שיר הפתיחה, "מי מפחד מירושלים", נכתב בלב האינתיפדה בחוף תל-אביב, עיר הולדתי. ממנו נראתה עיר בחירתי, ירושלים, רחוקה בהרבה מהמרחק, שבימי חורף בהירים ניתן לחצות במבט אחד מקידמת ההר לשפלה.
ירושלים היתה לי מקום התשוקה, ומלאת סתירות. מקום של חצית גבולות, ממשיים ותודעתיים. מקום בו הקונקרטי, החושני, הגס והמחוספס מקבלים צל אחר בהתחככות הליבידיאנית שבין חילול ואמונה. מקום בו שב ונחשף הארוס שבמקור השפה. המבט מתוכה הוליך אל עקבות שבעמק יזרעאל, בתל-אביב, במדבר, ואל עמק המצלבה, בו גם בלב האיבה חיו הפרחים את זמן העונות.
אך מעבר להיסטוריה הטעונה, ירושלים הינה קריאת כיוון. שם להתכוונות. יחס אחר למקום, לזמן, ומסע נמשך אל רב הקוליות שבשפה ואל רב השכבתיות הייחודית של העברית.
חלק משירי "אמרה ירושלים" נכתבו תוך כדי הליכה בנוף. חלקם נכתבו כמתוך הכתבה (החל מ"פי השפה"). קול אחר דיבר מתוכם, מעבר לאני, וקרוב לגוף. הוא הכתיב טון ולשון, ותבע את הרחבת השיר למזמור.
שיחתי האמנותית עם אורנה מילוא נמשכת מנעורינו. שתינו בחרנו להתיישב בירושלים, ולאורך השנים שיתפנו פעולה ביצירת תיאטרון ניסיוני, במיצבים, ובחללי הסטודיו של אורנה כתבתי כמה משירַי בלילות של "כתיבה-ציור". שיחתנו נמשכת בסדרת הרישומים והתחריטים שיצרה אורנה מילוא לספר, ולספר-האמן, היוצא במקביל ב"סדנת ההדפס, ירושלים".
הכתיבה "מכיוון ירושלים" הובילה אותי גם להקמת סדרת דברי-ם.
מ.ג.
