מאפייניה של הפואמה נבחנים בספר זה באמצעות קריאה בפואמות של שלושה משוררים – ישראל פנקס, הרולד שימל ואהרן שבתאי, ובאמצעות סקירה היסטורית-ז'נרית של המסורת שממנה צמחה הפואמה. השילוב בין שני מהלכים אלה קושר את חלקי הספר לרצף בעל מגמה ברורה: הצגת את תפיסת העולם הגלומה במסורת שהפואמה קשורה אליה בטבורה ותיאור מופשט וקונקרטי כאחד של מאפייניה.
פרקיו של הספר מתבססים זה על זה ומציגים התפתחות פנימית ברורה. קריאתם ברצף מתארת מהלך ז'נרי שבמסגרתו חלה תנועה מודרגת מתפיסת עולם נרטיבית לשבירה מוחלטת של נרטיביות ואחדות: את מקומה של הפואמה הצומחת מתוך תפיסת העולם האפית תופסת שירה סדרתית (סריאלית) המבוססת על מודולריות ועל קיטוע. הצורות הפואטיות מתחלפות בגלל שינוי בראיית עולם שאפשר לתארו כתנועה מאחדות לריבוי: מהלך שבו צורה פואטית אחת שבבסיסה האידאי אחדות ונרטיביות מאבדת את מקומה השליט לטובת צורה פואטית חדשה, שבסיסה האידאי הוא ריבוי.
שלושת המשוררים שהספר דן ביצירותיהם לא זכו עד כה לדיון מפורט. נקודת המוצא בדיון על הפואמות שלהם היא בירור תפיסת העולם המסתתרת מאחורי הצורה הפואטית, אך מעשה זה מתפתח לכלל ניתוח היצירות והצגת הפואטיקה הייחודית של כל אחד מהם. משוררים אלה הרבו בכתיבת פואמות, והספר משקף לכן גם מהלך מרכזי של יצירתם כולה.
