שני תנאים דרושים להתהוות היסטוריוגרפיה: מטרה מעשית לידיעת העבר וגישה ביקורתית למקורות המידע. שני התנאים התמלאו ביוון העתיקה: ראשית המדעים והפילוסופיה באיוֹניה הכשירה את היוונים למחשבה רציונלית ומדעית, ושינויים קיצוניים בחברה, במדינה ובמערך הכוחות העולמי לחצו להכרת העבר כדי להשוותו אל ההווה ולהתכונן לקראת העתיד.
ההיסטוריון היווני הגדול תוקידידס ייעד את ספרו על מלחמת פֶּלוֹפּוֹנֶסוֹס לשימושם של מדינאים, מחוקקים ומצביאים לעתיד לבוא כדי שילמדו כיצד לנהוג ומאילו שגיאות להימנע, וכך יהיה ספרו 'קניין לדורות'. בעקבותיו נקרא גם הספר הזה 'קניין לדורות', והוא דן דיון מעמיק בדרכי החשיבה ההיסטורית של היוונים הקדמונים, חשיבה שהשפיעה רבות על ההיסטוריוגרפיה המערבית המודרנית. הקורא ימצא כאן גם סקירה מפורטת על ההיסטוריונים היוונים ועל ההיסטוריוגרפיה היוונית בכללה – מידע חשוב לצורך דיון תאורטי בכתיבת היסטוריה ופילוסופיה של ההיסטוריה בכל תקופה ותקופה ובכל ארץ וארץ. והרי אין חולק על כך שההיסטוריוגרפיה היוונית הייתה ועודנה נר לרגליהם של היסטוריונים מאוחרים יותר, שלמדו מתוקידידס, מהרודוטוס ומפוליביוס, ודגם לחשיבה היסטורית בימינו אנו.
עם הקדמה מאת אוסווין מרי.
הארץ - ספרים, 21.7.04, "השמועות על קץ ההיסטוריה היו, כך נדמה, מוגזמות", לנדאו תמר
יכולתי לכתוב על "קניין לדורות" כמו שצריך לכתוב על אסופת מאמרים מאירת-עיניים של חוקר משכמו ומעלה: ללא פניות, ללא משוא פנים, מתוך ניסיון להניח בצד את מערכת ההיסטים האישית וניסיון החיים לטובת המדע, המחקר, או ה"אובייקטיוויות העיתונאית." אבל לספרו של דוד אשרי (שפורסם לאחר מותו) יש בשבילי ערך מוסף, עמוק ואישי בהרבה מתוכן המאמרים או מן הדעות המובעות בהם ברהיטות גדולה וברוחב יריעה מרשים. הספר הזה הזכיר לי שוב מדוע בחרתי להיות היסטוריונית, ומה מרתק אותי כל כך בחקר ההיסטוריוגרפיה היוונית והרומית. כתיבת היסטוריה ומחקרה איבדו אט אט עם השנים את ההילה המפוארת שעטפה אותם מאז העת העתיקה (וגם אז, כמובן, היו שהמעיטו בערכו של המקצוע הזה.( מעטים מאוד הם ההיסטוריונים שיצהירו היום בריש גלי שיצירתם היא "קניין לדורות," כמו תוקידידס בשעתו. מעטים עוד יותר הם ההוגים שיעזו, כמו קיקרו במסתו "על הנואם," לכנות את ההיסטוריה "עדות העתים, אור האמת, חיי הזיכרון, המורה לחיים." אבל בכל זאת, לפני הדיון במאמרים אני חייבת בגילוי נאות: אני היסטוריונית של העולם העתיק והשאלה הזאת נמצאת בלב המחקר שלי, ולכן מצאתי עניין רב בדבריו המחכימים של אשרי על התפתחות המתודה ההיסטורית ביוון וברומא. ואולם נראה לי שגם מי שאינו בקיא בתחום המחקר הזה ימצא עניין רב בדברים. "קניין לדורות," מונח שטבע ההיסטוריון היווני תוקידידס ביצירת המופת שלו על המלחמה הפלופונסית, הוא שם ראוי בהחלט לאוסף המאמרים של הפרופ' דוד אשרי, שקיבצה וערכה הפרופ' דבורה