ספר זה הוא ניסיון חלוצי לתאר באופן שיטתי את תולדותיה של פרשנות התלמוד באירופה מראשיתה ועד לסוף המאה היב. לפרשנות קדומה זו, שהיא ממיטב היצירה העברית בימי הביניים, מעמד משפטי 'קלסי', והיא חלק בלתי נפרד מן התלמוד עצמו ובסיס איתן להבנתו. החיבור סוקר את מלוא היצירה הפרשנית שהגיעה לידינו שנתחברה במאות היא והיב בצפון אפריקה ובספרד, בצרפת ובאשכנז, באיטליה ובפרובנס.
שבעת פרקי הספר מקיפים את הנושא מארבע בחינותיו העיקריות: (א) תיאור כרונולוגי שוטף, לכל אזור גאוגרפי בנפרד, מתוך הדגשת סדר השתלשלות המסורת בכל אחד מן האזורים; (ב) הגדרת האסכולה הפרשנית המערבית אל מול האסכולה של צפון אפריקה וספרד; (ג) העמדת הבעיה הפרשנית על רקע המהפך שנתחולל במערב אירופה במאה היא, עם המעבר מן התרבות האורלית אל תרבות הכתב והספר; (ד) תיאור תמציתי של הרקע בעולם התרבות והרוח בצרפת עד לפתיחת האוניברסיטה בפריז ועד בכלל.