ולמאמצי ההשפעה של מוסקווה מעבר לקו החזית. בתוך כך מתייחס הספר בהרחבה לדיווחי הגרילה הסובייטית על רצח יהודי ברית המועצות וחושף את מידת הבקיאות של ההנהגה הסובייטית הבכירה בנושא. המחקר ששימש בסיס לספר זה זכה לשבחים רבים של טובי ההיסטוריונים בארץ ובעולם. הספר זכה בפרס עם ועולם לספר מצטיין בהיסטוריה לשנת תשפ"א.

מיגל דה סרוונטס (1547–1616) חש משיכה כלפי התאטרון עוד מצעירותו, תחילה היה צופה קבוע ולימים מחזאי נלהב. הוא הקדיש זמן לכתיבת מחזות מראשית צעדיו הספרותיים, לאחר חזרתו משבי בן חמש שנים באלג'יר (1575–1580), ועד שנותיו האחרונות. אך למרות שיצירות התאטרון שלו מוערכות ומוכרות היום, בזמנו הוא לא זכה לתהודה הראויה לכישרונו, מחזותיו חסו בצלן של יצירות הפרוזה שלו, ביחוד הרומן דון קיחוטה, והצלחתו המסחררת של יריבו המושבע לופה דה וגה. שני המחזות מתוך הקורפוס התאטרוני של סרוונטס – המרחצאות של אלג'יר ו הסולטנה הגדולה דוניה קטלינה דה אוביידו – רואים לראשונה אור בעברית, תוך שמירה על משקל וחרוז. הם מציגים עולם אופייני לאגן הים התיכון הרב-תרבותי של המאות השש עשרה והשבע עשרה שהתקיימה בו הפריה הדדית בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. באחרית דבר מאת פרופ' רות פיין נפתח צוהר לעולם התאטרון של תור הזהב הספרדי ולסוגות שהעסיקו את הצופים באותה תקופה. באמצעות ניתוח שני מחזות מאת סרוונטס, נחשפת קריאה מקורית המתמקדת במפגש בין דמות היהודי לבין דמויות הנוצרי והמוסלמי.

בשנים האחרונות גוברת בהתמדה חשיבותו של בג"ץ ותופס מקום חשוב יותר ויותר בחברה הישראלית. אין כמעט נושא המעסיק את הציבוריות הישראלית שאינו מגיע במוקדם או במאוחר לפתחו של בית המשפט, ואין כמעט יום שכלי התקשורת בישראל אינם מדווחים על פעולות של בגץ. תהליך הפיכתו של בית המשפט לגורם מרכזי בזירה הציבורית והפוליטית בישראל כרוך בטבורו בתופעת האקטיביזם השיפוטי, כלומר בנכונותו של בית המשפט עצמו לדון בנושאים העומדים במרכז הוויכוח הציבורי ולהתערב בהחלטותיהן של רשויות אחרות. אך מהו בג"ץ? מהם המאפיינים שהפכו אותו לגורם מרכזי כל כך בדמוקרטיה שלנו? והאם תהליך זה הוא התפתחות טבעית, רצויה ואף הכרחית, או שמא המדובר בהתפתחות מזיקה ומסוכנת? אלה הן השאלות הנדונות בספר הזה. בחלקו הראשון של הספר סוקר דר יואב דותן בפירוט את מוסד הבג"ץ ואת התפתחות האקטיביזם השיפוטי בעשרים השנה האחרונות. בשני החלקים האחרים מציגים שניים מהחשובים שבאנשי האקדמיה המשפטית בישראל, הפרופסורים רות גביזון ומרדכי קרמניצר, שתי דעות מנוגדות בנושא הלגיטימיות והתועלת של האקטיביזם השיפוטי. ספר זה, הכתוב בלשון בהירה ונוחה, מהווה נדבך בדיון החשוב על מקומו של בית המשפט העליון בחברה הישראלית, ומעניק הזדמנות מצוינת לקורא, גם זה שאינו משפטן מקצועי, לעמוד על שורשי הוויכוח בעד ונגד האקטיביזם השיפוטי בישראל.

The four volume series of the History of the Hebrew University Project is devoted to the development of the idea and of its implementation during the pre-state period. The previous three volumes expanded in a great number of scholarly articles on the complex stories which made up this history from a great variety of aspects – scientific and academic, political and organizational, economic and social. The present volume, the last part of the project, seeks to focus on the individuals, the personalities of the people who made the university become a reality; those who struggled for its foundation, and the pioneering scholars and scientists who laid the basis and shaped the Hebrew University. It opens a window for the wider public to become familiar with the story of the Hebrew University without the need to penetrate into the complexity of scientific and other issues dealt with in previous volumes. The story of the university is the story of the enormous efforts involved in bringing prominent scholars and scientists to Eretz Israel, then a remote and marginal corner in the Middle East. These efforts were accompanied with debates of principle and personal controversies within and outside of the university about academic and national considerations. Despite all difficulties, criticisms and doubts, the founders of the university succeeded in building an institution of intellectual excellence that would become a pillar in the project of Jewish national renaissance and prepared the basis for the Hebrew University academic leadership in Israel and in the Jewish world for many years to come.

"איני חכם ואיני אמן. לא עשיתי לי שֵם גדול בסביבתי או במקצועי. אני רק יהודי פשוט שבא לכתוב על חייו הן מאחר שבני ביקשו זאת ממני והן מפני שאני שייך לתקופה ולדור שהתאפיינו במאורעות גדולים ואכזריים, שלא היו מנת חלקו של שום דור לפניו." (ולטר וולף) חיים בשני קולות הוא סיפור חייהם הלא שגרתי של אב ובנו: ולטר (1887--1966) ומשה (1922--2017) וולף, שניהם בני המבורג. האוטוביוגרפיה שלהם מופיעה כאן זו לצד זו בקולות משתרגים: האב מספר על ילדות יהודית-בורגנית בגרמניה, על שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה בצבא גרמניה, על היותו לבנקאי והקמת משפחתו, על יציאתו מגרמניה הנאצית ועל החיים החדשים בארצות הברית; הבן מוסיף את נקודת מבטו וממשיך את הסיפור עם עלייתו לארץ ישראל, בחירתו לעבוד בה את האדמה ולהתגייס לצבא הבריטי במלחמה נגד גרמניה הנאצית. הסיפור הזה אינו שגרתי גם מפני שהוא מתאר מציאות שונה לחלוטין מן הדימוי ה"מתבולל" של יהדות גרמניה: משפחת וולף ייצגה את האורתודוקסיה היהודית-הגרמנית, שהפליאה לשלב ערכים יהודיים ואוניברסליים. הספר מעשיר אפוא את דמותה המרתקת ורבת הפנים של יהדות גרמניה ומציע דרך רלוונטית מאין כמותה לחברה הישראלית של ימינו. "חיים בשני קולות" מלווה בעשרות צילומים, שתחילתם במאה התשע-עשרה ואחריתם במאה ה-21.

פרונטינוס היה איש מעשה ואיש ספר. סנטור רם מעלה, מוכשר, מצליח ובעל השפעה, פעל בשירות המדינה תחת חמישה קיסרים: וֶספַּסיַנוּס (79-69 לסה"נ), טיטוס (81-79 לסה"נ), דוֹמיטיַנוּס (96-81 לסה"נ), נֶרוָה (98-96 לסה"נ), וטרַיַנוּס (117-98 לסה"נ). המעשה והכתיבה, התאוריה והעשייה היו כרוכים אצלו זה בזה. יצירותיו, ובמיוחד היצירות ששרדו, מעידות רק על חלק קטן של עשייתו. פרונטינוס כתב ספר תאורטי על אמנות המלחמה שזכה להערכה רבה, אך לא שרד. תחבולות מלחמה הוא ספר המשך מעשי, מעין מוסף, שבא להשלים את ספרו התאורטי, והוא אוסף של מאורעות ותחבולות שנבחרו מספרי היסטוריה של סופרים יוונים ורומים, במבוא לספרו פרונטינוס כותב: " מכלל אלה שהתמסרו להכרת אמנות מלחמה, אני בלבד נתתי דעתי להעלות על הכתב את חוקיה, ולפי שנראה לי שסיימתי את המשימה הזאת כמידת יכולתי, אני סבור שעלי להשלים את המלאכה שהתחלתי בה ולהוסיף סקירה על מעשיהם המחוכמים של מצביאים, מעשים שהיוונים מכנים בכינוי 'תחבולות'. כך יהיו נגד עיני המצביאים דוגמאות של תחכום וראיית הנולד, שיפתחו את יכולתם להמציא וליצור מעשים דומים. מצביא לא יאלץ עוד לירוא פן לא תצלח תוכנית שגיבש, אם יוכל להשוותה לניסיונות אחרים שהצליחו." פרופסור דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא ופירוש.

33 המסות שבספר הזה, שרובן התפרסמו בין השנים 1965 ו-1970 בעיתון לה סטמפה, הן היומן שנטליה גינצבורג מעולם לא כתבה. היא מספרת בהן את חיי היומיום, על האקראי והכאוטי שבהם. המסות הללו הן הדרך שלה לדבר על עצמה, על תשוקותיה הספרותיות, על המחשבות שעוברות בה בזמן האזנה למוזיקה, בתוך צפייה באופרה או בקומדיה, קריאה בספר או בעיתון, התבוננות בילדים ונכדים; בתוך כך היא נוגעת בנושאים הנוגעים לכול: בדידותה של הילדות, השיממון שבזִקנה, האמונה והאי-אמונה באלוהים. מתוך כל המסות הללו מצטייר דיוקן יוצא דופן של המחברת: ביישנית, שקטה ושברירית, אך גם נחרצת ומודעת לחשיבותן של מילים. ב אל תשאלי אותי לעולם באה לידי ביטוי האיכות הספרותית הייחודית בכתיבתה של נטליה גינצבורג, התלויה ועומדת בין אוטוביוגרפיה לעדות. ואולי זה סוד הצלחתה בישראל: בכתביה גילתה העברית מחדש משהו מוכר וידוע, שריד של עולם נעלם, מופלה ונרדף, לקסיקון משפחתי שניתן להזדהות אתו.

סיפור דינה בת יעקב עיקרו אונס ואהבה, מרמה ונקמה, טבח המוני ובנים הקמים באביהם, דברים שבינו לבינה ועניינים שבין עם לעם. הסיפור מסתיים בשאלה רטורית נוקבת, אבל הוא לא נחתם בפסוק האחרון. הספר ותצא דינה – קריאה בסיפור המקראי ועיון בזיקותיו , עוסק הן בסיפור בבראשית לד והן ביציאת דינה מחוץ לגבולות סיפורה ובואה אל מחוזות עלילתיים אחרים בתורה, בנביאים ראשונים ובספרות בית שני. סיפור דינה אף הוא לא נולד יש מאין, והספר מבקש להתחקות אחר הכתובים שעקבותיהם מצויים במעשה. עושר הכתובים המצויים בשיח עם סיפור דינה מלמד שהרושם שהותיר מעשה זה גדול הרבה יותר מכפי שנדמה, ועל המבקש לעמוד על האחיזה שקנה לו סיפור בספרות המקרא לתור גם אחר הסמוי מן העין.

