הדגמת eBook
דף הבית אודותינו צור קשר פרס ברטל הגשת כתבי יד מועצה מדעית
INTERNATIONAL סל הקניות שלי
רשימת התחומים| ספרים חדשים| כתבי עת| סדרות| ספרים דיגיטליים| מבצעים

צ'יאן מו

ביוגרפיה קצרה של צ'יאן מו[br]גדי ישי, ינואר 2008[br]צ'יאן מו נולד בתשעה ביוני 1895 בכפר באזור שיאנג ((Xiang 祥 במחוז ווּ-שי ((Wuxi 無錫, אשר בפרובינציית ג'יאנגסו (Jiangxu 江蘇), כאחד מצאצאיה של משפחה שנמנתה בעבר עם האליטה החברתית באזור, אך איבדה זה מכבר את הבסיס הכלכלי למעמדה. אביו היה מורה ועסק גם ביישוב סכסוכים במשפחה המורחבת. בזיכרונות האוטוביוגרפיים שרשם בגיל 80, צ'יאן מציין כי למרות התנאים הקשים טיפחו ההורים את ילדיהם ובביתם שרתה רוח אהבת הלימוד והתרבות. [br]בילדותו נמשך צ'יאן מו לקריאת ספרים. הוא מעיד על עצמו כי עם אהבתו לקריאת שירה התעוררה אצלו מודעות לזהותו הלאומיתו לערכי המסירות והצדק (zhongyi 忠義). בהיותו בן 9 החל 'לראות את הדברים' במו עיניו, כלומר גיבש דעה עצמאית. היה לו כישרון לשנן קטעים ארוכים בעל פה. האב, כמו רבים מבני תקופתו, התמכר לעישון אופיום והבן התלווה אליו לעתים בלכתו למאורת המעשנים. באחד הביקורים במקום דקלם צ'יאן הצעיר, לבקשת המבוגרים, קטעים מ'רומן שלוש הממלכות' הקלסי וכנראה הפליא לעשות. האב חשב שבנו הצעיר הגזים בחשיבות עצמו ובערב שלמחרת שאל אותו: 'אתה יודע כיצד כותבים את המילה "גשר" [qiao橋]?' צ'יאן השיב בחיוב. 'ומה מתקבל כאשר מסירים את השורש המייצג עץ [mu木] ובמקומו מציבים את השורש המייצג סוס [ma馬]?' הוסיף האב לשאול. צ'יאן השיב כי מתקבלת המילה 'התנשאות' [jiao驕]. 'האם לא היה לנו מעט מהמילה הזאת אמש?' שאל האב. דברים אלה היכו בילד כברק. כך למד צ'יאן שלא להתנשא. לקח אחר למד כאשר צותת למפגשים שהאב הדריך בהם את האח הבכור. באחת הפעמים שמע את האב אומר לאחיו כי עליו ללמוד להבין גם את המשמעויות שאינן כתובות בטקסט. צ'יאן כותב שהדברים מילאו אותו חדווה כה רבה עד שהתקשה להירדם. [br]בשנת 1904 החל צ'יאן מו ללמוד בבית ספר יסודי באזור מגוריו בדאנגקואו (Dangkou), שאימץ את 'הסגנון החדש', כלומר את מתכונת החינוך המודרני שכללה שיעורי מדע ואנגלית. אחד המורים, צ'יאן בוגואי (Qian Bogui), אשר שימש בתפקיד כבר בגיל 21, המליץ לו להימנע מקריאת הרומנים הסיניים, המציגים את מהלך הדברים כמגמה הנעה בין פירוד לאיחוד, בין סדר לאי-סדר. אנשי המערב טוענים, אמר, שעם השגת הסדר אין הכרח שיופיע אי-סדר בעקבותיו. מאז והלאה הטרידה את צ'יאן השאלה הגדולה: איזו תרבות נכונה וטובה יותר - הסינית או המערבית. מפי אותו מורה נודעה לו ידיעה מרעישה אחרת – שושלת זרה, ממוצא מנג'ו, שושלת צ'ינג (Qing, 1644--1911), שולטת בסין. מורה אחר, גו דזה-ג'ונג (Gu Zizhong), לימד את צ'יאן להתאים את הסגנון הספרותי הישן לידע החדש. גו שיבח את הרומן הקלסי 'על גדת הנהר' (Shuihu Zhuan 水滸傳) ולימד את צ'יאן לקרוא גם את האותיות הקטנות שבשולי