בספר בין לאומיות לאמנות מוצגת היווצרותו של שדה האמנות הפלסטית בישראל על רקע התהליכים הפוליטיים של בניית האומה. בהשוואה למקומות אחרים התהליך שהתרחש בישראל מציב לפני החוקרים אתגר ייחודי. מתוך שדה האמנות הפלסטית שהחל לצמוח בשנות העשרים של המאה העשרים יצאה התביעה לנתק את האמנות הזאת מכל שיקול חיצוני לה – בכלל זה השיקול הפוליטי-לאומי – והיא הלכה והתחזקה והגיעה לשיאה עם הקמת קבוצת 'אפקים חדשים' בשנת 1948. בתביעה זו היה משום ביטוי לסתירה לכאורה בין העשייה האמנותית ובין הנסיבות ההיסטוריות של גיוס חברתי והסתגרות פוליטית-תרבותית לעת זו של בניית האומה והקמת המדינה.
במוקד הספר שתי שאלות: אילו תנאים היסטוריים-חברתיים אפשרו לתביעה האמנותית ולתביעה הפוליטית להתקיים זו בצד זו? מה היו נקודות ההשקה בין תחומי העשייה בחברה הישראלית באותם ימים? המחברת בונה את ההסבר מנקודת ראות בין-תחומית: מאפייניו של שדה האמנות מובהרים באמצעות מושגים סוציולוגיים.
השדות בחברה פועלים למען עצמם, שדה שדה והגיונו. ההתחברות ביניהם מובנת מתוך אימוץ דרך הביקורת ההדדית ובהצלבת הסוציולוגיה עם תולדות האמנות. כך זוכה הלאומיות להגדרה גמישה ורחבה יותר. לקורא מתברר שבפרויקט הלאומי פועלת מקהלה רבת קולות. התביעה האמנותית לאוניברסליות ולאוטונומיה אמנותית, שלכאורה הייתה לא לאומית או לאומית קלושה, קוטפת את פרי הישגיו של הפרויקט הלאומי.