הטראגדיות של שקספיר

זה זמן רב שליטה בביקורת השקספירית גישה "סימבוליסטית", שלפיה נפרש לפנינו במחזה שטיח ססגוני שזור משמעויות ורמזים הניתנים לפירוש. רות נבו מאמינה כי שימת דגש על "המחזה כשירה" והחיפוש אחר פסיפס של דימויים ומירקם של משמעויות שמעבר לפעולה הדרמאטית, מעיב על תפיסת מהותה הדינאמית של הדראמה, שכן דראמה, כמו מוסיקה, היא אמנות המתרחשת בזמן. התיאטרון מציג תהליך של שינוי ותהפוכה, המתפתח במימד של זמן. הדראמה דורשת מצד הצופה מודעות מתמדת לגבי ה"לפני" וה"אחרי", התנועה המושכת והמתמשכת, השינוי המצופה או המפתיע וכוחות הנפש הסוערים בלב הדמויות והמפעילים אותם לכאן ולכאן ברצף של אירועים.

עיונה של רות נבו בגילומו של הטראגי, כפי שעיצבו גדול הדראמטורגים, בא לתקן את הראיה הקודמת החד-צדדית. פירושה של רות נבו לעשר הטראגדיות של שקספיר הוא מלא עניין, מעורר מחשבה מעמיקה ומעשירה הן לקורא המשכיל והן לסטודנט המתמחה. כל פרק מוקדש למחזה אחד, מנתחו בפרוטרוט וע"י כך ניתן להפיק תועלת מקריאתו של כל פרק לחוד. סגולתו הכללית של הספר היא בגילוי מבנה מאפיין, עקבי, המהווה בסיס איתן ומשמעותי לכל שינויי הצורה, שהחומר לובש ופושט. גילויו של מבנה יסודי זה שופך אור על מחזות קשים לפיענוח שגרמו לחילוקי דעות רבים. יתר על כן, גילויו של המבנה מספק לקורא כלי חשוב להבנת התפתחותו של שקספיר כאמן הטראגדיה בספרות בכלל.

פירסומים בנושא זה וביצירות הדראמטיות של שקספיר בלשון העברית הם מעטים מאוד. הוצאת מאגנס שמחה למלא את החסר ולהגיש לקורא העברי ספר זה, פרי עבודתה של יוצרת ישראלית, המכהנת כפרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, ויצאו לה מוניטין בעולם המחקר והלימוד של שקספיר בלשון האנגלית.