רנה דקארט (1650-1596) נחשב בדרך כלל למייסדה העיקרי של הפילוסופיה החדשה. חיבורו הגיונות על הפילוסופיה הראשונית (לפי הכותרת הלטינית) או הגיונות מטפיזיים (כפי שקרוי הספר בתרגומו הצרפתי) מציין יותר מכל חיבור אחר את המעבר מן הפילוסופיה הקדם-מודרנית אל הפילוסופיה המודרנית, וניתן אפילו לומר שהוא מהווה מעין סדר יום ראשוני שלה. מופיעים בו באופן מובהק כמה מאפיינים מרכזיים של המחשבה המודרנית כמו ראשוניותה של שאלת הידיעה והצדקתה, טיבו של הסובייקט ומקומו בעולם, הכרה בתוקפו העצמאי של המדע החדש (כפי שהוא מופיע אצל גלילאו, אך גם אצל דקארט עצמו), ועוד. אלא שה הגיונות אינם חיבור עצמאי, והם הופיעו (לראשונה ב-1647) ועמם שבע קבוצות של 'השגות', כלומר שאלות, בירורים, תמיהות והסתייגויות, שנכתבו על ידי שורה של אנשי-מדע, פילוסופים ובעיקר תיאולוגים ידועים בזמנם, שקראו את חיבורו של דקארט לפני שיצא לאור. אל ה'השגות' צירף דקארט 'תשובות', לעתים מפורטות יותר לעתים פחות, והחיבור המקורי כולל אפוא גם את ה'הגיונות' וגם את ה'השגות והתשובות'. חיבור זה מופיע עתה בשלמותו בתרגום עברי.

"במאמר זה אתאר בחפץ לב את הדרכים שהלכתי בהן ואציג את חיי כבתמונה, על מנת שכל אחד יוכל לחרוץ עליהם משפט. [...] מטרתי אינה ללמד כאן מתודה שעל כל אחד ואחד ללכת בעקבותיה לשם הדרכה נאותה של שכלו, אלא רק להראות את האופן שבו ניסיתי אני להדריך את שכלי. [...] אני מציע מאמר זה כסיפור בלבד – או, אם תרצו, כמשל וכאגדה – שבין המופתים השונים שהוא מציע לחיקוי מצויים רבים שהקורא עשוי, ובצדק, שלא לאמץ. באופן זה מקווה אני שספר זה יועיל לאחדים, לא יזיק לאיש, ושהכול יוקירוני על כנותי". מאמר על המתודה , ספרו הראשון של דקארט שיצא לאור ב-1637, מגולל את קורות חייו ומוצג כאוטוביוגרפיה שבה משורגים יחדיו הפרטי והכללי – האישי, החברתי והאינטלקטואלי. נדמה שמאז תקופתו של דקארט הפנמנו כל כך את כללי המתודה שלו, עד כי קשה לנו היום להבין מה עצומה הייתה השפעתם על התפתחות הידע בעולם המערבי המודרני. יתרה מזאת, כללים אלה נראים לנו כה מובנים מאליהם, עד שאיננו שמים לב כמה קשה לשלבם בחיי היומיום. מאמר על המתודה כורך את חייו של הפילוסוף במתודה שפיתח, בתורת המוסר שלו, ברעיונותיו המטאפיזיים, בפיתוחיה המדעיים של המתודה, בלבטי הפרסום ובשאיפותיו לגבי העתיד. התעקשותו של דקארט ליישם את המתודה שלו בכל תחומי החיים הולכת יד ביד עם סירובו להבחין בין העיון למעשה, והיא אולי מוקד ההעזה שלו ואחת הסיבות לעניין הרב שאנו מוצאים בספרו גם היום. ה מאמר על המתודה מובא כאן בתרגום חדש מאת ד"ר עירן דורפמן, שהוסיף הקדמה על היחס בין העיון למעשה בהגותו ובחייו של דקארט.

"השכל הישר הוא הדבר שנפל בחלקם של בני־האדם במידה שווה ביותר; שהרי כל אחד חושב שהוא מחונן בו במידה גדולה כל־כך, עד שאפילו האנשים שקשה ביותר לספק את דרישותיהם בכל דבר אחר, אין דרכם לרצות ממנו מנה יפה יותר מזו שכבר היא נמצאת בידם... מאחר שהיינו כולנו ילדים קודם שנעשינו אנשים, ומאחר שבמשך זמן מרובה הדריכונו נטיותינו ומורינו, וגם התנגדו לעתים קרובות אלה לאלה, ולא תמיד יעצונו... את העצה הנבונה ביותר, על־כן כמעט מן הנמנע הוא שיהיו משפטינו מזוקקים ומוצקים באותה מידה שצריכים היו להיות אילו היינו יכולים להשתמש בשכלנו שימוש שלם מיום הולדנו, ואילו היינו שומעים תמיד אך ורק בקולו." על המיתודה , חלק א "מעין מתגבר של מחשבות פוריות ואינו דומה מי שקורא בו מאה פעם למי שקורא בו מאה פעמים ואחת." ח"י רות, מורה דרך בפילוסופיה החדשה דיקרט מאמין בכוחו. הוא יהיה האדריכל אשר יקים את בניין המדע בעזרת תבונתו. הערצה זו של המחשבה היא שעשתה את דיקרט ל'אביה של הפילוסופיה החדשה'. הוא לא התכוון ליישר 'רחובות מעוקמים ובלתי־שווים' שסללו אחרים לפניו, הוא התחיל בניין חדש ומתוכנן מיסודו... דיקרט מכריז על שלטון בלתי־מוגבל של השכל. אך לשם כך הכרח הוא שהחוקר ישתמש בכלי כל־יכול זה שבידנו בתבונה קפדנית." ש"ה ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה

דיקרט מכריז כאן על תכנית של מוניזם של התבונה... הוא יהיה האדריכל אשר יקים את בניין המדע בעזרת תבונתו. הערצה זו של המחשבה היא שעשתה את דיקרט ל'אביה של הפילוסופיה החדשה'. הוא לא התכוון ליישר 'רחובות מעוקמים ובלתי שווים' שסללו אחרים לפניו, הוא התחיל בניין חדש ומתוכנן מיסודו... הצד המדעי (הברירות) והצד הדתי (הבטחת הברירות הזאת על ידי האל) קשורים באופן הדוק בשיטתו של דיקרט. שמואל הוגו ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה רנה דיקרט היה אחד ממייסדיה של המחשבה המודרנית ונמנה עם הפילוסופים והמתמטיקאים המקוריים ביותר בכל הזמנים... השפעתו... הייתה עצומה... הן על הפילוסופים האמפיריציסטים הן על בעלי נטיות רציונליסטיות כשלו... הבעיות שנוצרו על ידי הדואליזם הקרטזיאני נשארו בלב לבו של המחקר הפילוסופי העכשווי, עבודותיהם של גילברט רייל ושל לודוויג ויטגנשטיין, למשל, כוונו ישירות נגד מה שהוא עדיין בגדר רעיונות קרטזיאניים תקיפים ביותר. ברנרד ויליאמס, האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967