עלילת הרעש נגד היהודים הוא חיבור מקיף, ראשון מסוגו, על תיוג היהודי כמייצר רעש ביקום נוצרי הרמוני. מקור העלילה בנצרות המוקדמת, אך רק באלף השני, ובעיקר באירופה המערבית, היא נפוצה והשתרשה. באלף השנים הללו היא חדרה להקשרים תרבותיים רחבים ולדמיון האמנותי של נוצרים ויהודים גם יחד. את ביטויה המובהק של העלילה מזהה המחברת עם נרטיב רב-גרסאות שנוצר בצל עלילות הדם בתקופת הצלבנים, ולפיו יהודים רצחו ילדים נוצרים כדי להשתיק את מזמוריהם "ההרמוניים". המחברת בוחנת את גילומי העלילה והתגובות לה לאורך הדורות עד למלחמת העולם השנייה, בין השאר ביצירות שייקספיר ובאך, ג'ורג' אליוט וריכרד וגנר, ארנולד שנברג ופרנץ קפקא; בציורי מזבח, בקריקטורות, בתיאורי תפילות יהודיות ובסרטים נאציים. הספר מראה כיצד תרמה תפיסת העולם התיאולוגית-האסתטית העומדת ביסוד העלילה להגדרת גבולות התרבות האירופית ולהסגתם. הספר זיכה את המחברת בשני פרסים יוקרתיים: פרס פולונסקי ליצירתיות ומקוריות במדעי הרוח, ופרס קינקלדיי מטעם האגודה האמריקאית למוזיקולוגיה לספר הטוב ביותר במוזיקולוגיה שיצא במהלך 2011.

במחצית השנייה של המאה העשרים אימצה הקהילייה הרפואית את השיטה המדעית כבסיס לפרקטיקה. נראה היה כי אחרי אלפי שנים נסללה הדרך לתהליך מוסדר: מהמעבדה דרך הניסוי הקליני אל מיטת החולה. אך עד מהרה התברר כי הדרך אינה ישרה ואינה רציפה. המחקר הקליני מציע רק במקרים בודדים תשובות חד־משמעיות. המאזן בין התועלת והסיכון אינו מסתיים בחישוב סטטיסטי; חלק לא מבוטל בשיקול הדעת של הגורמים הקובעים את השתנותה של הפרקטיקה הרפואית מבוסס על ערכים, השקפת עולם ואינטרסים. במסלול המוביל מהמעבדה לחולה מעורבים גורמים רבים: מדענים , רופאים, חברות התרופות והטכנולוגיה, פוליטיקאים, אנשי הרגולציה, ובקצה המסלול עומדים החולים עצמם. כל אחד מהגורמים האלה מפעיל את האמצעים העומדים לרשותו כדי להשפיע על התוצאה הסופית – האבחון, הטיפול והמעקב אחר החולה. גם מסלול ההתקדמות מהמעבדה לחולה אינו רציף: לעתים המרווחים בין צעד לצעד גדולים, לעתים מתרחשות קפיצות נחשוניות אחרי תקופה ממושכת של האטה ואף עצירה. המחקר המדעי והקליני תלוי ביוזמה, בכישורים ובנחישות של החוקרים, ולא מעט גם במקריות ואין לו לוחות זמנים קבועים. ספר זה מוקדש לחשיפת האבולוציה של הפרקטיקה הרפואית, לאיתור שינויים מהותיים בפרקטיקה ולתיאור הדרך הנפתלת שבה התקבלו והוטמעו בגוף הידע הרפואי וביחסי הגומלין בין הרופא לחולה. הספר מציג 23 מקרי מבחן מתחומים שונים – רפואת הלב, כירורגיה ורפואת הנפש – שכל אחד מהם חושף היבט אחר במאזן הכוחות בין הגורמים המשתתפים בעיצוב הפרקטיקה הרפואית, ושופך אור על תהליכי השינוי של הפרקטיקה על ציר הזמן. הספר הוא מסע מרתק של גילויים רבים, חלקם מטלטלים, המבוסס על שנות עבודתו הרבות של המחבר כרופא וכחוקר.

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

מחברו של ספר עמק הבכא , יוסף הכהן, הוא רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. החיבור לא נדפס בחייו. נשתמרו ממנו כמה העתקות בכתבי-יד, שאחדים מהם אוטוגרפים. המהדורה הנוכחית רואה אור יחד עם מהדורה ביקורתית מוערת של ספר גדול אחר של יוסף הכהן, ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן , שאכן נדפס בחיי המחבר בסביוניטה (Sabbioneta) שי"ד (1553). ב ספר עמק הבכא אסף המחבר רשימות של פרעות שפגעו בעם ישראל למן חורבן הבית השני ואובדן העצמאות המדינית בארץ ישראל. בפתח הספר הוא נימק את כוונתו כך: "להיות כי התלאות אשר עברו עלינו מיום גלות יהודה מעל אדמתו עד היום הזה מפוזרות הֵנַה וַהֵנַה נתתי אל לבי לחברם בחבור קטן יכלול את אשר מצאה ידי בקונטריסי הסופרים אשר כתבו לפני בלשון עברי ובספריהם ואקראה שמו עמק הבכא כי כשמו כן הוא וכל הקורא בו ישום וישאף יחד ועפעפיו יזלו מים וישים ידיו על חלציו לאמר עד מתי ה' – אל אלהי אתחנן יתמו ימי אבלינו וישלח משיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן". בחרוזים שהקדים יוסף הכהן לחיבור כתב עוד: "לכן יום נשרף מקדשי יקראנו כל איש עברי כי עבור עמק הבכא יאות לו אז יום תמרורי". במילים אלה רצה לומר שהספר מתאים לקריאה בתשעה באב, ואמנם בכמה קהילות איטליה נהגו בעבר לקרוא את "ספר עמק הבכא" יחד עם ספר איוב בתשעה באב. החיבור רואה אור יחד עם ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן ושניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס.

קשה למצוא בתחום יצירתי כלשהו אדם שהוא גם אמן יוצר מקורי ופורץ דרך וגם הוגה-פרשן מעמיק, הבקי בהיקפים הרחבים של התרבות כולה. כזה הוא מיכאל גורביץ – המחזאי של "אושר", "צל חולף", "מילה של אהבה" ו"אהובת הדרקון" (מתוך יותר משמונה-עשר מחזות), שהעמידו תפיסות חדשות, מקומיות ומאתגרות ביותר על אודות התנהלות של מחזה בתוך הוויה ישראלית עכשווית. גורביץ מעצב במחזותיו ובדרך בימויו שפה תיאטרונית מקומית חדשה. הוא במאי בלתי נשכח של קלאסיקות כ"בגדי המלך" של נסים אלוני, "החיים הם חלום" של קלדרון דה לה ברקה, "חלום ליל קיץ" השייקספירי, "הדוד וניה" של צ'כוב או "מלחמה על הבית" על פי אריסטופנס (בעיבוד אילן חצור). תובנותיו התיאטרוניות רקומות בשייכות עמוקה מאין כמותה להתרחשות הישראלית העכשווית ביותר בלי שום קריצה סנסציונית. התיאטרון שלו הוא "צל חולף" במלוא מובן המילה משום שהוא רקום מעבודה חד-פעמית עם שחקנים מסוימים, ברגעים מסוימים בחייהם, ובחייה של המדינה ברגע מסוים, ומשום כך הוא עמוק בדרך הייחודית לתיאטרון בלבד, כי הוא חי רק כשהוא משוחק בפועל, ואז הוא נוקב ובלתי נשכח. גורביץ נולד בתל אביב (1951) וגדל בה ונשם ולמד את התיאטרון המקומי והעולמי כל חייו, אבל עיקר כוחו הוא במעמקי הנגיעות הנפשיות, הכרוכות בילדותו, בהוריו ובאישיותו הייחודית. מקומיותו איננה שייכות פטריוטית אלא קשב עז ליחידים, לזרמים תת-קרקעיים של זיכרון. ב שני ילדים בשדה – הרהורים על תיאטרון וחיים מצליח גורביץ לזקק מתוך ניסיונו העשיר שורה של תובנות צלולות על הזיקה בין תפיסות ואבחנות תיאטרוניות לבין ההקשרים שמתוכם צמחו, המצטרפים ל"פרקי-תורה-תיאטרונית" עדינה ומיוחדת במינה, שגם היא רקומה באיכות "הצל החולף" הסגולית להשקפת עולמו. אריאל הירשפלד

הכותל המערבי הוא המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודי מדינת ישראל והתפוצות, זכר לבית המקדש החרב. חשיבותו נובעת הן מהתקדשותו לאורך הדורות והן מן המקום המרכזי שהוא תופס בציבוריות הישראלית, בפוליטיקה ובמערכת היחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות. קדושה בעין הסערה מתמקד בהתפתחותו של המקום הקדוש הזה ממלחמת ששת הימים ועד לשנת 2000 ומציג אותו כזירה של מאבק מתמשך ובלתי פוסק על הגדרתו ומהותו, ובעיקר על השאלה למי שמורה הזכות להתפלל שם ומי קובע את סדר היום. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים נוספה על יהדותו המובנת מאליה של הכותל המערבי היומרה לעצבו כמרחב בעל משמעות לאומית ולקדשו כאתר מורשת ישראלי. החפירות הארכיאולוגיות בסביבתו, הניסיון לעצב את רחבת הכותל המערבי מבחינה אדריכלית וטקסי הלאום המתקיימים שם היו כולם חלק ממגמה זו. אך אם בתחילה הצליחו חלקים רבים מן הציבור היהודי־ישראלי להזדהות עם הכותל המערבי ועם סמליותו בהקשרים לא-דתיים, בהמשך הלך והתעמעם קשר זה והיהדות דחקה את הישראליות משם. מרכיבי הישראליות בכותל המערבי התמעטו, והקדושה הדתית של המקום הלכה והתבססה. בדור האחרון גם התעצם העימות סביב מונופול היהדות האורתודוקסית בקביעת מנהג המקום ואורחותיו, ובתוך כך נדחקו משם "נשות הכותל" ותנועות יהודיות דתיות אחרות. מאבק זה הבליט עוד יותר את שאלת מהותו של הכותל המערבי כמקום קדוש יהודי וישראלי וערער את התפיסה שהתקבעה אחרי מלחמת ששת הימים כי המקום שייך לציבור היהודי־ישראלי וליהודי התפוצות כאחד.

