ולטר בנימין

הארץ, מאת נועה לימונה, יולי 2012

מעריב, 20.2.2004, מאת נסים קלדרון: 
הבדלים מתחיל, נעצר, מספר סיפור ולטר בנימין הוא אולי המיוחד שבהוגים המודרניים. בסביבה האינטלקטואלית של אירופה שבין שתי מלחמות העולם, שבה היו כולם מיוחדים, עדיין היה בנימין מיוחד יותר. מיוחד במה? בקשר משלו, לא דומה לשום קשר אחר, שהוא יצר בין תיאולוגיה לבין מרכסיזם. בקשר משלו, לא דומה לשום קשר אחר, שהוא יצר בין ידידות לבין אידיאולוגיה. בתעלה המחברת שהוא, רק הוא, חפר בין הרציונליות הצלולה של ברטולד ברכט לבין השבתאות האנרכית של גרשם שלום. ההסברים האלה לייחוד הנדיר של בנימין הם נכונים, נכונים מדי. כבר חוזרים עליהם בלי סוף. ספר חדש על בנימין נבחן בשאלה אם הוא יכול ללכת אל מעבר להסברים הכלליים האלה. שני ספרים, שהופיעו באחרונה בעברית, מנסים לעשות זאת. אחד מהם, לדעתי, מצליח. הספר הראשון הוא קובץ מאמרים של סטפן מוזס, מוותיקי הפרופסורים באוניברסיטה העברית, 'ולטר בנימין ורוח המודרניות' (רסלינג). הספר השני הוא ביוגרפיה קצרה שכתב מלומד גרמני בשם ברנרד ויטה, 'ולטר בנימין' (בתרגומה של קטיה מנור, מאגנס). מוזס קורא את בנימין בדרך שונה מאוד מן הדרך שבה אני קורא אותו, ולמרות זאת הוא כתב ספר מסעיר וחזק. ויטה, לעומת זאת, כתב ביוגרפיה הגונה, שעוקבת אחרי הרעיונות של בנימין, ולמרות זאת מאכזבת. כי בנימין אינו הוגה דעות של רעיונות בלבד. לא במקרה קראה חנה ארנדט למבחר שערכה, זה שפרץ לבנימין את הדרך אל העולם האנגלוסכסי, בשם 'הארות' (Illuminations). מה שיש לבנימין ואין לאחרים הוא אותו צירוף נדיר של מחשבה מחוסנת לחלוטין מפני דוגמטיות, ולצידה רגש מתפרץ וגם פצוע. וגם אופטימי. כמו הבלחות של אור, או הבלחות של ארוס, או הבלחות של אמונה. הוא חושב-אפשר לומר - באמצעות רגשות שספגו הלם, ואז יצאו לרחוב לשוטט, וגם להנות. אין טעם לקרוא את בנימין בלי להט. ומוזס קורא אותו, וחושב עליו, מתוך להט. זה לא הלהט שלי, אבל ניצוץ פוגש כאן בניצוץ, וזה יפה ומעשיר. ואילו בספרו של ויטה יש הכל מלבד ניצוצות. וחבל. מה שנכתב על בנימין בשלושים השנה האחרונות יכול למלא מדפים רבים, ואפשר היה לבחור לתרגום ביוגרפיה גדולה ומקיפה, או ניתוח מקורי וחד של קבוצת מאמרים. הספר של ויטה הוא לא זה ולא זה. הוא חזרה בראשי פרקים על העובדות הביוגרפיות האלמנטריות והידועות מזמן. אליהן מוצמדים סיכומים כלליים - אחראיים אבל לא מפורטים וחסרי השראה - של המאמרים שכתב בנימין בכל תקופה של חייו. מי שיקרא את ויטה לא יבין את מה שיבין מי שיקרא את מוזס: שיש אצל בנימין סערה גדולה. והיא נמצאת בפרטים. לכאורה, עוסקות המסות של מוזס בנושאים שונים: מושג היופי של בנימין, מושג ההתחלה שלו, מושג החזרה הנצחית. אבל מוזס הוא קורא נסער, לא קורא מסכם. ואת הסערה הוא מוצא באחת הפסקות הנודעות ביותר של בנימין. זו התיזה התשיעית ב'תיזות על ההיסטוריה': " יש תמונה של קליי