ההתפתחות היוצרת

הפילוסוף אנרי ברגסון (1941-1859), יוצר תורת ה"מֶשֶך" (durée), נתבקש פעם להסביר את תורתו בתכלית הקיצור. השיב הפילוסוף: "מה שאמרתי הוא שהזמן קיים, ושאינו בגדר חלל". בהבחינו בין הזמן בעל המציאות הממשית - ה"מֶשֶך" - ובין הזמן דמוי החלל, התכוון ברגסון לכך שהזמן הממשי יש בו משום חידוש בלתי צפוי מראש, ואין גם אפשרות לצפותו מראש וזאת מחמת יצירתיות בלתי פוסקת. בזמן הנמדד בעזרת מכשירים - הזמן של הפיזיקה - לעומת זאת, כל המתרחש ניתן להיקבע מראש בעזרת חישוב מתמטי. ואם כך, אין הזמן הפיזיקלי נבדל במהותו מן החלל, ותוצאותיה של כל תנועה בו ניתנות לחישוב מדויק מראש, ובלבד שיהיו בידנו נתונים מספיקים לכך. מאחר שעל פי ההנחה הזאת הופקע מתחולתו של ה"מֶשֶך" כל התחום הנרחב של המדעים העוסקים בתהליכים שניתן להעמידם על תנועות בחלל, טבעי היה שבבואו לבסס ולפתח את רעיונו המרכזי פונה ברגסון לחקר שתי ספֵרות המציאות העיקריות: ספֵרת הנפש או הרוח, ובחיבור שלפנינו – ספֵרת החיים. זה מקור הצביון הספיריטואליסטי-הוויטליסטי של משנתו.

ברגסון יוצא נגד הניסיונות להכניס בגלוי, או להגניב, לספֵרות אלו הסבר מכניסטי השאוב מן הפיזיקה והמעניק להן מעמד של עצמיוּת, של ראשוניוּת, ואף של עילאוּת, לעומת כלל התופעות המתרחשות בעולם החומר. אמנם גם בהן יש דרגות, כמידת דריכותן הפנימית לקראת השתנות ברוכת יצירתיות, אך במרום מעלתן יש בהן מתכוּנת המוחלט. מתוך כך מצטיירת התהוותו של החומר הגולמי, נטול התנועה העצמית, כירידה ממעמד גבוה יותר, והשיטה כולה מקבלת גוון נאו-אפלטוני.

ברגסון היה יהודי-צרפתי מתבולל, אך הוא לא התכחש למוצאו מקרב חסידי פולין. יש התולים בכך את נטייתו לגלוש לנימה מיסטית-משהו, המבצבצת לעתים בדיוניו הפילוסופיים, למרות הסתמכותו על עובדות המאוששות בידי מדענים. החולקים על משנתו רואים בנטייה זו פסול שאינו יאה למי שהפילוסופיה אומנותו. אולם הנימה המיסטית הפיוטית הקלה, המוסיפה לווית חן להרצאת הדברים, אינה גורעת ממשקלם של הרעיונות המובעים בניתוח המעמיק של היצירתיות בתנופת החיים, ששמו ההתפתחות היוצרת.

עורך הסדרה: יעקב גולומב