הטקסט המבארות אותו. רק לאחר מכן למד צ'יאן להתגבר על תאוותו לרומנים, ולקרוא כל רומן פעם אחת בלבד. הוא החל לקרוא גם תרגומים של רומנים מערביים. [br]המורה חואה ג'ן (Hua Zhen), שלמד ביפן, לימד את צ'יאן על חאן יו (Han Yu, 768--824), המלומד נאמן המסורת הקונפוציאנית בתקופת שושלת טאנג (618--907), שהתלמיד הצעיר אימץ לו למופת. כמו כן הפנה אותו חואה לטקסט שכתב הפקיד המלומד הגדול מהמאה ה—19, דזנג גואופן (Zeng Guofan, 1811--1872) על מקורות הכישרון. בטקסט נאמר: 'כיצד זה שמנהגים מסוימים מתקיימים ואחרים נשכחים? הכול מתחיל בהד הנפש האחת בנפש האחרת'. צ'יאן מעיד על עצמו כי רק בהדרגה הבין כי הכישרון האנושי צומח רק במקום שהמנהגים מזינים אותו, וכי ראשיתו של המנהג הוא בהד שבנפש הפרט. [br]כאשר שכב אביו של צ'יאן על ערש דווי, בשנת 1907, הוא כינס לפתע את המשפחה באמצע הלילה ואמר: 'מחר אעזוב, הגיע הזמן להנחיות אחרונות'. לאחר שהנחה את האח הבכור אמר לצ'יאן מו: 'עליך להשתדל בלימודיך'. הוא הורה למשפחה לאפשר לאנשים נוספים שאינם בני משפחה לבוא למחרת היום להיפרד ממנו: 'עד השעה עשר אספיק להיפרד ממי שיבואו'. למחרת, לאחר שנפרד מבני המשפחה, באו רבים מבני הסביבה, ומכולם נפרד במילים 'נתראה בעולם הבא'. בשעה האמורה עצם את עיניו ומת והוא בן 41. [br]באותה שנה החריף המאבק הלאומי הפנימי בין המתקנים המתונים ובין המהפכנים. הוצאתה להורג של הפטריוטית הסינית צ'יו ג'ין (Qiu Jin, 1875--1907) ליבתה את הרגש הלאומי. צ'יאן בן ה--12 עבר ללמוד בבית ספר תיכון מודרני בגואנגג'ואו (Guangzhou) אשר בדרום מזרח סין, שם קרא לראשונה מאמר של ליאנג צ'י-צ'או (Liang Qichao, 1873--1929), והתוודע לכתביו של טאן סה-טונג (Tan Sitong, 1865--1898), שהיה בעיני רבים קדוש מעונה שהקריב את חייו בשנת 1898 כדי לעורר את העם הסיני. בבית ספר זה למד שלוש שנים ושלושה חודשים שהתמקדו במאבקים להשגת ציונים טובים. הוא בלט הן בכשרונו הן בעימותים עם המורים שביקשו לאכוף על התלמידים משמעת וסדרים מהסגנון הישן. [br]אמו של צ'יאן באה ממשפחה שהייתה מבוססת מזו של האב. אביה הסכים לנישואיה באמרו: 'בית המקיים את הטקסים [li 禮] אינו מונה את עושרו בכסף'. צ'יאן מעיד כי לאחר מות האב טיפלה אמו בענייני המשפחה המורחבת ודאגה לכל האחים ולמשפחותיהם. עד כמה שהתירה לעצמה לפעול בחופשיות, ומעולם לא סטתה מכוונותיו של האב. [br]כל שנותיהם יחד נהגו ההורים ברגישות ובכבוד זה כלפי זה בין כותלי הבית כפי שאחרים נהגו בציבור. מעולם לא רבו. אך מאחר שהיו טרודים כל כך בעיסוקיהם, יצאה המשפחה לבלות יחד פעמיים בלבד. פעם אחת בפסטיבל סירות הדרקון, ופעם אחרת באירוע דיג גדול. חיי המשפחה שצ'יאן התנסה בהם בבית הוריו בנעוריו היו אפוא חיים של עבודה מאומצת ומנוחה, ופעמיים בלבד היה 'בידור'. ההורים לא דנו מעולם בפן הכלכלי של הקיום בנוכחות ילדיהם. לאחר שהתאלמנה ניאותה האם רק לעתים רחוקות להסתייע בגוף הצדקה שהאב היה שותף בהקמתו. מעולם לא נטלה חלק בחינוך הילדים, אבל תמיד היה לקח בדבריה. היא פיצתה את הילדים על יתמותם בכך שמדי יום הייתה מספרת להם דברים שאמר אביהם.