הכרך השני של הביוגרפיה על מנחם אוסישקין מתמקד בתקופת חייו בארץ-ישראל (1941–1919). מובאת כאן סקירה היסטורית של מסכת חייו למן עלייתו ארצה ועד מותו. הסקירה עוברת דרך מינויו לראש ועד הצירים, פעילותו בהסתדרות הציונית, עמידתו בצומת קבלת ההחלטות בתנועה הציונית ובסוכנות היהודית והיותו האיש המרכזי בכל הקשור לרכישת קרקעות, בין השאר במסגרת כהונתו כנשיא קרן קימת לישראל. לאוסישקין נוצר דימוי ציבורי ואישי ייחודי. בדימויו הציבורי הוא נחשב לאבי 'הציונות המעשית', שדגלה ב'כיבוש עוד דונם ונטיעת עוד עץ' בארץ-ישראל וראתה ב'גאולת הקרקע' יעד מרכזי של ההסתדרות הציונית. בדימויו האישי נחשב אוסישקין ל'איש ברזל' ולמנהיג עקשן שהציג עמדות עקיבות וברורות במשך 37 שנות עסקנות ושנהג לומר את דברו ללא חת. ואולם בבחינה ביקורתית אפשר להראות שאישיותו הייתה מורכבת הרבה יותר. תפיסתו הפוליטית הייתה רחבה ועשויה רבדים רבדים, שחלקם נעלמו הן מעיניו של הקהל הרחב הן מעיניהם של כותבי דברי הימים. ביוגרפיה זו באה למלא את החסר. לאוסישקין שמור מקום של כבוד בין המנהיגים החשובים של ראשית הציונות, אך הוא מעולם לא הגיע לתפקיד המנהיגותי הבכיר ביותר, ולרוב עמד באופוזיציה לשלטון. בספר נבחנת השאלה מדוע לא הגיע לפסגת המנהיגות: האם נבע הדבר מחולשת אופיו, ממזגו הסוער ומאי-יכולתו ליצור דעת קהל אוהדת, או מחוסר הבנה נאותה של הסיטואציה ההיסטורית.

החלק הראשון של הביוגרפיה על מנחם אוסישקין מתאר ומנתח את חייו ברוסיה (1919-1863). בספר מתוארת מסכת חיים של אחד ממנהיגיה של התנועה הציונית בראשיתה, למן ילדותו; עבור לפעילותו בתנועת חיבת ציון; המשך לפעילותו בתנועה הציונית ברוסיה, שבה שימש במשך שנים רבות כמנהיג מרכזי;וכלה בפעילותו כראש 'הוועד האודיסאי' עד לעלותו לארץ ישראל. לאוסישקין נוצר במהלך השנים דימוי ציבורי ואישי ייחודי. בדימוי הציבורי הוא זוהה כ' אבי הציונות המעשית' – הציונות תיבנה רק על יד כיבוש ' עוד דונם ונטיעת עוד עץ' בארץ ישראל, תוך ראיית 'גאולת הקרקע' כיעד המרכזי של ההסתדרות הציונית. בדימויו האישי נחשב אוסישקין ל 'איש הברזל', המנהיג שהציג עמדות עקיבות וברורות במשך 37 שנות עסקנות; האדם העקשן, האומר את דברו ללא חת ובלי להתחשב בנסיבות. אין ספק כי יש אמת במערכת דימויים זאת, עם זאת בראייה ביקורתית של האיש ניתן להוכיח שאישיותו הייתה מורכבת הרבה יותר. תפיסתו הפוליטית הייתה רחבה ועשויה מרבדים שונים, שחלקם נעלמו מהקהל הרחב ומכותבי דברי הימים. ביוגרפיה זו באה למלא חלל זה. לאוסישקין שמור מקום של כבוד, בפרספקטיבה היסטורית, כאחד המנהיגים החשובים בקרב היהודים בתקופת ראשית הציונות, אך הוא אף לא הגיע לתפקיד המנהיגותי הבחיר ביותר, וברוב המקרים עמד כאופוזיציה לשלטון. שאלה אחת שנבחנה בספר היא מדוע לא הגיע לפסגת המנהיגות, האם נבע הדבר מחולשת אופיו, ממזגו הסוער ומחוסר אפשרות ליצור דעת קהל אוהדת, או שיריביו השכילו יותר ממנו להבין את הסיטואציה ההיסטורית.

הספר הוא מחקר מקיף על תולדות הציונות ברוסיה. הוא נשען על מקורות ארכיוניים ומתאר בדרך שיטתית את התפתחותה של התנועה הציונית ברוסיה מאז עלייתו של הרצל והקמת ההסתדרות הציונית העולמית ועד למשבר אוגנדה ומותו של הרצל. הספר מעניק ממדים חדשים ופותח זוויות ראייה חדשות להיסטוריוגרפיה של הציונות הרוסית, וכך, על רקע קורותיה של יהדות רוסיה בתקופה דרמטית ומכריעה בהיסטוריה שלה, זוכה כאן הציונות הרוסית בתקופת הרצל להארה הראויה לה.