אם אין אני לי מי לי מספר את סיפור התעוררותה של התנועה היהודית בברית המועצות משלהי שנות השישים ועד לשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, כפי שראו אותה משתתפיה ופעיליה. על סמך עדויות של כ-300 פעילים מיותר משישים ערים ברחבי ברית המועצות לשעבר מצטיירת בספר תמונה מקיפה של התפתחות התנועה על היבטיה המגוונים: תנועת התעוררות לאומית שפנתה גם לפעילות תרבותית וחינוכית, אבל כוונה בעיקר ליציאה מברית המועצות לשם עלייה לישראל. ספרם של איליה וובשין ויעקב רואי בוחן את דמותם ורקעם של פעילי העלייה ומלווה אותם בפעילותם, החל בהגשת המסמכים לרשויות לקראת היציאה, אשר הפכה אותם מנודים בחברה הסובבת ומסומנים על ידי המשטר כבוגדים פוטנציאלים. בתוך כך מתוארת התגבשותה של קהילת מסורבי העלייה, שמרבית הפעילים ראו בה את מקור כוחם במאבק נגד המשטר באשר היא אף הבטיחה להם ולמשפחותיהם חיים "נורמליים" ככל האפשר. הספר מתאר את פיתוח הכלים שלהם נדרשו הפעילים לשם ניהול הטקטיקה והאסטרטגיה של אותו מאבק. כן בוחן הספר סוגיות ייחודיות: העימות מול הקג"ב ונציגי החוק – החקירות, המעצרים, המשפטים וחייהם של אסירי ציון בבתי הסוהר ובמחנות; החזרה בתשובה שהייתה לחלק מהפעילים מימוש החיפוש אחר זהותם ושורשיהם; והזיקה של התנועה לעולם החיצון, היהודי והלא-יהודי כאחד.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבסופם הוענק לו פרס נובל, שינה אלברט איינשטיין מן היסוד את תפיסת העולם הפיזיקלי המקובלת. איינשטיין היה הארכיטקט והמהנדס של הבנה חדשה של העולם הסובב אותנו. ב-1905, המכונה "שנת הפלאות", בהיותו פקיד במשרד הפטנטים בעיר ברן שבשווייץ, הוא פרסם ארבעה מאמרים שזעזעו את יסודות הפיזיקה הקלאסית. הוא ערער על הרעיון שהאור מתפשט במרחב כמו גל; הוא סיפק הוכחה משכנעת לקיום הממשי של אטומים; הוא הניח בסיס להבנה חדשה של המרחב והזמן והוא הראה שהמסה היא אחת מצורות האנרגיה. בשנה זו הניח איינשטיין את היסודות לשתי המהפכות הגדולות של הפיזיקה המודרנית: המהפכה של תורת הקוונטים והמהפכה של תורת היחסות. כעבור עשר שנים השלים את יצירת המופת שלו, "תורת היחסות הכללית", שהיא המקור לכל מה שאנחנו יודעים היום על היקום. אלברט איינשטיין: יוצר תמונת עולם עוסק בכל ההישגים המדעיים הללו, הרעיונות שהובילו אליהם והמסקנות שלהם, ומתאר את האופן שבו שינו מן היסוד את עולם המושגים הפיזיקלי. הספר נוגע גם בתפיסותיו של איינשטיין מחוץ לעולם הפיזיקה, בכל הנושאים החשובים שעמדו על סדר היום של האנושות, ובמיוחד בענייני העם היהודי. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

ההנקה נתפסה מאז ומעולם כפעולה טבעית ואינסטינקטיבית, שהבטיחה את הישרדותו של הגזע האנושי לאורך הדורות. ואולם דרך ההנקה, תדירותה והחשיבות שייחסו לה, קשורות למגמות תרבותיות משתנות, כעולה מייצוגים חזותיים של ההנקה המעידים על קשרי גומלין בינה לבין אידאולוגיות חברתיות, דתיות וכלכליות. בעשורים האחרונים ניכרת בעולם המערבי מעין 'מַאניה' בנוגע להנקה ולחשיבותה . בספר השָׁד שיצא מן הבקבוק מתחקה המחברת אחר המקורות הרעיוניים של עידוד ההנקה האימהית בחברה המערבית המודרנית, זאת באמצעות סקירה של ייצוגי ההנקה במאות יצירות שנוצרו בצרפת בתקופה שבין המהפכה הצרפתית למלחמת העולם הראשונה. בעזרת מקורות חזותיים וטקסטואליים מגוונים, פורשת גל ונטורה את הגורמים ההיסטוריים, הפוליטיים, הדתיים והכלכליים שהשפיעו על ייצוגי ההנקה ותחליפיה באמנות הצרפתית. היא מאירה את הלכי הרוח המשתנים במאה התשע עשרה בצרפת בנוגע להנקה האימהית, שהשפעתם ניכרת גם בהאדרת ההנקה בעולם המערבי בימינו אנו.

למחבר הטרגדיות אֶוּריפידס נודע שהנשים זוממות להמיתו, משום שהוציא את דיבתן רעה במחזותיו. קרובו, מחופש לאישה, מגן עליו באספת החג של הנשים, שבה אין לגברים דריסת רגל. נאומו מכעיס אותן עוד יותר, כי הוא מונה חטאים שאוריפידס נמנע מלהזכירם. הנשים הזועמות מגלות את המתחפש, ואוריפידס מנסה למלטו מידן בתחבולות הלקוחות מהטרגדיות שלו. המחזה, שאינו פוליטי, עוסק בנשים, ביחס הגברים אליהן, במעמדן ותדמיתן בחברה ובעיצובן בדרמה, וכל זאת באמצעות פרודיות על טרגדיות של אוריפידס. אוריפידס משחק את הגבר המציל וקרובו את הנערה שיש להצילה. תחבולות הטרגדיה אינן מצליחות ואוריפידס ממציא תכסיס חדש לחלוטין, מתאים לקומדיה. גם הוא מתחפש לאישה, לסרסורית זקנה, ובעזרת רקדנית שובת לב הוא מפתה את השוטר לנטוש את משמרתו ולהתייחד עם הרקדנית. בסיועה של המקהלה, המטעה את השוטר, נמלטים אוריפידס וקרובו מן המקום. הקומדיה חג הנשים , שהוצגה בשנת 411 לפנה"ס, משעשעת בלשונה ובהלצותיה וגם במבנה הקומי המיוחד שלה: שילוב פרודי של מעמדים מטרגדיות ידועות של אוריפידס בעלילה הקומית. התחפשות לנשים מאפשרת לשחקנים להציג את הווירטואוזיות שלהם בגילום דמויות שונות זו אחר זו ובמעבר מהיר מתפקידים קומיים לפרודיות קומיות של תפקידים טרגיים.

"בבני האדם צריך או לנהוג בנועם או לחסלם", יעץ ניקולו מקיאוולי לקוראיו. אין פלא שזכה לקוראים רבים והיה להוגה הפוליטי המוכר ביותר והנודע ביותר לשמצה. בסגנון כתיבה מושחז קעקע מקיאוולי את היסודות שעליהם נבנתה התרבות המערבית מאז העת העתיקה. אבל מקיאוולי היה יותר מאשר מורה לרֶשע שקידש את המטרה והיה אדיש לאמצעים. על חורבות ההגות העתיקה הוא הניח את היסודות למחשבה הפוליטית המודרנית, ורעיונותיו היו מקור השראה לדיקטטורים ולמנהיגים דמוקרטיים כאחד. גם האזרח מן השורה משתאה אל מול הריאליזם הציני של מקיאוולי, שקרע מעל פני האנושות את המסכות של המוסר, האידיאלים והערכים, והציג את האדם כיצור אנוכי ושאפתני. לכן התרבות המערבית המודרנית היא במידה רבה תוצר של ניסיון מתמשך של הוגים ושל קוראים להתמודד עם התורה החתרנית של מקיאוולי ועם אמיתותיו המצמררות. עולמו של מקיאוולי ממקם את הגותו המהפכנית בתקופתו ומתחקה אחר התפתחות מחשבתו מנעוריו ועד ימיו האחרונים, דרך תהפוכות הזמן, הקריירה הציבורית הסוערת שלו וסופה הטרגי. לצד ההקשר ההיסטורי והביוגרפי, הספר מדגיש את הממדים האוניברסליים של הגותו, שאינה נחלת העבר אלא חלק בלתי נפרד מהדיון המתמשך על היכולות והמגבלות שלנו כבני אדם לארגן את חיינו המשותפים ולעצב את גורלנו. הוא מזמין את הקוראים לבחון סוגיות מרכזיות של זמננו מנקודת מבט לא שגרתית: לחשוב עליהן בעזרת מקיאוולי.

משל שלוש הטבעות מספר על אב המבטיח להוריש את טבעתו היחידה לכל אחד משלושת בניו האהובים. כדי לעמוד בהבטחתו יצר שני העתקים מושלמים של הטבעת, כך שאף הוא עצמו לא יכול היה להבחין בין המקורית למזויפות. הפרשנות למשל משווה את הטבעות לדתות המונותאיסטיות – היהדות הנצרות והאסלאם – כל דת טובה ואמיתית בדרכה. בכל מופעיו, בין שיש בהם טבעות או אבנים יקרות ובין שמספרן שלוש, שתיים או אחת – נסוב המשל על שלוש הדתות והוא מופיע בשלוש התרבויות האלה בניסוחים ובמסרים שונים. ספר זה עוסק בגלגולי המשל מן המאה השמינית עד לעת החדשה המוקדמת. ניסוחיו הידועים ביותר הם זה של ג'ובני בוקאצ'ו ב דקאמרון וזה של גוטהולד אפרים לסינג ב נתן החכם . הרעיון שביסוד המשל נקלט בתרבות המערבית ממקורות מזרחיים, והוא נפוץ במיוחד באזורי מפגש בין - דתי. במרוצת הדורות שימש המשל מצע לספקנות – אך גם להיפוכה – כדרך להוכחת אמיתותה של דת אחת בלבד. הופעותיו במגוון הקשרים משקפות התבוננות ביחס בין הדתות האברהמיות ובחינתו, תוך הכרה במקורן המשותף – האב, האל האחד.

בזכותם של פוליטיקאים ובזכות הבחירות הפוליטיות שנערכו בשנים 1947–1949 ניצבת מדינת ישראל על רגליים איתנות עד ימינו. שורה של הכרעות יסוד מדיניות ומשטריות נקבצו יחדיו והונחו לפתחם; והם – בהובלה משותפת של חיים וייצמן והנהגת מפא"י בראשותו של דוד בן-גוריון, לצדו משה שרת, אליעזר קפלן וגולדה מאיר – הוליכו את הציונות והיישוב היהודי בארץ ישראל אל סף הריבונות והעצמאות, ומעבר להם. הספר מתחקה אחר החיים הפוליטיים הישראליים עם בואה של שעת הריבונות באמצעות הבלטת כמה דגשים מרכזיים: הטלטלות שהובילו להיווצרות המסגרות השלטוניות בעת המעבר מחברה וולונטרית לדפוסים ממלכתיים, רגעי ההכרעה על הקמת המדינה, המאבק על קבלת תמיכת ארצות הברית והכרתה דה פקטו ודה יורה בישראל מערכת הבחירות לאסיפה המכוננת (שהפכה עצמה לכנסת הראשונה) ותקופת כהונתו של וייצמן כנשיא מועצת המדינה וכנשיא המדינה. "מדינת ישראל נוסדה באופן רבולוציוני, בלי בחירות ובלי דמוקרטיה, ואחרת אי אפשר היה, והיה חשוב יותר להקים את המדינה מאשר לדקדק בהלכות הדמוקרטיה", תיאר בן-גוריון את המציאות הפוליטית ערב הבחירות לאסיפה המכוננת שהתקיימו ב-25 בינואר 1949. הספר בוחן את המעשה המהפכני הזה.

ספרה של הודא אבו-מוך דן ברומנים האופסימיסט , אח'טיה ו סראיא מאת הסופר אמיל חבּיבּי ובתרגומם לעברית בידי אנטון שמאס. תרגומים מהפכניים אלה ראו אור בין 1984 ל-1993, בתקופה ששינויים פוליטיים ותרבותיים שהתחוללו בחברה היהודית העידו על מגמת פתיחות ועל נכונות לקרוא בראשונה על הנכּבה, למשל. נסיבות אלה תרמו להיווצרות מפגש ייחודי וחד-פעמי בין אחד מגדולי הסופרים הפלסטינים לאחד מגדולי המתרגמים מערבית לעברית, מפגש אשר הניב שלושה רומנים המספרים לא רק את הנרטיב הפלסטיני, אלא טווים בתוכם את סיפורה של התרבות העברית של אמצע שנות השמונים ואת התמודדותה עם טקסט, סופר ומתרגם המחפשים בה מקום. הספר בוחן בתוך כך את יחסי הגומלין בין מקור לתרגום ובין מחבר למתרגם ואת האופן שבו כל אחד מהם מאתגר את גבולותיו של האחר ומשפיע עליו. הודא אבו-מוך מנסחת את אסטרטגיות התרגום של שמאס ובוחנת את השפעת עמדותיו הפוליטיות על בחירותיו כמתרגם. מהצד האחר היא שואלת אילו שינויים חלו ביצירתו של חביבי ובעמדותיו הפוליטיות כתוצאה מהתרגום והפרסום. הספר עומד על ההתפתחויות ההדדיות שחלו ביצירה ובתרגום תוך כדי תהליך ההתקבלות, כך שהטקסטים הללו התגלו כהיברידיים ומאפשרים נוכחות משותפת של שני ציבורי קוראים, הערבי והיהודי. המחברת עומדת על יחסי הכוח הא-סימטריים שביחסים בין העברית לערבית ובוחנת את האופן שבו הם מחלחלים הן אל מעשה הכתיבה במקור, הן אל מעשה התרגום.