[br]בהיותו בן 15, בשנת 1911, עבר צ'יאן ללמוד בבית ספר תיכון בנאנג'ינג. באותה שנה, שש שנים לאחר שגילה כי הקיסר אינו סיני אלא ממוצא מנג'ו, קיצץ את צמתו בניגוד למנהג ולהוראות המנג'ו אשר שלטו בסין מאז 1644, ובכך ביטא את המהפכה שלו. בעת חופשת הקיץ חלה בטיפוס, ובשל טיפול שגוי היה על סף המוות. אמו טיפלה בו מזריחה עד שקיעה, לנה לצדו ולא הסירה ממנו את עיניה. לאחר החלמה שארכה כמה חודשים יכול היה לאכול מזון רגיל. לדבריו, הוא זכה לחיים בשנית - מתנה מאמו שטיפלה בו במסירות אין קץ. כדי לשמר מתנה זו בזיכרון כינה בערוב ימיו את ביתו שמחוץ לטייפה (בטאיוואן) בשם 'סושולואו' (Sushulou), בית הספר הפשוט, על שם מקום מגוריהם בעת הבראתו. רופא ידוע באזור, שרחש כבוד לאביו, ביקש לשדך לצ'יאן מו את בתו. הוא ואחיו הבכור הוזמנו לבית הרופא, אשר אמר לבניו: 'מעתה כולנו קרובי משפחה, ושני אחים חדשים אלה ישמשו מופת עבורכם'. השידוך לא יצא אל הפועל כי הכלה המיועדת מתה ממחלה, אך יחסי הקרבה נותרו בעינם.[br]כאשר החלים ממחלת הטיפוס וביקש לחזור ללימודים נקלע לאירועי המהפכה שהחלה ב--11 באוקטובר 1911, ונאלץ לחזור לבית המשפחה בוו-שי. האח הבכור, שהיה בן 23 באותה עת, התמנה לפקד על הכוח המקומי, וצ'יאן בן ה--17, יחד עם המבוגרים יותר, שימש מדריך. עם המהפכה שינו צ'יאן ואחיו את שמותיהם כדי לסמל את השחרור. בשל המצב הוא לא שב ללמוד. אחיו הבכור סידר לו משרת הוראה בבית ספר יסודי, וזו הייתה תחילת הקריירה שלו כמורה. [br]בעשור השני למאה ה—20 צ'יאן החל להתוודע לספרי עיון מערביים, דוגמת אלה של הרברט ספנסר (Spencer) וג'ון סטיוארט מיל (Mill), שתורגמו לסינית בידי ין פו (Yan Fu, 1854--1921). הוא גם התוודע למחלוקת העתיקה בין אסכולת הטקסט החדש, שאביו נמנה עם תומכיה, ואסכולת הטקסט הישן. מדובר בשתי גרסאות שונות באופיין למקורות הקונפוציאניים הקלסיים.[br]עם מינויו של צאי יואן-פיי (Cai Yuanpei, 1868--1940) לנשיא אוניברסיטת בייג'ינג ב--1917 החלה תנועת התחדשות תרבותית. משכילים צעירים מובילים, דוגמת חו שה (Hu Shi, 1891--1962) ושני תלמידיו, גו ג'יה-גנג (Gu Jiegang, 1893--1980) ופו סה-ניאן (Fu Sinian, 1896--1950), כוננו את תנועת התרבות החדשה וקראו להחליף את הישן בחדש. בין השאר טענו מקצת המשכילים כי מקומו של העבר הוא במוזיאון. קיצוניים יותר, דוגמת צ'יאן שואן-טונג (Qian Xuantong, 1887--1939), אף העלו את הרעיון לבטל את השימוש בשפה הסינית.