הנקראתNovus' ' Angelus. מתואר בה מלאך הנראה כמתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך צריך להיראות מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שבו מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. (...) סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמיים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת". מוזס מתחיל מפינות שונות בעבודותיו של בנימין, אבל את עין הסערה הוא מוצא שוב ושוב במחשבה ש"רוח המודרניות" אינה מפנה את פניה אל העתיד, אלא אל העבר; ואותו עבר איבד את עושרו, ואת רבגוניותו, ונעשה שואה אחת ויחידה; וכמו המקובל היהודי (או כמו פרויד), מלאך ההיסטוריה של בנימין היה רוצה לחזור אל העבר ולאחות את שבריו, אבל סערה איומה מונעת ממנו את התיקון ודוחפת אותו אל העתיד. האם זה אמנם הבסיס לבניין המחשבתי שבנה בנימין? האם זאת הליבה של מחשבתו על המודרניות? מוזס עונה על כך בחיוב. ניכר בו, שהפרדוקס הכמעט קפקאי הזה נראה לו חזק ונוקב. ניכר בו, במוזס, שבעומק ליבו, בעומק החוויה ההיסטורית שלו, הוא מוצא אמת גדולה בחיבור שבין קידמה כשבר של העבר, אפילו כשואה, לבין קידמה כתקווה משיחית לעתיד. בנימין הוא גאון של ריבוי, לא של שיטה. הוא מתחיל לחשוב, עוצר, משוטט, מספר סיפור, נזכר באשה, כועס על עוולה, נדלק בתקווה, ומתחיל לחשוב ממקום אחר. לא במקרה הוא אהב ציטוטים, קולאז'ים, פרגמנטים. לכן הוא נפלא כל-כך. הוא מבין שלנעול את המחשבה בתוך שיטה זאת מלכודת הדבש של האינטלקטואל. הוא מבין שהמאה העשרים היתה מגוונת, וסתירתית, וקשה לסיכום, ומפתה בריבוי שלה (הוא אהב ערים גדולות, וצעצועים, וציורי משוגעים). לכן , קוראים של ולטר בנימין חשים שהבזק-מחשבה שלו מופיע אצלם כשהם הולכים ברחוב מודרני, או כשהם רואים סרט קולנוע, או כשהם קוראים שירה בעיר גדולה, או כשהם קוראים סיפור בזמן מלחמה, או כשהם מתאהבים ומרגישים בתוך ההתרגשות העתיקה הזאת של בני האדם הלם מודרני מאוד. בנימין מחזיק בהארות היומיומיות כשהן נבדלות, ואינטנסיביות, וחיות (זאת אומרת, מדכאות עד מוות או נפלאות עד אקסטזה, או גם כך וגם כך).

הארץ ספרים, 12/5/2004, תיאולוג החיים המודרניים, מאת יוני מרדכי:
ולטר בנימין ורוח המודרניות, סטפן מוזס, הוצאת רסלינג
ולטר בנימין, ברנד ויטה, הוצאת מאגנס
שמו של ולטר בנימין - אסתטיקן, מבקר ספרות, פילוסוף, תיאולוג חילוני, בורגני, אינטלקטואל חריף, היסטוריון מטריאליסטי, מרקסיסט והוגה דעות יהודי גרמני - הולך ונישא בפי האליטה האקדמית והתיאורטית בימינו משל היה עניין חדש שבאופנה. למרקסיסטים האורתודוקסים הוא מסמל את תמציתה של החשיבה המטריאליסטית; לפוסט-מודרנים כתביו הם דוגמה ומופת לחשיבה מורכבת שאינה נטועה באופק מציאותי ממשי, ולאנשי ביקורת התרבות והספרות מצליח בנימין לנסח ולכונן דיסציפלינה של התבוננות תוך כדי פירוק הקאנון המודרני המערבי של יצירות הספרות והאמנות לכדי חלקיו הקטנים ביותר.