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

האבות נוסעים אל מחוץ לעיר לרגל עסקים, והבנים מנצלים את חירותם לניהול פרשיות אהבים אסורות. בסיוע עבד שהופקד על השגחתם ומלחך פנכה בקי בהלכות משפט, המוכן לעזור תמורת ארוחה דשנה, שני הצעירים המאוהבים משיגים את מבוקשם. האחד נושא את אהובתו לאישה, השני קונה את שלו מידיו של סרסור ומשלחה לחופשי, ואילו מלחך הפנכה הערמומי והנועז – גיבורו הראשי של המחזה – זוכה תמורת שירותיו לארוחות חינם, כל אימת שירצה בכך, בבתיהם של אלה שעמם היטיב. המחזה פורמיו מאת פובליוס טרנטיוס אפר, שהוצג בשנת 161 לפנה"ס, כמוהו כשאר מחזותיו של טרנטיוס, הוא מחזה תככים: היריבים מתחבלים תחבולות ותחבולות נגד מחוכמות, ומתחבולה לתחבולה העלילה מתגלגלת עד לסוף שכולו טוב. מבוא והערות: דבורה גילולה. עיצוב ואיורים: בהיירב.

מחתרת הנייר מגולל את סיפורם האמיתי והלא ייאמן של יהודים מגטו וילנה שהצילו אלפי ספרים וכתבי יד נדירים – תחילה מידי הנאצים ואחר כך מידי הסובייטים. הם הסתירו אותם על גופם, טמנו אותם בבונקרים והבריחו אותם מעבר לגבול. זה סיפור של גבורה והתנגדות, של חברות ודבקות בספרות ובאמנות, עד סכנת חיים. הספר מבוסס על תעודות ביידיש, בגרמנית, בעברית, באנגלית וברוסית, בין השאר יומנים, מכתבים, זיכרונות וראיונות עם כמה מגיבורי הסיפור. הוא מתאר את פעילותה הנועזת של קבוצת משוררים שהיו לפרטיזנים ונאבקו ב"מטה מבצע רוזנברג", הגוף הנאצי שביקש להעביר לגרמניה את החומרים יקרי הערך מירושלים דליטא ולהשמיד את השאר. קבוצה זו כונתה "בריגדת הנייר", והובילו אותה המשוררים שמרקה קצ'רגינסקי, הרפתקן מוזר וחכם, ואברהם סוצקבר. במקביל עסקה הקבוצה ברכישת כלי נשק ובכתיבת שירה, שנודעה לתהילה בגטו וילנה המתמעט והולך. עם ההשתלטות הסובייטית על וילנה גילו חברי הקבוצה שנותרו בחיים כי אדוני העיר החדשים אינם מסבירי פנים לתרבות היהודית יותר מאשר הגרמנים, ויש לשוב ולהציל את אוצרות הרוח שנמצאו במטמונים באמצעות הברחתם מברית המועצות. "מרתק ולעתים קרובות גם מאיץ את הדופק... [פישמן] כותב בדיוק של היסטוריון, אך מבחין בפרטים כסופר מיומן. הקריאה בספר חיונית לכל מי שיקרים ללבו ספרים, ההיסטוריה היהודית והיכולת האנושית להתריס נגד משטרים אדירים כדי להחזיק את התרבות בחיים." - אהרן לנסקי , מחבר הספר נגד כיוון ההיסטוריה (כתר 2005)

בספרו פורס המחבר את היריעה על תכניתה של ההנהלה הציונית משנות השלושים לחלוקת ארץ ישראל ולהקמת המדינה היהודית – תכנית שמעולם לא יצאה אל הפועל, אך גם לא הייתה אפיזודה חסרת משמעות. ראשיתה של התכנית בהמלצות הוועדה המלכותית הבריטית מ1937- אשר ראתה בחלוקה מדינית של ארץ ישראל את היסוד לפתרון הסכסוך הערבי-יהודי ארוך השנים. ההנהלה הציונית הסכימה לעקרון החלוקה אך לא לפרטים שהציעה הוועדה המלכותית. תחת זאת היא חיברה תכנית חלופית לחלוקה ולהקמת מדינה יהודית הכוללת התייחסות לנושאי משנה רבים כמו קביעת הגבולות, חלוקת ירושלים, העברת אוכלוסין, מעמדו של המיעוט הערבי במדינה היהודית העתידה, יסודות המשטר, מדיניות חוץ, ביטחון, עלייה ופיתוח, דת ומדינה, יסודות התקציב ועוד. לתכנית הציונית משנות השלושים היו השלכות על המדיניות ההתיישבותית הציונית באותו זמן, השלכות ארוכות טווח על תפיסת החלוקה במדיניות הציונית בשנות הארבעים, השלכות על תכנית החלוקה בשלהי 1947 והשלכות על מרכיבי יסוד במדינת ישראל המוקמת.

בעשורים האחרונים התחוללו תמורות מהפכניות במעמדן הפוליטי והצבאי של קהילות דתיות ואתניות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מבירא עמיקתא של נחיתות לאיגרא רמא של עליונות. קהילות שהיו דחויות ומקופחות במשך דורות עלו לשלטון או חיזקו את מעמדן הפוליטי במדינותיהן תוך מאבקים צבאיים. כאלה היו השיעים בעיראק, בלבנון ובתימן; הכורדים בעיראק ובסוריה, הנוצרים והאנמיסטים בדרום סודאן והברברים בצפון אפריקה; העלווים בסוריה ממשיכים להחזיק בכוח בשלטון מאז שנות השישים של המאה הקודמת. תמורות משמעותיות אלו פעלו לראשונה להחלשת הצביון הערבי-מוסלמי-סוני של חלקים חשובים במרחב. בתווך מצויות קהילות נוצריות בלבנון, מצרים, עיראק והרשות הפלסטינית שנפגעו ואולצו בחלקן להגר לחו"ל. אולם, חלקים מהן ומקהילות אחרות השתלבו בחברה ובפוליטיקה של מדינות אלה - כמו דרוזים, תורכמנים וצ׳רקסים בירדן, בסוריה ובישראל. במקביל ובאופן ייחודי, בישראל/פלסטין נמשך התהליך הדרמטי של הפיכת המיעוט הדתי-האתני היהודי לרוב שליט, אגב הדרה של קהילת הרוב לשעבר, הערבית-מוסלמית-סונית, לאחר מלחמות 1948 ו-1967. תמורות פוליטיות רבות מאופיינות עדיין בסכסוכים צבאיים ובהקזת דם בין קבוצות דתיות ואתניות באזור. הללו גבו בעשורים האחרונים מיליוני קורבנות, פי עשרה מכל מלחמות ערב-ישראל מאז 1948.

החינוך הוא אמצעי חשוב ומרכזי בביסוסן של תנועות לאומיות. הספר כלים שלובים בחינוך הלאומי: הסיפור הציוני מוסיף לחקר הלאומיות את ההיבט החינוך הלאומי בבתי הספר. הנחת המוצא בספר זה היא שה'איך' בחינוך בכלל ובחינוך לאידאולוגיה לאומית בפרט חשוב לא פחות מה'מה' – החינוך מסייע למאמץ הלאומי לא רק בתכנים, אלא גם במגוון הכלים שהוא משתמש בהם. חינוך לאומי משמעותו הן חינוך לכול הן חינוך ערכי או אידאולוגי ללאומיות. לאחר מבוא היסטורי ותאורטי, עוסק הספר ב'כלים השלובים' של החינוך הלאומי הציוני, החל משלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל וכלה במדינת ישראל של ימינו. בחלק הראשון נדונים הכלים הבלתי-פורמליים שרובם שלובים בלימוד הפורמלי בבית הספר, ובהם חברות תלמידים, טקסים וחגים, טיולים והכשרה טרום-צבאית ומסגרות אחרות. החלק השני עניינו יזמות וחידושים בשדה החינוך ודרכי הפצתם. בחלק השלישי נדונים העקרונות החינוכיים הכוללים של החינוך הלאומי, כגון תכניות ליבה, שתפקידן להבליט את המכנה המשותף הלאומי ולהפיצו, או ההלכה החינוכית שנובעת מהעשייה של מורים ומחנכים מובילים. הספר עוסק בשלושה מעגלים קהילתיים: החינוך הקיבוצי, הייחודי במובנים רבים, ששימש מעבדה חינוכית-חברתית בישראל ובעולם; החינוך בבתי ספר של זרם העובדים; החינוך הכללי (הלא דתי) ביישוב והחינוך הממלכתי במדינת ישראל.

ספר זה הוא המונוגרפיה הראשונה בעברית על חייו ויצירתו של המשורר הרומאי הדגול קווינטוס הוראטיוס פלאקוס. הוראטיוס מצטיין ביכולתו לתת לרגשותיו ולמחשבתו ביטוי מעודן ורגיש. שירתו היא שירה הגותית. בשיריו מצויים רעיונות רבים, וניתן לצרף על פיהם תמונה שלמה של השקפת עולמו. הוראטיוס מטיף לשיטת שביל הזהב. הוא מציין שהאושר תלוי בשלוות הרוח ובניצול נבון של החיים הקצרים. זוהי שירה אנושית, במובן הרחב ביותר של המונח, ועל כן היא מדברת אל לבנו עד היום הזה.

הקמפוסים של האוניברסיטה העברית אינם רק מבנים ומדשאות. הם מוזיאון ענקי, שבו קירות הם ציורים, פסלים הם סיפורים, וכל יצירת אמנות מזמינה את הצופה בה לשיחה. האמנות באוניברסיטה העברית נוכחת לא רק פיזית, אלא גם ברוח. אמנות בעברית מציג כשמונים יצירות אמנות נבחרות מתוך אלפי היצירות המוצגות באוניברסיטה העברית – במדשאות ובחללים סגורים – מיצירות מוכרות של הנרי מור ויגאל תומרקין ועד פנינים נחבאות של מרינה אברמוביץ' וסיגלית לנדאו. הספר הוא הזמנה לצאת למסע בזמן ולגלות את הסיפורים שמאחורי כל יצירה, את האמנים שיצרו אותן ואת האופן שבו האמנות עיצבה את פני האוניברסיטה. אמנות בעברית יצר דו-שיח בין יצירות האמנות המוצגות באוניברסיטה לבין הסגל האקדמי, הסטודנטים והעובדים שלה. בהשראת רעיון "היציאה לשוח" של אפלטון הוזמנו אנשי האוניברסיטה לבחור יצירה אחת שמדברת אל לבם ולכתוב עליה. כל יצירה המוצגת בספר זה מלווה בהתבוננות כזאת, ונוסף לכך, בדברי הסבר מאת עורכת הספר ואוצרת האמנות באוניברסיטה, ד"ר מיכל מור.