[br]צ'יאן מו אשר שימש באותה עת כמורה בבית ספר בדאנגקואו (Dangkou), הקפיד לקרוא כתבי עת, דוגמת Xinqingnian (הנוער החדש), שדנו בעיקר בשאלת התרבות וייצגו עמדות קיצוניות. צ'יאן אמנם הסכים כי עולם ההורים אינו צריך להיות מודל עבור עולם העתיד, אך התנגד לגישה האומרת שהתרבות החדשה אינה יכולה להתקיים במחיצת המסורת. בזכרונותיו הוא מציין את טענתו כי אופייה של תרבות סין ומנהגיה הם תוצר ייחודי של ההיסטוריה הסינית. [br]בשנת 1917 התחתן צ'יאן מו. באותה שנה כילו שתי שרפות כמה טקסטים עם הערות בכתב ידו של האב שהיו יקרים לבני המשפחה. זמן מה לאחר מכן התחתנו גם שני האחים הצעירים. ביום החתונה התכנסה כל המשפחה והאח הבכור דיבר על הצורך להקל על אמם: 'מעתה יהיו לנו תנורים נפרדים', אמר. משהוסרו ממנה מטלות הבישול למשפחה כולה, ביקשה האם להשתתף בחיי משפחות ילדיה. בהסכמה, הוטל עליה להקשיב לנכד (בנו של האח הבכור) בשעה ששינן את לימודיו. צ'יאן מו מספר כי לעתים הצטרף גם הוא, וכך זכו שלושתם לאחת ההנאות הגדולות השמורות לעניים - שלושה דורות הסבו לשולחן אחד.[br]בשנת 1918 ראה אור הפרסום הראשון של צ'יאן מו, מקראה בשפה המדוברת ל'מאמרות' של קונפוציוס. בשנים הבאות הוא פרסם מקראות נוספות עם פירושים למקורות קלסיים במסורות הקונפוציאנית והדאואיסטית. בבית הספר המקומי במחוז הולדתו, וו-שי, הוא נהג לדון עם חבריו המורים על דת, פוליטיקה וגם על הקומוניזם. באותה שנה, כאשר החל לעיין בכתבי המורים של האסכולות השונות, הבין את הזיקה בין פעילותו ובין המחלוקות בנות זמנו בשאלות תרבות.[br]מסע ההרצאות של הפילוסוף האמריקני ג'ון דיואי (Dewey) בסין בשנים 1919--1921 הציג רעיונות פרגמטיסטיים שתומכי תנועת התרבות החדשה ראו בהם עידוד לסילוק הישן. צ'יאן למד את הרעיונות האלה אך בחר לשמור על ניטרליות. בסתיו 1919 החליט המחוז להפוך את בית הספר הפרטי אשר בכפר הואוג'אי (Houzhai) לבית ספר יסודי ציבורי. צ'יאן, שהוזמן לנהל את המוסד, החליט להנהיג בו תוכנית אשר שילבה את רעיונות דיואי עם המסורת. כדי למנוע את הסכנה שסין תיעשה עשירה בכשרונות טכנולוגיים אך נשמתה תהיה מכורה למערב, צ'יאן טען שהדור החדש חייב להתוודע למה שעדיין חי בתרבות סין ולא לראותו כמיותר. בשנת 1922 עבר צ'יאן ללמד בבית הספר היסודי מספר אחת בוו-שי, ומשם לבית ספר פרטי באמוי (Amoy), ושוב חזר לוו-שי ללמד בבית ספר להכנת מורים.[br]בשנת 1923 התפרסם מאמר שלו על שאלת המחלוקת על השקפת החיים, אשר עוררה הדים בזירה האינטלקטואלית הסינית בזמנו. במאמרו ביקר צ'יאן הן את תומכי המדעיות הן את תומכי המטפיזיקה. כבר אז הוא היה מודע לערכה של דרך האמצע. בסתיו 1927 הצטרף לסגל בית הספר התיכוני בסוג'ו (Suzhou). בשנה זו הביע את הסכמתו עם שלושת העקרונות של סון יאט-סן (Sun Yat-sen, 1866--1925): הלאומיות, הדמוקרטיה, ורווחת החברה. בשנת 1928 התפרסם ספרו של צ'יאן 'סקירת הלימודים הלאומיים', שהיה מבוסס על הרצאותיו במוסדות שונים. הטענה המרכזית בספר זה היא שמחשבת סין מזה שלושת אלפים שנה מתאימה עצמה שוב ושוב לזמנים משתנים ולאתגרים חדשים, כפי שמעוניינים אנשי התרבות החדשה, ושומרת על חיוניותה למרות כל התמורות.