ולטר בנימין נולד ב-1892 למשפחה יהודית בורגנית מבוססת. הוא למד פילוסופיה בברלין, במינכן ובברן. ב-1920 השתקע בברלין ועבד כמתרגם וכמבקר ספרות. המרדף שמתוך חוסר ברירה אחר משרה אקדמית בגרמניה הסתיים לצמיתות כאשר אוניברסיטת פרנקפורט דחתה את עבודת הדוקטור שלו על "מקורו של מחזה התוגה הגרמני". ב-1933 עקר לפאריס והמשיך לכתוב מאמרים וביקורות לכתבי עת שונים, אך זכה להצלחה מעטה בפרסומם. ב-1940, עם כניעתה של צרפת לגרמניה, נמלט בנימין לגבול עם ספרד מתוך תקווה להגיע לארה"ב. ניסיון חציית הגבול לא צלח והוא שלח יד בנפשו.
בנימין, ה"משוטט" שצפה את שקיעתה של שיטת החיים הבורגנית, את קץ האינטלקטואליות, את התפשטותו של הפשיזם ואת עלייתו של "העם" ככוח מעמדי חדש - בקיצור את כל מה שמכיל המונח מודרניות נע אל עבר קץ קיומי - האמין פחות ופחות במושג המהפכה כפי ששאפו אליה ברכט או אדורנו.
בארה"ב התפרסמו לא מזמן כל כתביו, עשרות ספרים פרשניים וביוגרפיים ראו אור, מאמרי עיון הקשורים בנושאים שבנימין נגע בהם מתפרסמים חדשות לבקרים וכל העת מועברים סמינרים אוניברסיטאיים. גם בישראל זוכה בנימין לתשומת לב רבה, באוניברסיטאות ובאליטות אינטלקטואליות מצומצמות, שכל אחת מהן מנסה לנכס לה אותו ואת השקפת עולמו. "ולטר בנימין ורוח המודרניות" ו"ולטר בנימין" מנסים, כל אחד בדרכו, לשפוך אור על כתביו של האיש, על חייו ועל השלכות חיבוריו המגוונים על ההווה ההגותי והעיוני כיום. שני הספרים מנסים לתת סקירה מקיפה בעברית על רוחב הגותו וכן עוסקים בחילוץ וביאור הנושאים המרכזיים שהעסיקו את דעתו.
ספרו של פרופ' סטפן מוזס, המחלק זמנו בין ירושלים לפאריס, הוא אסופת מאמרים שלוקטה במיוחד לספר זה. מוזס מבקש להאיר את פועלו של בנימין דרך התמקדות בנושאים שהלה התעסק בהם. ספרו של ברנד ויטה, פרופ' לספרות באוניברסיטת היינה בדיסלדורף, מנסה לתחום את גבולות הגותו של בנימין דרך דיון כרונולוגי וביוגרפי המעשיר את המידע על האיש מעבר לנושאי עיוניו. שני הכותבים המלומדים בקיאים מאוד בפרטים הביוגרפיים של בנימין ובהגותו, אך היחס אליו ואל נושאי כתיבתו שונה. עם זאת, שניהם אינם חורגים בכתיבתם מן המתודה הפרשנית הקלאסית של כתביו.
ספרו של מוזס, "ולטר בנימין ורוח המודרניות", מצליח לתת תמונת עומק על עיקרי נושאי כתיבתו של בנימין, ההשפעות, המסורות שמתוכן צמחו ומסקנותיו. מוזס מציע קריאה פרשנית מעמיקה של כתביו ומבקש להציג את בנימין "כאחת הדמויות המשפיעות ביותר במאה ה-20" (עמ' 7). אמנם, הצהרה זו מופרזת מעט בהקשר של השפעת כתביו של בנימין בתקופתו הוא, אך בדיעבד, אכן, כוחו הפרשני של בנימין את המודרניות, מתוך הפרספקטיבות הייחודיות שניסח, היא למעשה המפעל ההגותי הרדיקלי ביותר שנעשה מתוך גרמניה בתחילתה של המאה הקודמת והוא בשל היום יותר מתמיד לחשיבה מחדש, עיון ביקורתי וניתוח. מוזס עוקב בספר אחר התנהלותו של בנימין עם הדמויות אשר השפיעו עליו יותר מכל: רוזנצווייג, ברכט, קפקא, ניטשה ובעיקר - לקראת סוף חייו - גרשם שלום.
