אל קיבוץ דתי צעיר מגיע בשנות השלֹשים של המאה שעברה, זוג עולים, פליטי גרמניה, והספור המשפחתי המסועף שכל אחד מהם נשא איתו. זה ספור אוטוביוגרפי המתאר מאבק ושבר, וכן את תהליף החניכה של נערה שמבטה החקרני שלה, מאפשר לה להבין סוף סוף מה שבאמת ארע. ובסוף – הוריה המזדקנים, שפותחים את סגור לבם על סף המעבר האחרון. הטקסט משולב בקטעי יומן של הבת, ובמקביל קטעי יומן של האם שהתגלו לאחר מותה.
"ספרה של רות נצר מצטרף הצטרפות של כבוד לספרים המעמידים במרכזם את מערכת היחסים הטעונה, המשמעותית, וחובקת-הכל שבין בת לאביה ולאמה. מתוך אמפטיה וקרבת נפש שאינם מסתירים טינות ישנות, וקונפליקטים הממשיכים לרדוף לאחר מותם של ההורים, היא משרטטת ביד אמן את דמויותיהם של שני האנשים שהטביעו חותם בל ימחה על חייה. זה ספר שיהיה חשוב לרבים. קראתי אותו מתוך התרוממות רוח וקרבת נפש." (חיים באר)
"הספר האמיץ הזה כותב את הסיפור המופלא של בת העמק שבאה לעולם באורח שאיש לא היה מאמין לו, בקיבוץ שבו אין קיום אלא או לוותר על הקיבוץ או לוותר על עצמך. זהירה, בעין בוחנת, בסבלנות אין קץ היא נכנסת במלבושיה לים של אוניות טרופות. היא אינה מפחדת לחשוף את המראות שכתובות ביד אמן היודע לכבד את צינעת הפרט שלו. הקורא ימצא את עצמו בתוך הספר הפרטי המרתק הזה." (יצחק מאיר)