גילולה. מחקריו של אשרי, שמת בשנת 2000 הם דוגמה ומופת לבינה, עומק היריעה, הרגישות הטקסטואלית והידע הרב שהם נכס חשוב כל כך בכל תחום מחקר, ובעיקר בתחום הלימודים הקלאסיים. המאמרים - חלקם נכתבו במשך השנים וקובצו כאן - דנים בשאלת מפתח החורגת למעשה מחקר העולם העתיק ונראית, לי לפחות, כרלוונטית ומרתקת עד עצם היום הזה: כיצד נולדה ההיסטוריה (וכתיבת ההיסטוריה היא כמובן פועל יוצא של תפיסת עולם היסטורית,) ומה מקומה במארג החיים האנושי? הספר מחולק לשניים: החלק הראשון דן בהיסטוריוגרפיה היוונית מראשיתה ועד שנת 334 לפנה"ס, ובו מבוא היסטורי (שהרי קשה להבין לעומק את הטקסטים ללא התבוננות בקונטקסט) וסקירות המובאות בסדר כרונולוגי על הפרהיסטוריה של ההיסטוריוגרפיה היוונית (כלומר, שורשיה בתרבות, בפוליטיקה ובפילוסופיה היוונית בתקופה הארכאית,) על ההיסטוריונים שקדמו להרודוטוס, על הרודוטוס - "אבי ההיסטוריה" - עצמו, על התקופה שבין הרודוטוס לתוקידידס, תוקידידס, המורשת שהותירו שני ההיסטוריונים הקלאסיים אחריהם, וסקירה על הקשר שבין היסטוריוגרפיה ורטוריקה - קשר מורכב ורב-פנים שמעסיק היסטוריונים למן העת העתיקה ועד ימינו. ההיסטוריוגרפיה, אומר אשרי, לא נולדה יש מאין ויש להבין היטב את ההקשר שבו צמחה. מלבד המורשת הספרותית - האפוס ההומרי, שהיה נקודת מוצא לשאלות היסטוריות וגיאוגרפיות והשירה הלירית הארכאית - דרושים היו "עוד שני תנאים: מטרה מעשית לידיעת העבר וגישה ביקורתית למקורות המידע" (עמ'.(25 אלה התהוו ביוון בתקופה הארכאית (המאות השמינית-השביעית לפנה"ס,( עם השינויים המהותיים שעבר העולם היווני - התהוות הפוליס, משבר כלכלי וחברתי, תחילת ההגירה וההתיישבות, תחילת החקיקה הכתובה ועליית הטירניה ואירועים חיצוניים כמו עליית מעצמות חדשות ממזרח וממערב. כל אלה דחפו את הוגי יוון לשאול שאלות על אודות העבר המשותף ולחפש שיטות מחקר כדי להגיע לתשובות מניחות את הדעת. מאמריו של אשרי על הרודוטוס ותוקידידס אינם מחדשים הרבה, אך הם מציגים את עיקרי המאפיינים ההיסטוריוגרפיים של היצירות ומבהירים, שוב, את ההקשר הפוליטי והתרבותי שבו צמחו המתודות של שני ההיסטוריונים, שטבעו כמובן את חותמם על ההיסטוריוגרפיה לדורות הבאים. דווקא הנספח השני, על אודות הקשר שבין הגלות לבין כתיבת היסטוריה, מביט על יצירתו של תוקידידס מזווית רעננה (ועל כך בהמשך.( החלק השני של הספר סוקר את ההיסטוריוגרפיה היוונית (כלומר זו שכתובה יוונית, ולאו דווקא עוסקת ביוון) בתקופה ההלניסטית-רומית. גם כאן מודגש הצורך בהבנת ההקשר: היסטוריה, אולי מטבעה, אינה יכולה לצמוח בוואקום, שהרי אבני היסוד שלה נמצאות הן באירועים עצמם והן בדרכי המחשבה ובשיח האינטלקטואלי. השינויים ההיסטוריים שפקדו את העולם ההלניסטי והרומי) בקיצור נמרץ: שקיעת הפוליס היוונית, כיבושי אלכסנדר ועלייתה של רומא,( וכן ההתפתחויות במדע, בפילוסופיה