גרמניה וארץ ישראל

הצופה, "סופרים וספרים", 19.4.2004
האנטישמיות הגרמנית בראי התקשורת הארץ ישראלית

האנטישמיות הגרמנית בשנים 1933-1929, בראי העתונות הארץ ישראלית, מאת אילנה בנדט. מתוך הקובץ גרמניה וארץ ישראל, מפגש תרבויות, בעריכת משה צימרמן, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשס"ד.
מאמרה של בנדט דן באופן טיפולה של העיתונות הארצישראלית בהתמוטטות משטרו של ויימר ובהתגברותה של האנטישמיות הנאצית. שני צירים לו: האחד - תאור האנטישמיות הגרמנית כפי שהשתקפה מכאן, בעיתונות המקומית, והשני - השוואה בין ההתיחסויות השונות של העיתונים השונים לתופעות הללו.
הספר גרמניה וארץ ישראל - מפגש תרבויות, שבו מופיע מאמרה של בנדט, עוסק ביחסי הגומלין בין ישראל לגרמניה במאה השנים האחרונות, ועושה זאת מנקודת מבט דו כוונית: מישראל לגרמניה ומגרמניה לישראל. בתוך מכלול המאמרים הזה דן מאמרה של בנדט באופן טיפולה של העיתונות הארצישראלית בהתמוטטות משטרו של ויימר ובהתגברותה של האנטישמיות הנאצית. מאמרה של בנדט שני צירים לו: האחד - תאור האנטישמיות הגרמנית כפי שהשתקפה מכאן, בעיתונות המקומית, והשני - השוואה בין ההתיחסויות השונות של העיתונים השונים לתופעות הללו. העיתונים הרלונטים באותה תקופה היו: 'הארץ', בימים שלפני שוקן, עיתון שרוב כותביו היו יוצאי רוסיה ואשר ייצג את הציבור הפרוגרסיבי, ודגל במסורת הדמוקרטית ליברלית. 'דואר היום' שהיה עיתון ציוני מובהק, שעבר ב1928 מבעלותו של אליעזר בן יהודה, למפלגה הרויזיוניסטית, והוא הפך, למעשה לבטאונה הרשמי, ו'דבר' בעריכתו של ברל כצנלסון, שהושפע מן העיתונות הסוציאליסטית ושמש שופרה הבלתי רשמי של מפא"י.
ככלל - השוני בין העיתונים אינו רב. כל העיתונים תארו אותן תופעות:
האנטישמיות הגרמנית לא צצה "יש מאין". היא היתה קיימת לפני היטלר, היתה חזקה לפני מלחמת העולם הראשונה ולה שורשים עמוקים מימי לותר. בין שתי המלחמות עשתה שנאת היהודים חיל רב, במישורים של האוניברסיטאות, באלימות, בגזענות וביחסי-ציבור. באוניברסיטאות ויימר הגיעו יהודים לעמדות חשובות. בו בזמן נהפכו כמעט כולן לשדה קרב נגד היהודים. האנטישמיות הפיזית והמילולית כנגד פרופסורים וסטודנטים יהודים, היתה בולטת וחזקה ביותר. דרישתם העיקרית של שונאי ישראל היתה לקבוע אחוז סטודנטים יהודי, לפי "נומרוס קלאוזוס". היו מהומות מתמידות נגד סטודנטים יהודים, ואחדים מהם נרצחו. מרבית המהומות התרחשו באוניברסיטת ברלין, שם פגעו גם במרצים. כעסם הגדול יצא על איינשטיין בגלל מעמדו המיוחד.
האלימות הנאצית פגעה בבתי עסק ובבתי כנסיות, והתמקדה גם בחילול קברים. הפרעות החלו בשנת 1929. חוללו קבריהם של חיילים יהודים ממלחמת העולם השניה. מצבות נהרסו ופגרי חיות הונחו על הקברים. כך דיווח עיתון "דואר היום". אמצעי אחר היה ניפוץ שמשות בבתי עסק יהודים ובבתי כנסת. מעשים אלה הפכו לפוגרומים מסויימים. היו מתקיפים נוסעים יהודים ברכבת וברכבת התחתית ומנסים להוציא אותם מן הרכבות. פוגרום מיוחד נערך בראש השנה של 1931. "הארץ" כתב, "שהיטלר ברך את היהודים בראש השנה בפוגרום..." באותו חג התנפלו נאצים על יוצאי בתי הכנסת בברלין והיכו גברים, נשים, זקנים, וילדים. הכול תוכנן והוכן מראש.
בתחילה כונו הפורעים בעיתונות הארצישראלית "אנטישמיים גרמניים". לאחר מכן "היטלריסטים או "נאצים". על פי הדווחים היו רובם בני שמונה עשרה עד עשרים ושלוש, כולל מבוגרים, כמו מהנדס ורופא ופועלים. כולם מובטלים. עתונים יהודים שאלו "היכן אנשי הרוח בגרמניה, היכן מנהיגיה הפוליטיים - הרי הענין נוגע בכבודה של גרמניה בעולם! לא היהודים בלבד צריכים להתגונן! זה חוב כולנו! אין אנו יכולים עוד להחריש!"
כך הלכה האוירה בשנים 1933-1929 והתחממה. מה חשבו יהודי גרמניה? הם חשבו כי "המרק לא נאכל כל כך חם, כפי שהוא מתבשל", הם האמינו כי השליטה בגרמניה תרסן את הנאצים "ותרגיע" אותם.
המישור האחר של האנטישמיות היא הגזענות מצדה של מפלגה "מבוססת ומחושבת השואפת להשמיד את היהדות בגרמניה כגוף קיבוצי". כך כתב מאיר גרוסמן ב"דואר היום". הנאצים האשימו את היהודים בקפיטליזם שהרס את העסקים של המעמד הבינוני הגרמני והביא לאבטלה. בו בזמן האשימו גם בקומוניזם. ולא עוד, אלא "שהבנק הבינלאומי יכונן את בית המקדש בירושלים".