ספר זה נכתב במקור בגרמנית אבל עקב חרם בגרמניה פורסם לראשונה באנגלית עכשיו רואה אור בעברית. לביצוע רצח בקנה מידה כה גדול היה הרייך השלישי זקוק למְבצעים רבים, ובהם משתפי פעולה. בין משתפי הפעולה הגרועים ביותר היו אקדמאים ואנשי רוח רבים, שהיללו את המשטר החדש וסיפקו לו את האליבי המדעי והאקדמי. הספר עוסק בקבוצה שבה היו מצויים הן הנלהבים לרעיון הנאציונל-סוציאליסטי הן האופורטוניסטים, קבוצה של אנשי מדע – אנתרופולוגים, גנטיקאים, פסיכולוגים – שתחילה העמידו את המדע לרשות האידאה הנאצית וסופם שהפכו בעצמם לתליינים. הוסיף מבוא משה צימרמן.

כיצד נולדת סוגה ספרותית? כיצד היא נעשית מוכרת ולעתים אף מחייבת? מי קובע את סוגתו של טקסט? האם טקסט נתון שייך בהכרח לסוגה אחת בלבד? האם ניתן למצוא טקסטים חסרי סוגה? האם במערכת ספרותית נתונה מתקיימת רק חלוקה גנרית אחת, או שמא ניתן לזהות בה חלוקות גנריות שונות, חופפות או אף סותרות? האם יש מהפכות גנריות? בשאלות אלה ואחרות עוסקת אסופת המאמרים הזאת, הנפרסת על פני מגוון ספרויות עתיקות: הספרות המסופוטמית הקדומה, הספרות המקראית, הספרות היוונית וספרותה העתיקה של תת-היבשת ההודית. כמו כן מערכות ספרותיות אחרות, שאינן עתיקות, נבחנות כאן בשלבים מכריעים של התפתחותן: המערכת הספרותית האיטלקית עם עליית השירה הוורנקולארית בשפה זו והמערכת הספרותית הערבית בשיאה בימי הביניים. אסופה חשובה זו נועדה למלא חסר בספרות המקצועית בלשון העברית בחקר הסוגות הספרותיות, תחום מחקר מרכזי בתורת הספרות בכלל ובספרויות העתיקות בפרט. כולל תוכן עניינים ותקצירים באנגלית.

המחקרים הכלולים בספר זה משקפים מפעל רב שנים של אחד המלומדים המובהקים במדעי האסלאם בדורותינו. עניין מיוחד בהם לקורא המשכיל המבקש להרחיב ולהעמיק את ידיעותיו בתולדות האסלאם וספרותו, וכן בהשפעת העבר המוסלמי על סוגיות מרכזיות בחיי הארץ והאזור. המחקרים זורים אור על השבטים הערביים בחצי האי הערבי לפני הופעת האסלאם, עלייתה הפוליטית והכלכלית של מכה, היחלשות האימפריה הסאסאנית וממלכת החיץ שלה, אלחירה, הקשרים בין מכה לבין שבטי הבדואים, יישובי היהודים בצפון ערב לפני האסלאם, המאבק בין יהודי אלמדינה לבין מוחמד, התפתחות הביוגרפיה של הנביא מוחמד, מנהג המילה באסלאם, חדירת מדרשים יהודיים ונוצריים לאסלאם, ועוד. העיונים המפורטים שספר זה משתבח בהם מעמידים את הקורא העברי באופן בלתי אמצעי, זו הפעם הראשונה, על תרומתו המקורית של מי קיסטר בתחומים אלה.

שני זוגות של אחים ישנם במחזה: האבות, מיקיו ודמאה, ובניו של דמאה, שאחד מהם אומץ על ידי מיקיו. הבנים ומעשיהם מספקים לעלילה את היבט האהבה והתשוקה של הצעירים, אך האחים שבכותרת המחזה הם האבות. אורחות חייהם והשקפותיהם על חינוך בניהם שונות זו מזו, ומעשי הבנים הם בבחינת המחשה של תוצאות דרכי החינוך השונות. כיאה לקומדיה הכול מסתיים בכי טוב: הצעירים זוכים בבחירות לבם והזקנים מתפייסים. המחזה האחים מאת פובליוס טרנטיוס הוצג בשנת 160 לפסה"נ בחגיגת הקבורה של לוקיוס אימיליוס פאולוס, שערכו שני בניו. הוסיפה מבוא והערות: דבורה גילולה.

באוקטובר 2018 התפרסמו תוצאות של מחקר קליני רב משתתפים, שעמד בניגוד למחקרים קודמים, והצביע על עודף תמותה, בעיקר מסרטן, בקרב אנשים "בריאים" מעל גיל שבעים שנטלו אספירין. זה היה שיא נוסף במשבר המתחולל ברפואה המדעית בעשורים האחרונים. פעמים רבות אנו מתבשרים על תוצאות מחקרים העומדים בסתירה למחקרים אחרים. כתוצאה מכך, היישום של הידע הופך מורכב יותר ונגיש פחות לרופאים, ונראה כמעט כאוטי למתבונן מבחוץ. תוצאותיו של משבר זה מרחיקות לכת: הבדלים ניכרים בהחלטות הרופאים ופגיעה קשה באמון הציבור. ספר זה מנסה להתחקות אחר הסיבות לזעזועים הפוקדים את גוף הידע המזין את הפרקטיקה הרפואית ומציע פתרונות לחיזוקו וייצובו. בחלקו הראשון של הספר נדון האספירין כמקרה מבחן: מתרופה לכל מכאוב וחולי, דרך הטיפול המועדף במחלות פרקים, מחלות לב וכלי דם, ועד המחקר האחרון, המאיים על עצם קיומו כתרופה לגיטימית. בהמשך הספר מתוארים היסודות של המחקר הקליני המודרני: השוואה הוגנת, כימות, פיזור אקראי, סמיות כפולה, פלצבו, מבחן המשמעות הסטטיסטית, מטה-אנליזה. מנגד נבחנות תגליות פורצות דרך כמקרי מבחן: הפניצילין, האינסולין, הפרוסטיגמין למיאסטניה גרביס, דפיברילטור, המשלב התרופתי למחלת הודג'קינס -- בכל אחת מהן מתפענח התהליך שהוביל לתגלית והפך למיותר את המחקר הקליני בדרך אל הפרקטיקה. הספר דן בסביבת העבודה של המדענים בני זמננו, המבוססת על תחרות אגרסיבית וחסרת פשרות, במישורים שונים: פרסים, פרסומים ומענקי מחקר. סביבה זו מדכאת את היצירתיות ופוגעת ביושרה של מדענים רבים. בספר חוקר המחבר את הדנ"א של הרפואה המדעית, מנסה לחשוף את השברים והפגמים ולהציע דרכים לתיקון הליקויים, שיאפשרו את המשך שגשוגה נוכח האתגרים הקשים העומדים בפני המין האנושי.

מדוע התעלם הקולנוע הישראלי מהשואה שנים רבות? מדוע הציג את ניצולי השואה כקבוצה הומוגנית שבה אנשים סהרורים, תלושים ופסיביים, והתעלם מהתרומה העצומה של ניצולי השואה למדינת ישראל? האם חלו שינויים בתדמיות אלה לאורך השנים? שאלות אלו עומדות במרכז הספר שתי פנים במראה , שדן בייצוג השואה, ניצולי השואה ותהליכי השיקום והקליטה שלהם בקולנוע הישראלי העלילתי והדוקומנטרי בשנים 2009-1945. נבחנים בו אופני ייצוגם של נושאים אלה, התמורות שחלו בהם במשך השנים והסיבות לכך. סרטים כידוע אינם ראי של המציאות, אבל משקפים הלכי רוח חברתיים – משפיעים עליהם ומושפעים מהם. הקולנוע הדוקומנטרי והקולנוע העלילתי מציעים בשנים אלה שני מסלולים שונים של זיכרון השואה. ההבדלים בין הסרטים העלילתיים והדוקומנטרים מגלים שתי פנים במראה והתמונה המתקבלת היא של חברה הנעה, בין מגמות שטחיות וחלוקות קוטביות לבין התמודדות מורכבת, בין סטראוטיפים שליליים לבין ניפוצם, בין השרשת תפיסות ישנות לבין שינוי והיפתחות רב תרבותית לאחר ולשונה.

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

האם הפסקת היריון נחשבת רצח לפי ההלכה? עד כמה שיקולים הנוגעים לרווחתה של האישה או לטובתה באים לידי ביטוי בשיח ההלכתי בדילמה הקשה של הפסקת היריון? האם שיח הלכתי-פמיניסטי בנושא זה הוא בכלל מן האפשר? "אישה" או "חוה" נכנס לקרביים של השיח ההלכתי ומביא ניתוח שיטתי של הפרשנות בנושא, החל בספרות חז"ל וכלה בהתגבשות ההלכה במאה העשרים. הוא מבקש לחשוף את הנחות היסוד המגדריות ואת האופנים שבהם מכונָן המגדר הנשי בהקשרים של הפסקות היריון. התזה העיקרית של הספר היא כי מגמות משמעותיות בפסיקת ההלכה במאה העשרים נוטות להחמיר מאוד בסוגיית הפסקות היריון, באופן חסר תקדים לדורות עברו ובניגוד למסורת ההלכה המוקדמת. המגמות העכשוויות מרחיקות לכת עד כדי ראיית ההפלה כרצח ודוחקות את צורכי הנשים – במובנם הרחב – לתחתית שיקולי הפסיקה. הספר טוען כי התפיסות בהלכה המוקדמת אשר לא ראו בעובר "נפש" יכולות להיות בסיס לעמדות הלכתיות עכשוויות המבקשות לשים את צורכי האישה, את כבודה ואת האינטרסים שלה במרכז שיקול הדעת בנוגע להפסקות היריון. הספר מנתח את המשמעויות המגדריות העולות מן הפסיקה המחמירה במאה העשרים ואת דרך הבנייתן את האישה. עמדה הלכתית הרואה באיסור הפלה איסור דאורייתא, נטען בספר, אף שזו אינה עמדה הכרחית במקורות ההלכה הראשוניים, מצמצמת את רעיון קדושת החיים למונחים ביולוגיים גרידא ובכך מבליטה את ההתייחסות לאישה כאל "חוה", אם כל חי, ולא כתכלית לעצמה, כ"אישה", שאינה רק, וגם לא בעיקר, כלי להבאת חיים חדשים לעולם. בכך פותח הספר את האפשרות לשיח הלכתי-פמיניסטי בנושא טעון זה.

