"אחת הטרגדיות הגדולות בחיי היא שכבר קראתי את מועדון הפיקוויקים – לא אוכל לשוב ולקרוא אותו בפעם הראשונה" – פרננדו פסואה.
יציאתם של סמואל פיקוויק החכם והטוב, ושלושת חסידיו, מר טפמן הרומנטי, מר סנודגרס הפיוטי ומר וינקל הספורטיבי, למסע בכפריה ובעריה של אנגליה, הזניקה את אחת הקריירות הספרותיות המפוארות במאה התשע-עשרה, ובספרות המערב בכלל.
בעקבות הצלחתן של רשימות עיתונאיות שפרסם צ’רלס דיקנס בן ה-24, תחת שם העט "בּוֹז" הוא הוזמן בידי הוצאת הספרים הלונדונית “צ’פמן את הול” לחבר שורה של אפיזודות משעשעות שילוו את רישומיו של המאייר המפורסם רוברט סימור. הוא הסכים לעשות זאת בתנאי שיינתן לו חופש אמנותי, והחליט להחליף את הסיפורונים ברומן בהמשכים. כך החלו להתפרסם העלילות של כתבים מן העיזבון של מועדון הפיקוויקים, אשר יצאו לאור בפרקים חודשִׁיים. בתחילה עוררו הפרסומים מידה מתונה של עניין, אך מרגע שנוסף לעלילה סם ולר, משרתו החכם של מר פיקוויק, הפכה הצלחתם למסחררת והרומן ומחברו היו לשיחת היום בלונדון. עלילותיהם של מר פיקוויק, דון קישוט לונדוני שמנמן ומהורהר, והסנשו פנסה הקוקני שלו, שעל שם שנינותיו נכנסה למילון האנגלי המילה “וֶלֶרִיזְם”, נקראו בשקיקה בידי בני כל המעמדות. אלה שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש את החוברות היו שואלים עותקים מהספריה וקוראים אותם ביחד, בקול רם, בחבורות. הכתיבה העשירה ללא גבול, שדילגה בקלילות בין שיאים של פַרסה מטורפת לתהומות של פתוס קורע לב, הציגה כישרון שכמותו ככוח טבע בגיחתו הראשונה לעולם. הדיוקן הסחרחר של החיים החברתיים שהרומן מעמיד, על סדריהם הכאוטיים וגינוניהם המתנגשים, הוא שגרם לקרל מרקס לתאר את דיקנס כמי “שהציג לעולם אמתות פוליטיות וחברתיות רבות יותר מכל הפוליטיקאים ואנשי המוסר גם יחד”.
אחרית דבר: לאונה טוקר.