[br]בקיץ 1928 מתו אשתו ובנו היחיד ממחלה. אחיו הבכור, שהגיע לסידורי הלוויה, לא יכול היה לעמוד בלחץ ולפתע התפרצה בבטנו מחלה ישנה. הוא מת באופן לא צפוי בגיל 41, כמו אביו וסבו. צ'יאן מציין בזיכרונותיו כי זהו דור שלישי שהיו במשפחה אלמנות ויתומים, וניתן לשער את הצער בלב האם שחוותה שוב צער מעין זה. האח שנפטר היה מוכשר במוזיקה ובקליגרפיה. צ'יאן מציין שעקבות הדיו של אחיו מצאו את דרכם אל העיר ואל האזור כולו, ובכך מרמז שהיו לו הישגים נאים בתחום הקליגרפיה. צ'יאן ווי-צ'אנג (Qian Weichang, 1912--), בנו הבכור של האח, שהיה בן 16 במות אביו, והיה כעבור שנים לפיזיקאי בעל שם עולמי, הצטרף לצ'יאן מו אשר שימש באותה עת מרצה באוניברסיטת סוג'ואו (Suzhou). ברשותו של צ'יאן נותרו עשרה כרכים של 'מראה מקיפה לממשל טוב', עבודת מופת העוסקת בהיסטוריה של סין מאת ההיסטוריון המלומד מתקופת סונג הצפונית, סה-מה גואנג (Sima Guang, 1019--1086), מסומנים בכתב ידו של האח. כאשר פרצה המלחמה בשנת 1937 נאלץ צ'יאן לעבור דרומה ולהשאיר מאחור את הספרייה שלו בת 50 אלף הכרכים. מאוחר יותר, בדרך לא דרך, חזרו לרשותו רק אותם עשרה כרכים. לאחר מות אחיו הפיץ צ'יאן קובץ שירה פרי מכחולו של האח. בשעה שכתב את זיכרונותיו לא היה ברשותו עותק מאותו קובץ, והוא תוהה שמא שרד עותק בידי מישהו ביבשת.[br]בשנת 1929, עדיין באוניברסיטה בסוג'ואו, התארח שם המלומד גו ג'יה-גאנג (Gu Jiegang, 1893--1980) שנודע בספקנותו ביחס למקורות ההיסטוריה הסינית. כאשר ביקר את צ'יאן במשרדו אשר באוניברסיטה הוא עיין בטיוטה של חיבורו 'לימוד הכרונולוגיה של הפילוסופים בתקופה שקדמה לצ'ין' (221--207 לפה"ס), שהייתה מונחת על שולחן העבודה, והתרשם. בשנת 1930 שמע צ'יאן מו, במוסד ללימודי הבודהיזם בנאנג'ינג, הרצאות של אואו-יאנג ג'ינג-וו (Ouyang Jingwu, 1871--1944), אחד מגדולי המורים הבודהיסטים בזמנו שהיה גם בקיא במחשבת המערב. בסתיו של אותה שנה הובילה המלצה של גו למינויו של צ'יאן למרצה באוניברסיטת ינג'ינג (Yanjing) אשר בבייג'ינג. כעבור שנה חזר דרומה, אך בקיץ הזמינו גו ג'יה-גאנג ללמד היסטוריה באוניברסיטת בייג'ינג. ספרו, 'תיעוד כרונולוגי של ליו שיאנג וליו שין, אב ובנו', יצא לאור בשנת 1930 בסדרה בעריכת גו. עבודה זו הוכיחה לראשונה כי המהפכנים בתקופת שושלת חאן (206 לפה"ס--220) לא היו יכולים לזייף את הטקסטים הקונפוציאניים. הספר, השולל את הבסיס ההיסטורי של אסכולת הטקסט החדש, ביסס את המוניטין של צ'יאן מו כמלומד. [br]כשנה לאחר מות אשתו ובנו התחתן צ'יאן בשנית בסוג'ו (Suzhou). כעת הוא היה האח הבכור והאם עברה לגור בביתו. בשנת 1930, לרגל מינוי שקיבל, עברו לבייג'ינג (בייפינג באותה תקופה). אבל ב--18 בספטמבר אירעה תקרית מוקדן (Mukden), המכונה 'השמונה עשר לתשיעי', אשר בעקבותיה פלשה יפן למנצ'וריה עתירת המשאבים אשר בחלקה הצפוני של סין. צ'יאן החליט להחזיר את אמו דרומה והבטיח להחזירה כאשר ישככו הרוחות הרעות. אלא שהיא ביכרה להישאר בדאנגקואו (Dangkou), האזור שגידלה בו את ילדיה, ועברה לגור בביתו של האח הצעיר. צ'יאן מו הגיע, כמו רבים אחרים, לכבד את אמו בחגיגה שנערכה לכבודה עם הגיעה לגיל שבעים. הוא מציין בזיכרונותיו כי באותה הזדמנות נוכח כי היא שרויה בטוב, ובשלושת החודשים ששהה בחברתה לא חש צורך להזכיר את גילה.