קריאתו של הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לאקאן בכתבי פרויד מפתיעה ומרתקת, והפרקטיקה הקלינית שלו רדיקלית. אך עושרם של כתביו נובע גם מהכרתו בכך שאת הידע הפסיכואנליטי מנביעה לא הקליניקה בלבד כי אם כלל התופעות בתרבות, ובכלל זה האמנות. המשגותיו המוקדמות של לאקאן על המראה והמבט קסמו ללא מעט תיאורטיקנים של האמנות, אך שיח האמנות כמעט לא נגע בפיתוחים התיאורטיים של ההוראה המאוחרת - הסטת הדגש מן השפה אל מה שחומק מכל ייצוג, ניסוח המנגנון הנפשי במושגים של תורת הקשרים והטופולוגיה, קריאה מחדשת של מושג הסימפטום ועוד. בספר חשוב זה אורגת אפרת ביברמן מעשה אמן בין מושגי היסוד של הוראתו המאוחרת של לאקאן, שיח האמנות ומעשה האמנות של אמנים ישראלים בני זמננו - מיכל נאמן, דוד גינתון, יהושע בורקובסקי, ושחר יהלום - כל אחד באופן הייחודי שבו הוא ניגש אל מעשה האמנות. בדרך מנצנצות הפתעות לרוב בשדה התיאוריה של האמנות, כמו תפיסת הציור לא כאתר של חסר אלא כגוש חומרי אטום שממנו חוצב הדימוי מובן, דמיון מבני בין מעמד הקשרים בהוראה המאוחרת של לאקאן לא כרפלקסיה על הנפש אלא כשימה בפעולה של המנגנון הנפשי, מעמדו של הציור לא כמעיין של מובנים אלא כפרקסיס, ציור לא כאובייקט שניתן לאיוך איקונוגרפי אלא כפעולה הודפת מובנים שאינה מפגינה דבר זולת מיומנות החוזרת ושוברת את שיאה, או הציור כהמצאה סימפטומטית הממוטטת את מסורת הייצוג באשר היא חושפת את הבשר החי כמה שאינו מפסיק לפעם בה. "זהו ספר פורץ דרך בתובנותיו לגבי מהות העשייה האמנותית, ראשון מסוגו בקשירה ההדוקה, הבהירה והמרעננת שהוא מציע בין שיח האמנות לבין הוראתו המאוחרת של לאקאן. הספר מיטיב להיחלץ ממלכודות מוכרות של איקונוגרפיה ואידיאולוגיה, ומעלה את מיטב העשייה האמנותית בישראל לדרגת מקור התחדשות לאופן הדיבור על ציור בכלל" - שירלי זיסר

"החתול במגפיים" בנוסחו של שארל פרו ראה אור בפריז בסוף המאה השבע-עשרה באוסף סיפורי אמא אווזה . יגאל שוורץ חושף כיצד פרו תפר למעשייה לבוש ספרותי חדש וססגוני, ארוג מהסיפור העממי ומן המעשייה החצרונית. סיפורו של פרו והמעשייה העממית מכסים זה על זה אך גם מגלים זה את זה, ומאירים באור אכזרי הן את טיבו של ההמון הן את חצר המלוכה. בין קפליו הרבים של לבוש זה אצורה פרשת דרכים חברתית, תרבותית ופוליטית. ומה מסתירים המגפיים שלרגלי החתול? שאלה זו הסעירה את יגאל שוורץ עוד מילדותו, והיא זו ששלחה אותו למסע חקירה ייחודי, מתעתע ורב-פנים של "החתול במגפיים". במחקר ספרותי מעמיק זה מנתח שוורץ את המעשייה הנודעת ומקשה בעיקשות על כל אחד מפרטיה, תוך השוואת נוסחים ותכנים. למה לחתול יש מגפיים? למה בן טוחן? למה המרקיז דה קראבאס? ולמה ארמונו של המפלץ? את תשובותיו מגייס שוורץ ממגוון רחב של פרספקטיבות – מהפסיכואנליזה, מהפנומנולוגיה, מהסוציולוגיה ומחקר הספרות – נקודות מבט שונות שכולן נפגשות בשורשי החרדה שהוא מאתר בבסיסה של המעשייה: החרדה הכרוכה בהסתרה, שהיא בעת ובעונה אחת החרדה מפני המסכה, אך גם מפני מה שאולי אינו מסתתר מאחוריה כלל.

ספר האהב הטוב הוא אחת היצירות הספרותיות החשובות ביותר שנכתבו בספרד במאה הארבע עשרה. מחברה, חואן רואיז, שימש כוהן דת במנזר וכונה הארכינזיר מאיטה. במרכז היצירה מצויה האישה שהיא בין חוה למריה, המקור לאדיקות וגם לפיתוי. שתי אהבות מנוגדות לכאורה משתקפות בספר: 'האהבה המטורפת', הארצית , החושנית, ו'האהבה הטובה' – אהבת האלוהים הרוחנית, השמימית. משותפת להן החתירה לחזק את האהבה ולהאדירה. הארוטיות והמיסטיות, המיניות והרוחניות מבטאים ביצירה את אהבת האלוהים ליצוריו ואת האהבה השוררת בין ברואיו. בספר ארבע עשרה אפיזודות אהבה הקשורות ביניהן, כאשר הציר שלאורכן הוא קולו של המספר, גיבורן. שזורים ביניהן סיפורי לקח וסיפורי משנה שאופיין רציני ודידקטי. ביצירה מִשְׁלָבִים לשוניים שונים, מן הרציני לקומי, מן הלמדני ליומיומי ומן הקודש לחול. הספר כתוב בחרוזים ובמשקל המשתנים לעתים בהתאם לנושא. הוסיפו מבוא: פרופ' מריה תרזה ופרופ' רות פיין

גרשם שלום, גדול חוקרי היהדות במאה העשרים, ששינה מעיקרה את תפיסת היהדות את עצמה, לא היה רק מלומד מופלג הספון בספריות בין כתבי הקדמונים אלא מהפכן נועז שקרא מחדש, אחרת, כל מה שנקרא ונלמד לפניו. שלום נולד בברלין, בשנת הקונגרס הציוני הראשון, עלה לירושלים בראשית שנות העשרים ונמנה עם ראשוני המורים של האוניברסיטה העברית. במשך שנות עבודתו הרבות הוא עיצב למעשה את מדעי היהדות המודרניים ואת כל תפיסת ההיסטוריה של היהדות. בביוגרפיה החדשה, המונחת כאן לפני הקוראים, חושף דוד ביאל לא רק את עולם האקדמיה הירושלמי ב"תקופת שלום" (משום שחותמו של שלום היה ניכר בכל חיי האוניברסיטה, הרחק מעבר לגבולות החוגים ליהדות), אלא גם, ובעיקר, את עולמו האינטימי של המאור הגדול; עולם סוער, חדור להט בעל עוצמות מסוכנות – ביניהן תקופות של בדידות ודיכאון – עולם המזמין שוב ושוב השוואות בין גרשם שלום לבין אחד ממושאי מחקרו הנודעים ביותר, שבתאי צבי. אלא שביאל מקפיד להראות, בצד ההזמנה להשוואה בין החוקר לבין העולם שחקר, גם את ההבדלים המהותיים ביניהם: את הפיכחון הגמור, הפתיחות הרוחנית, ההומור והאירוניה הצולבת, שלא נתנו להינף הגאוני של החוקר להינתק מן האחריות המחייבת ביותר למציאות הקיומית, הארצית, הפוליטית והמוסרית שלו ושל העולם היהודי שחקר. ביאל מחזיר לגרשם שלום משהו שנסתר תחת המוניטין הגדולים, הרכילויות הנודעות, ההערצה והטינות שאפפו אותו – את הקשר המהותי בין תולדות חייו כיהודי בברלין של תחילת המאה העשרים, כאדם יחיד במינו, חדור גדלות, ביטחון עצמי אדיר, דברן ושתלטן, מרדן אמיץ, יצירתי כאמן גדול, לבין הגותו הגדולה, שהיא מאור גדול דווקא בימים אלה.

הספר סופה של ידידות מופלאה מגולל את אחד הפרקים המעניינים בתולדות מדיניות החוץ של ישראל. מאז מלחמת סיני (1956) הייתה צרפת ידידתה ובעלת בריתה של ישראל. היא סיפקה לישראל נשק משוכלל לשם שמירת מאזן הכוחות מול מדינות ערב, העניקה תמיכה מדינית וסיוע כלכלי חיוניים, וסייעה בבניית כור גרעיני בדימונה. חזרתו של שארל דה גול לשלטון בצרפת ב-1958, על רקע המלחמה באלג'יריה, הציבה בפני ההנהגה הישראלית אתגר: לאור נחישותו של הנשיא הצרפתי לחדש את השפעתה של צרפת בעולם הערבי - האם תצליח ישראל לשמר את ברית הידידות עמה? הספר עוסק במאמצים של מדינאים, פוליטיקאים ופקידים ישראלים להשגת מטרה זו. כמו כן נידונה מדיניותו חסרת הפשרות של דה גול להשגת מעמד מחודש של מעצמה גדולה לצרפת והשלכותיה על יחסו למדינת ישראל. הספר שופך אור חדש על תעלומה שהעסיקה פרשנים רבים ועדיין נותרה במידה רבה בלתי פתורה: מדוע החליט דה גול להפנות כתף קרה כלפי ישראל, במאי 1967, עת עמדה בפני אחד האתגרים הקשים בתולדותיה, ומדוע מדיניותו המסויגת כלפיה התגברה אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים.

המילון מכיל למעלה מאלפיים ניבי היידיש. ניבים אלה באים בליווי מקבילות (תרגומים) בעברית, אנגלית ורוסית. הן מובאות גם בנפרד בסדר אלפביתי, עם הפנייה למקור ביידיש, ועיקרון זה הופך את המילון לדו-סטרי, דו-כיווני. חלק מביטויי היידיש מלווים בהערות אטימולוגיות. מערכת רחבה של מפתחות עוזרת לקורא להתעמק ב"אנטומיה" של צירופי לשון מטפוריים אלה ביידיש. המילון יסייע לקוראי ספרות יידיש להכיר את עולמם הלשוני העשיר של מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם וסופרי יידיש אחרים, שיצירותיהם גדושים בביטויים עממיים. המילון מיועד גם לבלשנים העוסקים בפרזיולוגיה השוואתית ולמתרגמים מיידיש וליידיש.

דמוס (העם) זקן נרגן, עובר בטל שנדמה כי כל אחד יכול להוליכו שולל, קנה לעצמו עבד חדש בשם פפלגון (המדינאי קלאון) והעבדים שבביתו (המנהיגים הקודמים) נידחו על ידו, אינם מרוצים וזוממים לסלקו. מכיוון שפפלגון הוא גס רוח, בור ורמאי מושחת, כדי להפילו הם מחפשים עבד בעל תכונות כמו שלו אבל מוקצנות יותר, כי אלה הן התכונות הנחוצות למנהיג. הבחירה נופלת על מוכר נקניקים, בזוי יותר, בור יותר, שהשוק היא מכורתו. לאחר שרשרת עימותים בין השניים דמוס מחליט לבחור במוכר הנקניקים למנהיגו ולסלק את פפלגון. הנושא של המחזה אינו קלאון האיש אלא שאלת המנהיגות בכללה. ההתקפה על מנהיגותו של קלאון היא בה במידה התקפה על עם האתונאים – מי הם מנהיגיו, כיצד בוחרים בהם ובאיזו דרך הם מצליחים להנהיג את העם לאחר בחירתם. לרעיון המופשט של שאלת המנהיגות העניק אריסטופאנס לבוש מוחשי: גיבור המחזה הוא אדון הבית והמנהיגים הם עבדיו. הם אמורים לשרתו אך למעשה הם השולטים בו ומנצלים אותו לקידום טובות הנאה שלהם. המחזה הפרשים הוצג באתונה בשנת 424 לפסה"נ וזכה במקום ראשון.

הספר השטן הנאצי – עיונים ב'מפיסטו' לקלאוס מאן וב'ממלא המקום' לרולף הוכהוט מתמקד בתיאור הנאציזם במונחים דתיים. במאה העשרים, החילונית בעיקרה, שני היוצרים הגרמנים החשובים ראו את התופעה ההיסטורית הזו במונחים דתיים: האידיאולוגיה הנאצית וגילויי האלימות האכזריים הולידו את החיבור אל דמותו העתיקה של השטן, שהתגלה שוב בלבוש חדש. מאן והוכהוט תיארו את הנאצים ואת השואה לאור דמות השטן מן המסורת היהודית-נוצרית וסיפור הברית עם מפיסטו. לפני המלחמה, קלאוס מאן פירש את עליית הנאציזם כביטוי לשטניות הטמונה בבני האדם; הגרמנים הפנימו את דמותו של מפיסטופלס ועתה הוא פועל מתוכם. לעומתו, לאחר שמוראות השואה כבר היו ידועים לכול, סבר רולף הוכהוט כי כוח על-אנושי שלט במאורעות ההיסטוריים וכיוון אותם. דוקטור מנגלה היה להתגלמות מחודשת של השטן הנצחי המכתיב ומעצב את המאורעות ההיסטוריים.