ספרו של מוזס מתאר את מפעלו של בנימין בשפה נוחה ומדויקת לאלה המבקשים להתקרב למחשבתו. הוא חולף בתמציתיות מנומקת מנושא לנושא באופן חופשי, תוך כדי שהוא קושר את נושא הפרק עם עומק הגותו והקשרים כלליים אצל בנימין. כך, כל פרק יכול לתפקד באופן עצמאי, אך מכלול פרקי הספר - שיצא לאור במקור ב-1985 - נותן תמונה נאמנה ומהימנה לעומק הדיון בבנימין.
בפרק המצוין על "האמנות בעידן השעתוק הטכני" טוען מוזס כי "... תפקודה הדתי של האמנות הוא זה שלדעת בנימין נעלם לבלי שוב" (עמ' 86). במצב זה, בחילונה בהווה של יצירת האמנות, היא הופכת לנגישה לקהל רב ואינה נחווית רק כחוויה סובייקטיווית; היא נחווית על ידי ההמונים. עמדה זו ביחס למעמדה הנשחק של יצירת האמנות, טוען מוזס, מבטאת בדיוק את האמביוולנטיות הטבועה בחשיבתו של בנימין אל מול קריסת "ההילה" הדתית של יצירת האמנות. מצד אחד, רבים רואים את היצירה המשועתקת כבעלת השפעה רבה מתמיד, אך מצד שני היא מאבדת את ייחודיותה הדתית, המיתית, וערכה יורד פלאים. דו-ערכיות זו היתה ונשארה אצל בנימין לכל אורך כתביו - במוטעם יותר או פחות - כמהות המחשבה הדיאלקטית הנעה בין המיתי למטריאליסטי, בין הדתי לחילוני.
בבואתו של בנימין, כפי שעולה מספרו של ויטה "ולטר בנימין", אישית ומסועפת יותר מספרו של מוזס. ויטה מתווה תמונה ביוגרפית עשירה ורצופה, אשר לדידו אין להפרידה מהגותו של בנימין, והיא מורכבת מחייו האישיים, התפתחותו ההגותית והשפעות סביבתו הקרובה עליו. ויטה, שלא כמוזס, אינו מזקק רק את עיקרי כתיבתו של בנימין לכדי מאמרים נושאיים, אלא מציג גם קשרים ישירים בין מצבה של אירופה למצבו הכלכלי של אביו של בנימין, לתמיכתו בבנו, ולמצבו הכלכלי והנפשי הרעוע של בנימין בשנותיו האחרונות. ויטה פורש את עיקרי משנתו של בנימין בדרך כרונולוגית ומנסה בתוך כך לתמצת את עיקרי מהלכיו ההגותיים במגוון הנושאים שפעל בהם.
לאורך כל הספר ממקם ויטה את "מוצא מחזה התוגה הגרמני" כמפתח לכלל חשיבתו של בנימין עד לימיו האחרונים. מחזה התוגה, להשקפתו של בנימין, הוא "מחזה המוצג בפני אנשים האפופים תוגה, שלנגד עיניהם מתרחשים המהלך הנורא של ההיסטוריה האישית שלהם והאסון של ההיסטוריה העולמית" (עמ' 48). למעשה, טוען ויטה, בנימין רואה - לאורך כל חיבוריו - את קריסתה של המודרניות בכלל ואת התמוטטותה של הבורגנות האירופית הקלאסית בזמנו וסימונה הסופי דרך אסון מלחמת העולם הראשונה. מפרספקטיווה זו, ויטה מספק משנה לכידות להגותו של בנימין לאורך התקופות.