וברטוריקה, הביאו לשינויים במתודה ההיסטורית. אשרי סוקר את המגמות בהיסטוריוגרפיה ההלניסטית המוקדמת, למן ההיסטוריונים של אלכסנדר, דרך התפתחות סוגות כמו ביוגרפיה, גיאו-אתנוגרפיה והיסטוריה צבאית, היסטוריוגרפיה "טרגית" והיסטוריוגרפיה מקומית ועד לסקירה קצרה על היסטוריונים לא-יוונים שכתבו יוונית, כמו מנתון וברוסוס. יוסף בן מתתיהו (יוספוס,) ההיסטוריון היהודי שכתב יוונית, נזכר כאן, אבל הדיון בכתביו הוא מינימלי. אכן, היחס המורכב והמרתק שבין יהדות ליוונות אצל יוספוס ראוי לסקירה נרחבת הרבה יותר. אשרי, כחוקרים רבים וטובים, שם משני צדי המתרס את ההיסטוריוגרפיה ההלניסטית המוקדמת, המאופיינת בנטייה רטורית ודרמטית מובהקת ולרוב מעדיפה תיאורים עסיסיים על פני מתודה מוקפדת - ומולה את ההיסטוריון היווני פוליביוס," ההיסטוריון הפרגמטי," שיצא חוצץ נגד הקישוט הרטורי המוגזם וביסס את משנתו על המתודה התוקידידאית, הדוגלת בדייקנות, בדיקת מקורות והיות ההיסטוריה "קניין לדורות, ולא לשם שעשוע לשעה בלבד" (תוקידידס .)1.22 הוא מייחד פרק ארוך למשנתו של פוליביוס, שחי במאה השנייה לפנה"ס ועסק ביצירתו בשאלת עלייתה לגדולה של רומא. פוליביוס, אומר אשרי, "הוא תופעה מיוחדת במינה בהיסטוריוגרפיה ההלניסטית. יחיד בדורו השוחה נגד הזרם, אדם הנקלע בין שתי תרבויות, המנסה להבין את התהליך ההיסטורי המרכזי של תקופתו והמעיד בעצם מפעלו על חיוניותה של מורשת תוקידידס בעולם שפנה לה עורף" (עמ'.)127 האמירה הזאת יכולה להתאים גם ליוספוס, וכבר היו חוקרים שעמדו על הדומה והשונה בין שני ההיסטוריונים הללו. פוליביוס, ההיסטוריון שגלה ממולדתו, הגדיר מחדש את המתודה ההיסטורית והדגיש את הקשר ההדוק שבין היסטוריה למדינאות, דחה מכל וכל את הנטייה לתיאטרליות של קודמיו ואולם כמותם גם הוא ער מאוד ל"מטא-היסטוריה," ומשתתף באופן פעיל בדיאלוג המתמשך בעניין המתודה ההיסטורית. מעיון רב-שנים בכתבי העולם העתיק אפשר לומר בביטחון שהדיון המתודולוגי והפילוסופי בהיסטוריה ובכתיבת ההיסטוריה היה אז ער ופורה ממש כמו כתיבת ההיסטוריה עצמה. שלושת הנספחים החותמים את הקובץ עוסקים פחות בהיסטוריוגרפיה היוונית עצמה ויותר בסוגיות הנלוות אליה: ב"הרהורים על ראשיתה של ההיסטוריוגרפיה היוונית" אשרי מרחיב את הדיון ומתחקה אחר ההקשר התרבותי והפוליטי שבו צמחה המתודה ההיסטורית, על הקשר המורכב שבין השירה האפית היוונית לבין כתיבה היסטורית, ועל הבדלים בין-תרבותיים בתפיסות היסטוריות והיסטוריוגרפיות. אשרי עומד על תפיסת ה"אמת" המורכבת בפילוסופיה היוונית ועל השפעתה על המתודה ההיסטורית, ומצביע על השניות האינהרנטית שהיא מנת חלקו של ההיסטוריון(ובמידה מסוימת גם של המדען:) "נדמה כאילו איש הרוח היווני נתון במאבק טרגי שבין השאיפה אל האמת, שהיא מטרתו הסופית של כל מדע, לבין הרתיעה מעצם האפשרות של הכרתה. שמא הכרת האמת ה'סופית' יש