מערכת היחסים בין בני האדם היא נושאו של הספר 'אהבה נזילה'; גברים ונשים בני זמננו, אנשים חסרי קשרים יציבים ובני-קיימא, הם דמויותיו המרכזיות. הספר מוקדש לסיכונים ולחרדות של החיים יחד ובנפרד בעולמנו המודרני. כדי להתמודד עם הכמיהה ליחד ולקיים מערכות יחסים עם אחרים, נאלצים גברים ונשים בחברה בת זמננו לעצב קשרים מזדמנים. כיוון שאין להם קשרים, עליהם לתקשר. אולם בה בעת חוששים להיות קשורים לתמיד. הם פוחדים שמצב כזה יטיל עליהם עול ומעמסה שאין בכוחם ואף לא ברצונם לשאתם, ויגביל באופן קיצוני את החופש שהם זקוקים לו – כדי לתקשר... אין אפוא כל ערובה שהקשרים יתקיימו לאורך זמן. יתר על כן, עליהם להיות רופפים כדי שאפשר יהיה להתירם בנקל, במהירות ובמאמץ מזערי עם השתנות הנסיבות, וחזקה על החברה המודרנית הנזילה שלנו שהנסיבות ישתנו שוב ושוב. השבירות של הקשרים האנושיים והמאוויים הסותרים שהרגשה זו מעודדת - להדק את הקשרים ועם זאת להשאירם רופפים; החרדה לביטחון שמקורה באי-הוודאות של הקיום המודרני ואשר ביטויה הנוקב הוא רוח הרפאים של שנאת זרים, הם הנושאים המרכזיים שהספר מנסה לחשוף ולהבין.

ריבונות מבטאת עצמאות מדינית ושלטון הנשען על מערכת חוקים שתפקידם להגן על אזרחי המדינה. אבל מה קורה כאשר איום על הריבונות וחוקיה מגביל את פעולתה להרחקתו? כדי להגן על עצמאותו ושלטונו, נדרש הריבון לשמוט את בסיס התנהלותה החוקית הסדירה של המדינה ולהחליפו במנגנון אחר. בלב לבה של הריבונות מובנה אפוא פרדוקס. הספר הריבון הישראלי: השיח והרומן 1973-1967 מתאר את מאפייניה המיוחדים של הריבונות הישראלית העולים מהספרות היפה, מהעיתונות ומכתבי העת בתקופה שבין מלחמת 1967 למלחמת 1973. מוצגות בו תפיסות העולם, הפעולות וההצדקות לקיום הישראלי היהודי בטריטוריה הלאומית. העקרונות הלאומיים הדתיים, האתניים והמגדריים שבאים לידי ביטוי בעיתונות, בכתבי העת ובספרי המסות, מעומתים בספר זה עם אלה העולים מן הרומנים של הסופרים עמוס עוז, יצחק אורפז, בנימין תמוז, דוד שחר, שמעון בלס, סמי מיכאל, יצחק בן-נר, שולמית הראבן, יהודית הנדל, עמליה כהנא-כרמון, יורם קניוק, פנחס שדה ואהרן אפלפלד. מאפיינים של הזהות היהודית והערבית, המזרחית והאשכנזית, הגברית והנשית, הדתית והחילונית, הגלותית והמקומית, קורמים עור וגידים בדמויות ובעלילות של הרומנים. הקריאה בהם מחלצת מן הגיבורים והגיבורות דמות של ריבון ישראלי השואף ליצור קשר בלעדי לטריטוריה שיש בה גבולות ברורים בין זהות יהודית לערבית ובעלות שפורצת גבולות גאוגרפיים וחוקיים.

"מפלגת העבודה מתה ב-2000, אבל רק אתמול הובאה לקבר ישראל. בת 75 הייתה בקבורתה. איש לא חגר שק. איש לא לבש עפר. המפלגה ההיסטורית הזאת, שהקימה את המדינה ועיצבה אותה ברוחה, לטוב ולרע, נקברה קבורת חמור..." - נחום ברנע, ידיעות אחרונות , 18.1.2011, עמ' 2. אמנם הטלטלות המנהיגותיות, האידיאולוגיות והאלקטוראליות הרבות שעברה מפלגת העבודה בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית הובילו אותה למשבר חסר תקדים בתולדותיה, אך האם לסופה? מה קרה למפלגה שהקימה את המדינה? מה הוביל למשבר שעברה? ומה התחולל בתוכה? אילו שינויים פנימיים עברה בתקופת המודרניות המאוחרת, עם כניסתם של דורות סוציולוגיים חדשים לזירה הפוליטית? אילו שיחים אידיאולוגיים חדשים-ישנים התכוננו בה? וכיצד אפשר לאפיין את הבשורה הסוציאל-דמוקרטית שהתחדשה בה בעשורים האחרונים? שאלות אלו ואחרות עומדות ברקע למחקר האתנוגרפי שעליו מבוסס ספר זה, המתמקד בעלייתן של קבוצות דוריות צעירות וחדשות במפלגה, שהגדירו עצמן סוציאל-דמוקרטיות וביקשו לתת מענה למשבר הזהות המפלגתית. הוא מבוסס על עבודת שדה רב-זירתית, ומאפשר הצצה נדירה לאופן שבו שינויים מפלגתיים ברמת "הפוליטיקה הגדולה" קורמים עור וגידים ומתהווים באינטראקציות הבין-אישיות שברמת המיקרו.

יש הסבורים כי עולמנו חסר מידה רבה יותר של אמפתיה, הבנה והשתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו, ויש הטוענים שהאמפתיה היא דווקא יועצת רעה בקבלת החלטות. יש מי ששמים, דגש על אמפתיה בפרשנות של אמנות או סִפרות, וחשים שהיא נחוצה בכל מחקר היסטורי, בעוד שאחרים מאמינים שהיא מטה את דעתו של ההיסטוריון. כך או כך, לאמפתיה תפקיד מרכזי בחוויה האנושית, במערכות יחסים ובתרבות. האמפתיה היא השתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו. האמפתיה מאפשרת לשאול שאלות חדשות בקשר ליחסים בין יחידים וקבוצות, בין תחומים שונים כמו אמנות והיסטוריה, בין ההיסטוריון למושא מחקרו ובין היצירה למי שנחשף אליה. ספר זה הוא תוצאה של מפגש ייחודי ובלתי-אמצעי בין חוקרים וחוקרות במדעי הרוח והחברה, שנמשך שלוש שנים במרכז מנדל סכוליון הפועל במסגרת בית הספר ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח באוניברסיטה העברית. המאמרים הנכללים בו יוצאים מגישות-מחקר שונות והם עוסקים בהיבטים חברתיים שונים שהאמפתיה זוכה בהם לביטוי. כולם יחד מצביעים על רוחב היריעה של הפעילות האמפתית בספרות ובאמנות הוויזואלית, בתחומי ההיסטוריה והפסיכולוגיה ובהקשרים הבין-אישיים.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

כרך זה – זבחים, מנחות, חולין – הוא התשיעי בסדרה מקורות ומסורות: ביאורים בתלמוד . כקודמיו הוא מבחין בין מקורות (המימרות המקוריות שבתלמוד) לבין מסורות (מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה). גם בו מתקיימת הבחנה בין החלק האמוראי לבין החלק הסתמאי שבתלמוד, והוא מראה שלפני בעלי הסתמאים, כמאתיים שנה לאחר סוף תקופת האמוראים, לא עמדו המקורות בשלמותם ובצורתם המדויקת, ולכן נדרשו לפעמים לפרש את הטקסט שלא כפשוטו, בדוחק.

הכרך השני של הביוגרפיה על מנחם אוסישקין מתמקד בתקופת חייו בארץ-ישראל (1941–1919). מובאת כאן סקירה היסטורית של מסכת חייו למן עלייתו ארצה ועד מותו. הסקירה עוברת דרך מינויו לראש ועד הצירים, פעילותו בהסתדרות הציונית, עמידתו בצומת קבלת ההחלטות בתנועה הציונית ובסוכנות היהודית והיותו האיש המרכזי בכל הקשור לרכישת קרקעות, בין השאר במסגרת כהונתו כנשיא קרן קימת לישראל. לאוסישקין נוצר דימוי ציבורי ואישי ייחודי. בדימויו הציבורי הוא נחשב לאבי 'הציונות המעשית', שדגלה ב'כיבוש עוד דונם ונטיעת עוד עץ' בארץ-ישראל וראתה ב'גאולת הקרקע' יעד מרכזי של ההסתדרות הציונית. בדימויו האישי נחשב אוסישקין ל'איש ברזל' ולמנהיג עקשן שהציג עמדות עקיבות וברורות במשך 37 שנות עסקנות ושנהג לומר את דברו ללא חת. ואולם בבחינה ביקורתית אפשר להראות שאישיותו הייתה מורכבת הרבה יותר. תפיסתו הפוליטית הייתה רחבה ועשויה רבדים רבדים, שחלקם נעלמו הן מעיניו של הקהל הרחב הן מעיניהם של כותבי דברי הימים. ביוגרפיה זו באה למלא את החסר. לאוסישקין שמור מקום של כבוד בין המנהיגים החשובים של ראשית הציונות, אך הוא מעולם לא הגיע לתפקיד המנהיגותי הבכיר ביותר, ולרוב עמד באופוזיציה לשלטון. בספר נבחנת השאלה מדוע לא הגיע לפסגת המנהיגות: האם נבע הדבר מחולשת אופיו, ממזגו הסוער ומאי-יכולתו ליצור דעת קהל אוהדת, או מחוסר הבנה נאותה של הסיטואציה ההיסטורית.

לא נראה סוף למלחמה הפֶּלוֹפּוֹנֶסית בין אתונה לספרטה, שהחלה בשנת 431 לפסה"נ וכבר מלאו עשר שנים להתחוללותה. טְריגַיוֹס, אזרח אתונאי שמאס במלחמה, מחליט להגיע לאולימפוס ולשוחח על כך עם האל זאוס. בהגיעו לשם הוא לומד שהאלים עזבו את האולימפוס והשאירו את זירת ההתרחשויות לאל המלחמה, והלה כלא את אלת השלום במערה. טריגיוס משחרר את אלת השלום מכלאה, משיב אותה לאתונה וחוגג את תוצאות השלום בחגיגה עליזה ובכלולות עם אחת מבנות לווייתה של האלה. במחזה אחר של אריסטופאנס, האכארנים, השיג הגיבור דיקיאוֹפּוֹליס שלום פרטי לעצמו בלבד. ב השלום טריגיוס מבקש ומצליח להשיג שלום לכלל היוונים. המחזה השלום הוצג באתונה בחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס בשנת 421 לפסה"נ וזכה במקום השני. הוסיפה מבוא והערות: דבורה גילולה.

הספר רֵזיסטֵנצָה או שוֹאָה דן בזיכרון הגירוש והשמדת היהודים בזיקתו להתפתחות התודעה הלאומית באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה (1945—1985). המחברת מתמקדת בתהליכי השיקום, התחייה והבניית הזהות הלאומית הפוסט-פשיסטית הכמהה לאיחוד פוליטי, ומתחקה אחר השינויים שחלו בעיצובו של הזיכרון ההיסטורי ובתפקידו בהתגבשותה. המקורות שנבחנו הם ספרי זיכרונות על מחנות הריכוז וההשמדה; מסמכים ועדויות השמורים בארכיוניים; ידיעות ומאמרים בכתבי עת; עבודות היסטוריוגרפיות, אנתולוגיות, וכן סרטי קולנוע. בספר מתוארים התכנים הבאים בהם לידי ביטוי ומוצע ניתוח מעמיק של הגורמים שעיצבו את הזיכרון. זאת לאור ההנחה שהפוליטיקה, במשמעותה הרחבה, היא זו המַבנה את החשיבה החברתית, והיא היא המעצב דומיננטי של הזיכרון. הזיכרון הלאומי האיטלקי חושף מתחים בתרבות ובפוליטיקה הלאומית ואלה המשתקפים בזיקה בין הזיכרון האנטי-פשיסטי, התודעה המבישה והמטרידה בנוגע לעבר הפשיסטי, והיחס לאחר, דהיינו היהודי, על רקע הפיוס עם הפשיזם. התבוננות בחברה ובהשפעת האירועים עליה מעלה שלזיכרון המלחמה, הגירוש וההשמדה, על השינויים שחלו בו, חלק מכריע בעיצוב הזהות הלאומית האיטלקית בת-זמננו.