[br]בזיכרונותיו צ'יאן כותב כי המשימה שלקח על עצמו עם הגיעו לבייפינג הייתה להחזיר את ההיסטוריה הסינית לסינים. במילים אחרות, לבקר את הדיסציפלינות הזרות, בעיקר את הדיאלקטיקה החומרנית, שהסתננו ללימוד ההיסטוריה הסינית. בשמונה שנות מגוריו בבירת סין השתפר מצבו הכלכלי. הדבר התבטא בין השאר בספרייה שהכילה אוסף ספרים גדול. בחורפים נהג להציב את הקומקום על ההסקה, את כוס התה על השולחן, למזוג מים חמים, וללמוד עד השעות הקטנות של הלילה. הוא היה למרצה מבוקש שמעבירים את הסיכומים של הרצאותיו מיד ליד. בהרצאותיו באוניברסיטת בייג'ינג הציג את ערכיות התרבות הסינית. אחד הקורסים הראשונים שלימד, בסתיו 1932, היה גרסה מחודשת לשיעור שליאנג צ'י-צ'או לימד באוניברסיטת צ'ינג-חואה (Qinghua) השכנה, על מחשבת סין בשלוש מאות השנים האחרונות. צ'יאן ביקר את התפיסה שעל פיה מחשבת צ'ינג המוקדמת (המחצית השנייה של המאה ה--17) הייתה ביקורת עצמאית ביחס למקורות הלמדנות בתקופות סוֹנג (960--1279) ומינג ( 1368--1644). לשיטתו, ללא סוֹנג אין להבין את צ'ינג. במחלוקת על השאלה אם היה שבר במחשבת סין של שלוש מאות השנים מאז נפילת שושלת מינג (1644) או שהייתה המשכיות, צ'יאן טוען להמשכיות. הספר 'מחשבת סין בשלוש מאות השנים האחרונות' מציג את הלימוד בסדר כרונולוגי, מקשר בין המלומדים ומצביע על שורשי רעיונותיהם במחשבת סוּנג.[br]חוג המלומדים שצ'יאן נהג להיפגש עמם בקביעות כלל מרצים ידועים מאוניברסיטת בייג'ינג: טאנג יונג-דונג, (Tang Yongdong, 1883--1964), מנג וון-טונג (Meng Wentong, 1894--1987) ושיונג שה-לי (Xiong Shili, 1885--1968). לעתים הצטרפו גם לין דזאי-פינג (Lin Zaiping, 1879--1960) וליאנג שו-מינג (Liang Shuming, 1893--1988). ג'אנג דונג-שון (Zhang Dongsun, 1886--1973) גם כן נמנה עם אותו חוג. צ'יאן קיים קשרים טובים גם עם מרצים ידועים לא פחות מאוניברסיטאות אחרות: צ'ן יין-קה (Chen Yinke, 1890--1969), חה לין (He Lin, 1902--1992), וו מי (Wu Mi, 1894--1978), ואחרים. ריבוי כתביו, עומקו של התוכן ועושרו עלולים להעלות בדמיון אדם המסתגר בחדרו עם ספריו. אבל צ'יאן מו בלט גם בזכות קשריו עם ידידיו ואהבתו לטיולים.[br]כאשר פרצה מלחמת ההתנגדות ליפן בשנת 1937 עבר צ'יאן מו בגפו לצ'נגשה (Changsha) ואחר כך לקונמינג (Kunming), שכן כל האוניברסיטאות הועברו מן הצפון דרומה ומערבה. ההסכמה הלאומית הרחבה על הצורך באחדות העירה בו את ההכרה בצורך בכתיבת היסטוריה לאומית, שהיה דחוף בעיניו מאי פעם. ידיד מסגל המרצים בקונמינג ששמע את ההרצאות של צ'יאן בנושא זה הציע לו לכתוב היסטוריה של הציביליזציה הסינית, וצ'יאן החליט להתמסר לכתיבת ספר בן שני כרכים. לצורך העבודה הוא התבודד באזור הכפרי במנזר בודהיסטי. בטיוליו באזור נהג לקחת עמו את קובץ שירי טאו יואן-מינג (Tao Yuanming, 365--427) ולשנן אותם בדרכו. בתוך שנה סיים את הכתיבה. בהקדמה לספרו 'סקירה נרחבת של ההיסטוריה הלאומית' כתב שכתיבת היסטוריה נחוצה לא רק כדי להכיר את העבר אלא גם כדי לדעת את ההווה, ולכן היא חיונית לקיום העם. לדבריו, עם שאינו מבין את ההיסטוריה שלו עלול לאבד את תרבותו, ובסופו של דבר יחסר את הכוח להיאבק על קיומו. ההיסטוריה, הטווה את הקשר בתוך העם, בינו לבין עצמו ועם מקורותיו, קודמת לתרבות. 'כאשר העם חש רגש עמוק כלפי המדינה, ראשית עליו לדעת היטב את ההיסטוריה של העם והמדינה. כאשר העם אכן מעוניין להיטיב את המצב הלאומי, ראשית עליו לדעת את תולדות התפתחותו'. [br]בקיץ 1939 חזר לסוג'ואו, שם התגורר בבית נטוש. אשתו והילדים גם הם שבו מבייג'ינג והאם הצטרפה אליהם לפגישה עם שלושת הבנים והבת. את השניים הצעירים טרם פגשה לפני כן. צ'יאן הסתגר בבית, שינה שוב את שמו (מו), ואירח את אמו שנה תמימה בביתו. האם, הוא נזכר, הייתה בת 76 ועדיין מסוגלת להכין ארוחה טובה. היא הייתה מכינה את המטעמים האהובים עליו, ושניהם אכלו כמות דומה, מה שהסב לו לדבריו שמחה. במקום לדבר על העבר היא העדיפה לפנק את הנכדים. בסתיו 1940 נפרד צ'יאן מו מאמו בפעם האחרונה. בהזמנת גו חזר בגפו ללמד בצ'נגדו, בפרובינציית סצ'ואן, כלומר במרכז מערב סין. בשנת 1941 חלתה האם בגלל עקיצות יתושים, וכתוצאה מסיבוך בטיפול התפתחה אצלה מחלת בטן, ובסופו של דבר נפטרה בגיל 77. רבים היו לצדה. בן אחיו הבכור למד באותם ימים בארצות הברית, וצ'יאן מו עצמו היה בצ'נגדו. באותה שנה היה בן 48. [br]באביב 1942 שימש כחודש מרצה אורח באוניברסיטת ג'הג'יאנג (Zhejiang) בפרובינציית ג'הג'יאנג. לאחר מכן שימש כמרצה בדזונ-יי (Zunyi) אשר בפרובינציית גואיג'ואו (Guizhou). אחרי המלחמה, בשנת 1945, חזר לקונמינג, בדרום מערב סין, כי חשב ששם לא יופעלו עליו לחצים פוליטיים. הוא חזר מזרחה בשנת 1948 והצטרף לסגל המרצים באוניברסיטת ג'יאנגנאן, שהוקמה מחדש על הגבעות הצופות לעבר אגם טאיחו אשר במחוז הולדתו וו-שי. שם הכין פירושים למקור הדאואיסטי, 'ג'ואנגדזה', וגם חיבר את הטקסט המתורגם כאן, 'מחשבות רגועות משפת האגם'. [br]באביב 1949 עבר ללמד באופן זמני באוניברסיטה שנפתחה זמן מה לפני כן בקנטון. באותה שנה, לקראת השלמת הניצחון הקומוניסטי, זיהה מאו דזה-דונג את צ'יאן מו, יחד עם שני משכילים מובילים אחרים, חו שה ופו סה-ניאן, כמי שלא יצאו נגד משרתי האימפריאליזם. בשל החשש לחייו גלה צ'יאן מו להונג קונג, ושם, משנת 1950 ואילך, היה גורם מוביל בהקמת הקולג' האסיאני החדש (New Asia College). בשנת 1965 פרש מתפקידו כנשיא המוסד לאחר שראה את הקולג' מתפתח למרכז לאמנויות הליברליות ומתמזג לאחר מכן עם אוניברסיטת הונג קונג. בשנת 1968, בגיל 73, עבר צ'יאן לטאיוואן, שם התגורר בבית ליד קמפוס אוניברסיטת סוג'ואו, מחוץ לטייפה. בשנת 1986, לאחר שפרסם יותר מחמישים ספרים על ההיסטוריה, הפילוסופיה, והתרבות הסינית, הוענק לו התואר 'מורה המדינה'. צ'יאן מו הלך לעולמו בשנת 1990 בגיל 96 שנה. הוא נקבר בשנת 1992 במקום מוגבה הצופה לאגם טאיחו הסמוך למקום הולדתו. [br][br]מקורות[br]דנרליין 1988[br]Dennerline, Jerry, Qian Mu and the World of Seven Mansions. New Haven: Yale University Press, 1988.[br]לואו ייג'ון 1987[br] Luo Yijun罗义俊, ‘Qian Mu zhuanlue’ 钱穆传略 [biography of Qian Mu]. In Zhongguo Xiandai Shehui Kexuejia Zhuanlue 中国现代社会科学家传略 (biographies of modern Chinese social scientists), vol. 10, 1987, pp. 283—359.[br]צ'ו ג'ה-ג'יאן 1998[br]Qu Zhijian 區志堅, ‘1949 nian yilai Zhongguo dalu dui Qian Mu de yanjiu gaikuang’ (1949 以來中國大陸對錢穆的研究概況 (an overall review of mainland Chinese studies of Qian Mu since 1949). Lianda Lishi Xuekan (聯大歷史學刊 (joint universities history journal) (Hong Kong) 1 (April 1998), pp. 22-50.[br]צ'יאן מו 1992[br]Qian Mu, Bashi Yi Shuangqin, Shiyou Zayi 八十憶雙親;師友雜憶 (reminiscences of my parents at the age of eighty; memories of teachers and friends). Taipei: Dongda tushu gongsi, 1992.[br][br]
נמצאה תוצאה 1
הוצאות מתארחות| זכויות יוצרים| דמי טיפול ומשלוח| תנאי שימוש| אבטחה| ספרי לימוד| קישורים מומלצים| רשימת המחברים| עותקי ביקורת| שירות לקוחות
הוצאת מאגנס מפרסמת ספרי מחקר וספרי עיון, כתבי עת, ספרי לימוד בכל תחומי המחקר כגון ספרי אמנות, ספרי אנטישמיות, ספרי ארכאולוגיה, ספרי אתיקה, ספרי בלשנות ולשון, ספרי גאוגרפיה, ספרי דתות (אסלאם, נצרות), ספרי הגות ותרבות יהודית (חסידות, מיסטיקה יהודית, מקרא, פילוסופיה ומחשבה יהודית, תלמוד הלכה ומדרש, תפילה ופיוט), היסטוריה, המזרח הקדום, ספרי חוק ומשפט, ספרי חינוך, ספרי חקלאות, ספרי חקר השואה, ספרי כלכלה, ספרי לימודים קלסיים, ספרי מדע המדינה ויחסים בינלאומיים, ספרי מדעי הטבע, ספרי כימיה, ספרי מתמטיקה, ספרי פיזיקה, מילונים וספרי יעץ, ספרי מנהל עסקים, ספרי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ספרי ספרות, ספרי לימוד אנגלית, ספרי לימוד כלכלה, ספרי לימוד מחשבים ותכנות, ספרי לימוד מתמטיקה, ספרי לימוד סטטיסטיקה, ספרי לימוד עברית, ספרי לימוד ערבית, ספרי לימוד פיזיקה, ספרי לימוד רפואה, ספרי לימוד מוסיקה ואמנות, ספרים ללימוד שפות, ספרי עבודה סוציאלית, ספרי פוליטיקה, ספרי פולקלור ותרבות עממית, ספרי פילוסופיה, ספרי פסיכולוגיה, ספרי רפואה ובריאות, ספרי תקשורת, ספרים ביידיש. ספרי הוצאת מאגנס מתפרסמים גם כספרים דיגיטליים. © כל הזכויות שמורות להוצאת ספרים ע"ש י.ל מאגנס האוניברסיטה העברית (1978) בע"מ
Powered by NetIS™ - ePublishing Platform