ויטה מגיש רקע חיוני להתנהלותו הכלכלית והמקצועית של בנימין והקשרים הלא-פורים שלו עם המכון למחקר חברתי בפרנקפורט. בנימין היה תלוי באותה עת תלות כלכלית מוחלטת במכון, ומאמרים שהגיש נתקלו בסירוב או בהערות רבות ודרישות לתיקונים, בעיקר מצד הורקהיימר. את המאמר הפופולרי ביותר שלו, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" פירסם בנימין לראשונה ב-1936 ואת גרסתו המשופצת והסופית ב-1938, כשנתיים לפני מותו.
המאמר כולו נוטף ז'רגון ניאו-מרקסיסטי רדיקלי, שחורג מהכתיבה הבנימינית הטיפוסית. במאמר ידוע זה תולה בנימין תקווה בערנותו של הקהל הצופה בסרט הקולנוע, אך רעיון זה שלו נתקל בביקורת עזה מצד החברים הגולים בניו-יורק ולא רק מצדם.
המפתח העיקרי להבנת מחשבתו המטאפיסית של בנימין טמון בתפיסתו את מושג המיתוס על משמעותו וצורותיו כפי שהוא בעידן המודרני. מחשבתו פועלת במישור כפול, דיאלקטי: מצד אחד מדובר במודרניות חילונית ובאובדן רעיון הקידמה לאור מאורעות המלחמה והשמד (הפשיזם), מצד שני ניצבות התיאוריות הקומוניסטיות האפשריות, אך חסרות הנשמה, לדידו, שאין בהן היבט תיאולוגי/משיחי. בנימין ניסח זאת בחיבורו המרכזי, "תזות על ההיסטוריה".
בחיבור אחרון זה הוא מצווה, בעצם, על המרקסיסטיים למצוא למטריאליזם ההיסטורי נשמה, ונשמה, לדידו - כפי שכתב לשלום לקראת ימיו האחרונים - היא הנשמה היהודית.
דומה שבנימין, בעת שהוא מקפיד לתאר נאמנה את אירופה המתנוונת מתוך ויתור על "האני" המחבר, גם הוא שואף לזמנים אחרים, חוץ-היסטוריים, זמנים שבהם התיאולוגיה תשחק במשחק הפילוסופי למען "המטריאליזם ההיסטורי". בנימין תרם תרומה שאין לה שיעור בניסוח הקטגוריה הפילוסופית של מבקר התרבות, זה המשוטט בפאסאז'ים של התרבות. ייתכן שזו אחת הסיבות שבגינן קפצו הדיסציפלינות השונות של לימודי התרבות ואוסף של תיאוריות פוסט-מודרניות על הגותו הקולאז'ית כמוצאות שלל רב.
שני ספרים חשובים אלה, המצטרפים כבר לחלק קטן מכתביו של בנימין שתורגמו בשנות התשעים לעברית עם הקדמות ופרשנות של יורגן ניראד, חיוניים ומשלימים זה את זה כמבוא עיוני וכמפתח מושגי לקריאה והבנה בכתביו של בנימין. אלא שכאמור, שניהם אינם חורגים אל מעבר לתפיסה הקלאסית הרווחת. היה זה בנימין עצמו שכיוון בחיבוריו אל עבר חשיבה אחרת לגמרי - חשיבה החורגת מן הקטגוריות של הרציונלי והליניארי המאפיינות כל כך את הפילוסופיה הקונטיננטלית. הניצן הזעיר ששתל בנימין בעומק ההכרה של ההגות הגרמנית אז - רגע לפני שיאה של מלחמת העולם השנייה והשבר הציוויליזציוני הגדול ביותר בכל הזמנים - מתחיל לתת את אותותיו רק היום בשיח הפילוסופי-התרבותי המתהווה.
יוני מרדכי הוא סטודנט במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב.

ביקורת ב"חיים אחרים"