סגן-מפקד משטרת ברלין ד"ר ברנרד וייס, שהיה יהודי, סבל במיוחד מרדיפות הנאצים. גבלס הוציא לכבודו ספר קריקטורות. בתפקידו נאבק וייס עם הנאצים, עד שפוטר או ש'התפוטר'.
בין הסיסמאות והכרוזים היו ריאות של "אבדון ליהודה" או "עורי גרמניה השמידי יהודה" ודומות. האשמה היתה, כי היהודים כגזע הורסים את הכלכלה ואת התרבות הגרמנית. לכן, החרם על העסקים היהודים ועל הרופאים והפרקליטים היהודים, יחד עם הקריאה ליהודים לעזוב את גרמניה. בו בזמן טענו יהודים, כי לא כל מי ששייך למפלגה הנאצית שונא יהודים...
הנאצים שנאו יהודים מומרים כאילו היו יהודים ממש. לדעתם אין תקנה ליהודי אפילו אם הוא ממיר את דתו. דעות כאלה היו קיימות בעולם הנוצרי עוד מימי הרפורמציה וקודם לכן.
שלושת העתונים בארץ ישראל "הארץ", "דואר היום" ו"דבר" הדגישו את הקיפוחים והעוולות של יהודי גרמניה. אך רק ב'דואר היום' הובעה דרישה מפורשת לעליה לארץ ישראל בעקבות ההתפתחויות הללו. גם הארץ, אשר בכתבותיו מחה בתקיפות נגד העוול שנגרם ליהודי גרמניה, אינו מציג את הפתרון הזה. 'דבר' כתב, כי "קשה להבין מה יתרחש בגרמניה בזמן הקרוב. כבר הועמדנו לפני הפתעות, אשר השכל הפשוט לא הגיע אליהן. ואין לדעת מה ילד יום? אבל על כולן עולה הטרגדיה הגדולה של היהודים במדינה זו".
ככלל, לא דווחו העיתונים באופן עקבי ורציף על כל ההתקפות האלימות, סביר להניח שלא היה זה באפשרותם בשל המרחק והעדר עדות ישירה, הדיווח נעשה באמצעות ידיעות קצרות בעמודים הראשונים. בעמודים הפנימיים של העיתונות הציעו הכותבים יריעה רחבה יותר למצב.
לסיום, הערה: הכותבת טוענת (בעמ' 111) טענה בעייתית ביותר: הארועים בגרמניה השפיעו גם על הנעשה בארץ. משב הרוח שהגיע מגרמניה שימש, לדעתה, השראה להפגנת הכוח ולהחמרת היחסים בין הסתדרות העובדים לרוויזיוניסטים ההתנגשויות האלימות בגרמניה, היא כותבת, "השפיעו, ולו בעקיפין, על המתרחש בארץ". היא מדווחת על התנגשויות אלימות בבית החרושת "פרומין" בירושלים בין פועלי ההסתדרות לבין פועלים בית"ריים, עם מאמץ לתפוס את מקום הפועלים השובתים. מסקנתה, שאינה מתקבלת על הדעת, היא, כי: "למרות הנסיבות השונות קשה להימנע מהשוואת התפרצויות אלימות אלו עם האווירה המתוחה שהיתה קיימת בין הנאצים לקומוניסטים בגרמניה, שכן תנועת הפועלים נתפסה כקומוניסטית, והרוויזיוניסטים כפשיסטים".
"משב הרוח המלחמתי" הגיע לארץ ישראל גם ממלחמת ספרד ומאירועים אחרים. אין לו כל קשר עם היחסים בין השמאל לימין בפלשתינה א"י בשנות השלושים או קודם לכן. השוואת היריבות על מקום עבודה בארץ עם "הרוח" הנאצית עולה על כל דמיון שהוא, ואין לה שום כיסוי הגיוני. וחבל שהמחברת והעורך המלומד של הקובץ פרופ' משה צימרמן, נכשלו בדבר שאינו הגון.
האנטישמיות הגרמנית בשנים 1933-1929, בראי העתונות הארץ ישראלית, מאת אילנה בנדט. מתוך הקובץ גרמניה וארץ ישראל, מפגש תרבויות, בעריכת משה צימרמן, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשס"ד.