אנושי, אנושי מדי

בספר זה ימצא הקורא את ניטשה במיטבו כסופר מחונן ומבריק וכהוגה מקורי ומעורר השראה. יותר מכל חיבוריו האחרים, הספר שלפנינו מהווה אחדות של צורה ותוכן: צורה מכתמית, ותוכן המטיל ספק בשיטה פילוסופית, שמטבעה נכתבת בצורה סדורה, רציונלית ועקיבה; תוכן המערער על תוקפה המוחלט של התבונה הפילוסופית ומנסה להקפיא את נטייתנו להאמין במהימנותה של הפילוסופיה המטפיזית. החיבור הוא דוגמה לאי-שיטתיותו של ניטשה, שבו חובק העומק המחשבתי את הצורה הספרותית הקלילה, המרפרפת כביכול, מעל פני הדברים. הכתיבה האפוריסטית של ניסויי-מחשבה אלו מגיעה כאן לשיאה ומתגבשת בעוצמת ביטוי לכדי ספר מלא חכמת חיים ואהבת החכמה, שהיא כידוע – philo-sophia במיטבה.

הנה כמה מן הפנינים הזוהרות שבספר:
"דעת קהל -- עצלות הפרט"
"הסגפן הופך את המידה הטובה למצוקה"
"כל המשפיל את עצמו רוצה להיות מרומם"
"המחבר הטוב ביותר הוא זה המתבייש להיות סופר"
"מי שאינו יודע להניח את מחשבותיו על הקרח, אל לו להכניס עצמו ללהט המחלוקת"
"האשה המושלמת היא טיפוס נעלה יותר של אדם מן הגבר המושלם: ואף יקר מציאות ממנו"
"כל אחד נושא בקרבו דיוקן של האישה שמקורו באמו"
"כשאין לאדם אבא טוב, ילך נא וירכוש לו כזה"
"האהבה והשנאה אינן עיוורות, אבל הן מסונוורות מן האש שהן נושאות עמן"
"החכמה היא הלחישה של האיש הבודד אל עצמו בשוק השוקק חיים"