ספר זה מתאר את הלשון העברית הנוהגת בתלמוד הבבלי. במחקר הלשון בימינו נתברר שהטקסטים של ספרות חז"ל נשתנו במהלך מסירתם והעתקתם, והלשון המופיעה בדפוסים רחוקה מרחק רב מלשונם המקורית הקדומה. הרבה טרחו החוקרים לשחזר את צורת הלשון לפי כתבי היד הקדומים. עד כה עסקו בעיקר בתיאור לשון התנאים, וכאן בא תיאור ראשון של לשון התלמוד הבבלי מתוך מגמה לתאר אותה לפי כתבי יד מהימנים ולשחזר את צורתה הקדומה בטרם נתגלגלה בדפוסים המאוחרים. ידוע היום שלשון חז"ל אינה עשויה מעור אחד ולכל יצירה לשון משלה. התיאור בספר שם לו למטרה לבחון ולקבוע במה נתייחדה הלשון המשמשת בתלמוד הבבלי. על ידי השוואתה אל לשון יצירות אחרות – המקרא, ספרות התנאים והתלמוד הירושלמי – מתבהרים טיפוסי לשון חז"ל ומתבררים מאפייני כל טיפוס לפי מקומו ולפי זמנו: לשון התנאים ולשון האמוראים, לשון בבל ולשון ארץ ישראל. בתולדות תרבות ישראל תפס התלמוד הבבלי מקום ראשון במעלה, ולכן גם לשונו השפיעה השפעה מכרעת על התפתחות הלשון העברית. התלמוד השפיע אף על מחיי העברית החדשה, שעקב חינוכם ואופי השכלתם הכירו את לשונו היכרות קרובה, וזו הסיבה שבעברית החדשה ניכרים היטב סממני לשונו. לפיכך גם המתעניין בעברית בת זמננו יצא נשכר מהתוודעות אל לשון התלמוד הבבלי.