לנין ברכבת הוא הזמנה להצטרף אל נסיעת הרכבת ששינתה את פני המאה העשרים: דרכו הארוכה של ולדימיר איליץ' לנין, בנובמבר 1917, ממקום גלותו בשווייץ אל תחנת הרכבת בסנקט פטרבורג. קתרין מרידייל משחזרת את שמונת ימי המסע הגורלי ההוא לאורך יותר מ-3,000 קילומטר, את המתח והדריכות בדרך הנמתחת בין נופים אפלים ומושלגים, ובתוך כך, ובעיקר, את הדרמה הגדולה של המהפכה הרוסית. בתחילת 1917 שמע לנין הגולה בציריך את החדשות ממולדתו: ההפגנות ההמוניות שהביאו להדחת הצאר ולכינונה של רפובליקה ברוסיה. משימתו הראשונה כראש המפלגה המהפכנית המיליטנטית ביותר הייתה לחזור הביתה, אך הוא היה לכוד במציאות הבלתי אפשרית של מלחמת העולם הראשונה. בריטניה וצרפת לא נטו אמנם לסייע לו במימוש תוכניותיו, אבל גרמניה ביקשה דווקא לעודד גורמים חתרניים כמותו במדינות האויב, ולכן התירה את המסע בשטחה והכריזה על הקרון שלו כישות אקס-טריטוריאלית. כך חצו לנין ותומכיו את גרמניה, עבדו בדנמרק ובשוודיה, ודרך פינלנד הגיעו לפטרבורג, תחנתם הסופית. "לבם פרפר בקרבם כשהפנו אל רוסיה את הנשק האיום מכול", כתב לימים וינסטון צ'רצ'יל. "הם הובילו את לנין בקרון משאות אטום, כחיידק הדֶבֶר, משווייץ לרוסיה". לנין ברכבת הוא גם נסיעה בזמן על פסי האפשרויות הנשכחות. הוא מגולל עלילות ריגול ותככים, קנוניות פוליטיות, מלחמות ותקוות לשלום. בה בעת זהו מחקר היסטורי מדוקדק, המבוסס על מגוון מקורות וחומר ארכיוני שנחשף כאן לראשונה, ובוחן בעין חדה את המיתוס של המסע. בתוך כך מוארות באור חדש, על כל צלליהן, דמויות נשכחות של דיפלומטים, עסקנים, עיתונאים ולוחמי חופש – ובעיקר דמותו המרתקת והמורכבת, של אבי ברית המועצות.

מקום המדינה ועד 1985 שוק ההון הישראלי היה כמעט מולאם. הממשלה שלטה ברוב הפעולות הפיננסיות, והפעילות הפרטית המצומצמת התנהלה בין גופים מעטים, בתנאים של העדר תחרות ממשית. שורה ארוכה של רפורמות, שהתנהלו מאז 1985 ועד היום, חוללו מהפכה במבנה הבנקאות, בשוק ההון ובמערכת הפנסיה: הממשלה צמצמה את מעורבותה כמעט לחלוטין; אמצעי המימון והחיסכון של המגזר העסקי ומשקי הבית התרחבו מאוד; ניתן חופש מלא להשקיע בחו"ל וללוות מחו"ל; צומצמו האפליות במיסוי בין הון לבין עבודה ובין הכנסות מריבית לבין רווחי הון ממניות; וגם התחרות בין המוסדות הפיננסיים שופרה. אך המלאכה עדיין לא נשלמה. בספר שלושה חלקים: הראשון – החיסכון והיצע המימון ; השני – הביקוש של המגזר העסקי למימון השקעות באמצעי ייצור והביקוש של משקי הבית למימון דיור; השלישי – מוסדות התיווך הפיננסי והמערכת המפקחת עליהם. בכל פרקי הספר ימצא הקורא: - תיאור יסודי של מאפייני השוק והתפתחותו - ניתוח הכשלים ששררו בכל תחומי שוק ההון ונזקיהם – במיוחד אלה שנבעו ממעורבות הממשלה, מהעדר התחרות ומניצולם של ניגודי עניינים - הצגה מפורטת של כל הרפורמות בשוק הפיננסי שבוצעו מאז 1985 ועד היום ותרומותיהן לרווחת המגזר העסקי ומשקי הבית. - המאבקים עם האינטרסנטים שהערימו מכשולים רבים כדי לסכל את הרפורמות וללקחים שיש ליישם במשימות שעוד נותרו. - כל התיאורים והניתוחים מלווים ב-149 לוחות ותרשימים.

הספר דן בנוסחים המיוחדים של תפילת העמידה של בני ארץ ישראל בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים, במנהגותיהם בתפילות לילי השבת והחג, בשיטתם בעיצוב חטיבת פסוקי הזמרה והטקסים שליוו את אמירתם ובסדרי הקריאות שלהם בתורה ובנביאים בשבתות ובמועדים. נושאים אלו נדונים על פי עיון בכשלוש מאות כתבי יד מן הגניזה בקהיר. מן הממצאים מופקות מסקנות מכלילות, הקובעות הבחנות עקרוניות באופיו הייחודי של מנהג ארץ-ישראל הקדום, שרובו אבד מן העולם.

בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.

ישעיהו שפיגל, הבולט והחשוב מבין סופרי גיטו לודז', נולד ב-14 בינואר 1904 בבאלוט, הרובע העני ביותר בעיר לודז'. הוא עלה לארץ בתחילת 1951 ונפטר ב-14 ביולי 1990. סיפורי שפיגל עוסקים במצב האדם בגיטו. אלה הם סיפורים אינטימיים בהם הוא מתאר חיי דמויות פרטיות, ועם זאת נושאי כתיבתו קשורים למאורעות הקובעים את המצב בגיטו לכל תושביו, בעיקר השמדה בלתי ישירה וניכור. רוב סיפוריו סובבים סביב הרעב בגיטו על כל צורותיו, רצח כחלק מן ההשמדה הבלתי ישירה לפני הגירושים, מוות ממחלות, רעב או קור וזרות ביחסי אנוש. הפרוזה הספרותית של ישעיהו שפיגל, שנכתבה בגיטו לודז', רואה אור כאן לראשונה. מצורפים לה מחקר על כתביו הספרותיים בגיטו וסדרת ראיונות עם הסופר. בראיונות אלה הוא מסביר את הנסיבות שבהן כתב את הסיפורים, ומוסיף פרטים עליהם. כמו כן הוא מציג את תפיסתו האמנותית, ומספר על רגשותיו ומחשבותיו בגיטו. תצלומים מהגיטו משלימים את הטקסט הספרותי.

החלק הראשון של הביוגרפיה על מנחם אוסישקין מתאר ומנתח את חייו ברוסיה (1919-1863). בספר מתוארת מסכת חיים של אחד ממנהיגיה של התנועה הציונית בראשיתה, למן ילדותו; עבור לפעילותו בתנועת חיבת ציון; המשך לפעילותו בתנועה הציונית ברוסיה, שבה שימש במשך שנים רבות כמנהיג מרכזי;וכלה בפעילותו כראש 'הוועד האודיסאי' עד לעלותו לארץ ישראל. לאוסישקין נוצר במהלך השנים דימוי ציבורי ואישי ייחודי. בדימוי הציבורי הוא זוהה כ' אבי הציונות המעשית' – הציונות תיבנה רק על יד כיבוש ' עוד דונם ונטיעת עוד עץ' בארץ ישראל, תוך ראיית 'גאולת הקרקע' כיעד המרכזי של ההסתדרות הציונית. בדימויו האישי נחשב אוסישקין ל 'איש הברזל', המנהיג שהציג עמדות עקיבות וברורות במשך 37 שנות עסקנות; האדם העקשן, האומר את דברו ללא חת ובלי להתחשב בנסיבות. אין ספק כי יש אמת במערכת דימויים זאת, עם זאת בראייה ביקורתית של האיש ניתן להוכיח שאישיותו הייתה מורכבת הרבה יותר. תפיסתו הפוליטית הייתה רחבה ועשויה מרבדים שונים, שחלקם נעלמו מהקהל הרחב ומכותבי דברי הימים. ביוגרפיה זו באה למלא חלל זה. לאוסישקין שמור מקום של כבוד, בפרספקטיבה היסטורית, כאחד המנהיגים החשובים בקרב היהודים בתקופת ראשית הציונות, אך הוא אף לא הגיע לתפקיד המנהיגותי הבחיר ביותר, וברוב המקרים עמד כאופוזיציה לשלטון. שאלה אחת שנבחנה בספר היא מדוע לא הגיע לפסגת המנהיגות, האם נבע הדבר מחולשת אופיו, ממזגו הסוער ומחוסר אפשרות ליצור דעת קהל אוהדת, או שיריביו השכילו יותר ממנו להבין את הסיטואציה ההיסטורית.

בהקדמה לספרו עמק המלך ר' נפתלי בכרך (רנ"ב) מונה רשימה של עשרת ספריו, ומציין כי הראשון הוא עמק המלך , והשני הוא גן המלך , פירושו על הזוהר הנדפס כאן לראשונה. סגנונו של רנ"ב ב עמק המלך וב גן המלך , מערב את קבלת האר"י בנוסח סרוק עם יסודות של קבלת הראשונים. רנ"ב אף מגדיר את גן המלך כחלקו השני של עמק המלך . ככלל, כתיבתו הקבלית של רנ"ב מתאפיינת בכך שהיא מלאה במתח משיחי, ובשונה ממרבית תיאורי האצילות בקבלת האר"י המוכרת לנו, רנ"ב מתאר אף את שלבי האצילות הראשונים במונחים משיחיים.

לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר הגיעו בני ישראל לתחנתם האחרונה במסע – ערבות מואב. בתיאור קורותיהם בשלב זה של המסע הוקדשה תשומת לב מרובה להכנות לכניסה לארץ. מסופר על חילופי הדורות בעם ובהנהגה וניתנים חוקים הנוגעים לכיבוש הארץ ולחלוקתה בין השבטים. ניתוח קטעים אלה חושף את האמונות והדעות שרצו המחברים להנחיל לקוראים ואת הרקע ההיסטורי לפעולתם. הניתוח מגלה כי עמדות מגוונות ולעתים אף סותרות מצאו את ביטוין בקטעים שבסוף ספר במדבר, וכי הנושאים העולים בהם היו בעלי חשיבות רבה בתקופת החיבור. המחקר על יצירת התורה נמצא היום במעין מערבולת של דעות והשקפות ונדרשים ניתוחי טקסט יסודיים כדי לבסס עליהם את התאוריות המקיפות בסוגיה זו. הספר על סף הארץ המובטחת: תיאור ההכנות לכניסה לארץ ומקומו בהתהוות התורה הוא ניתוח מסוג זה, ולמסקנותיו יש השלכות על הבנת תהליך חיבור התורה.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש