שם יהו-ה

שם יהו-ה הוא מאבני היסוד של השפה הדתית במסורת היהודית: הוא משמש כמייצג הלשוני המובהק של האל בעולם הזה, ולעתים אף כאייקון שלו. לפיכך אין פלא שמעטים הם החיבורים הפרשניים או ההגותיים במסורת היהודית שנעדרת מהם התייחסות לשם יהו-ה, ולו בקיצור. ספר זה הוא המונוגרפיה המחקרית הראשונה שעוסקת בתולדות הפרשנות לשם זה בשיטתיות ועל פני מנעד של תקופות וסוגות כתיבה.

שם יהו-ה פורס את תיאולוגיית-השם במסורת היהודית בשלושה פרקים מרכזיים: המקרא, ספרות חז"ל וההגות היהודית הפילוסופית והמיסטית בימי הביניים (קודם לספר הזוהר). על בסיס מפתח פילוסופי נחשפת הפרשנות לשם יהו-ה כמאמץ רב-דורי שמוּנע משני דחפים השלובים זה בזה: השאיפה לדבר על אודות האל והרצון לדבר אליו. פרקי הספר מראים כיצד יהודים פירשו את שם יהו-ה מתוך ניסיון למפות את תחומה של מערכת היחסים בין האדם לאל ולקבוע עד כמה יכולים המאמינים לעשות שימוש בשפה כדי להרחיב את הנוכחות האלוהית בחייהם.