בה כדי להחריב אותה מידה של הזיה מתונה הדרושה לאדם כדי להתקיים ולחיות: מרבה דעת מרבה מכאוב" (עמ' .)167( האמירה הזאת, כך נדמה, נכונה גם ביחס לאנשי הרוח של המאה העשרים ואחת. בנספח השני, "על הגלות וכתיבת ההיסטוריה: המקרה של תוקידידס," מצביע אשרי על הגלות כאלמנט משחרר ומפרה, המאפשר להיסטוריון הן חירות מחשבה והן גישה טובה יותר למקורות רבים יותר. הגלות, שנתפסת בדרך כלל (ובעיקר בתודעה היהודית) כדבר שלילי ומדכא, מתגלה אצל תוקידידס, ובעקבותיו גם אצל אשרי, כדבר חיובי דווקא. הציטוט מתוך תוקידידס מעורר הזדהות גם אצל גולים לשעבר, כמוני: "ומאחר שעסקי שני הצדדים נהירים היו לי, ובייחוד אותם של הפלופונסים מחמת גלותי, ניתן לי להסתכל בשלוות נפש במהלך העניינים"(עמ'171 ; מתוך תוקידידס, ספר ה'.(25 , שלוות הנפש החיצונית )חיים במקום מרוחק ושליו,) אומר אשרי (עמ',(175 היא רק ההתחלה. השלווה הפנימית שהיא מאפשרת )כלומר: אי-תלות אישית, פוליטית ותרבותית) היא היא היתרון הגדול בשביל ההיסטוריון. עוד נספח אחד דן בקשר שבין תעמולה להיסטוריוגרפיה בזמן העתיק ומבהיר שוב שקריאה נטולת הקשר איננה אפשרית בחקר העולם העתיק: ההבחנה בין תעמולה להיסטוריוגרפיה איננה תמיד פשוטה, ויש לתת את הדעת הן על הכותב, הן על קהלו והן על ההיסטים התרבותיים של החוקר עצמו. זוהי הנחת מוצא מקובלת מאוד במחקר הקלאסי כיום, הנוטה לקבל אל חיקו בברכה דיסציפלינות מודרניות כמו סמיוטיקה ותיאוריות ספרות. מהו, אם כן, סוד הקסם של ההיסטוריה? קשה קצת לשכנע את מי שלא הרהיב עוז לצלול אל נבכי התחום הזה עד כמה הוא מקסים, מורכב ורלוונטי לימינו, למרות השאלה החוזרת ונשנית כאן, "מה בכלל עושים עם זה בחיים."? כדי להבין, ולו במעט, את העניין מספיק לקרוא ספרי היסטוריה, וספרים על היסטוריה והיסטוריוגרפיה, כמו האוסף המוקפד והמאיר-עיניים מכתביו של אשרי, כדי למצוא נחמה קטנה מחבלי העולם הזה. נחמה והבנה, אך לא מפלט, שהרי טבע האדם לא נוטה להשתנות, ועל כך עמד כבר תוקידידס במאה החמישית לפנה"ס. הרשו לי לסיים בציטוט מתוך יצירה היסטוריוגרפית מודרנית ושובת-לב, "אפולוגיה על ההיסטוריה, או מקצועו של ההיסטוריון," מאת ההיסטוריון היהודי-הצרפתי מארק בלוך, שכתב את ספרו זה במחבוא מפני הנאצים בדרום צרפת, ובסופו של דבר נתפס והוצא להורג: "ובכל זאת ההיסטוריה ניחנה - בכך לא נוכל לכפור - בהנאות אסתטיות המיוחדות אך לה, ואין דומה להן בכל דיסציפלינה אחרת. שכן חזיון הפעולות האנושיות, שעניינה מתייחד בו, עשוי יותר מכל חזיון אחר לרתק את דמיונם של בני האדם, ובייחוד כאשר הודות לריחוקן בזמן ובמרחב מתקשט מופען בקסמיו הדקיקים של המוזר" (תרגום: צביה זמירי, הוצאת מוסד ביאליק ,2002 עמ'.)58 ד"ר תמר לנדאו ערכה, עם הפרופ' אביעד קליינברג, את ספרו של אריק גרואן," גולה: יהודים בין יוונים ורומאים" שראה אור השנה בהוצאת אוניברסיטת תל אביב