"היסטוריה, רטוריקה, הוכחה... הרעיון שהיסטוריונים צריכים או יכולים להוכיח משהו הוא, בעיני רבים, רעיון שאבד עליו הכרח, ואולי הוא אף מגוחך בעליל. ואולם, אפילו אלה החשים שלא בנוח לנוכח האווירה האינטלקטואלית השלטת, סבורים כמעט תמיד כי רטוריקה והוכחה אינן עולות בקנה אחד. אני, לעומת זאת, מבקש להראות, ראשית, שההוכחהנחשבה בעבר לחלק בלתי נפרד מן הרטוריקה. שנית, שעובדה זו, שהיתה ברורה מאליה בעבר, ונשכחה בינתיים, רומזת לדימוי על שיטות עבודתם של ההיסטוריונים, לרבות ההיסטוריונים בני-זמננו, שהוא הרבה יותר מציאותי ומורכב מזה המשתקף באופנה העכשווית."
במשפטים אלה פותח קרלו גינצבורג, אחד ההיסטוריונים החדשניים ביותר בדורנו, את חיבורו המרתק על היחסים שבין רטוריקה להיסטוריה. תוך התבוננות מקורית במגוון רחב של טקסטים השייכים לתקופות, לתרבויות ולסוגות שונות, מבקש גינצבורג להראות כי הרטוריקה, אם מבינים נכון את פשרה, נוגעת לא רק לסגנונו של ההיסטוריון, אלא גן לחתירתו אחר ההוכחה והאמת ההיסטורית.