עשרות שנים אחרי שנקבעו גבולות המנדט הבריטי בפלשתינה (א"י) עדיין אין למדינת ישראל טריטוריה מוגדרת וגבולות מוסכמים. מצב בלתי שגרתי זה, והמחלוקת הפנימית בחברה הישראלית על עתיד השטחים שנכבשו ב-1967, הביאו את המחבר לחקור את התפיסות השונות בתנועה הציונית בעניין משמעותם של טריטוריה וגבולות. הספר מתמקד בתקופה שמאז ההכרעה הטריטוריאלית הראשונה ב-1919, כאשר הציגה ההסתדרות הציונית את מפת שאיפותיה בפני ועידת השלום בוורסיי, ועד להקמתה של מדינת ישראל. הוא מציג את 'פולמוס החלוקה' הגדול שהתנהל בתנועה הציונית בעקבות דוח הוועדה המלכותית ב-1937, שהמליץ על חלוקת הארץ, ומנתח את ההכרעות הפנימיות בתנועה בשאלת הטריטוריה והגבולות. מסקנתו היא שהכרעת 1937 וההסכמה לתכנית החלוקה ב-1947 העידו על נכונותה של התנועה הציונית להגדיר אינטרסים לאומיים כברֵרה בין ערכים – גודל הטריטוריה או ריבונות. בררה כזאת קיימת בהכרעות טריטוריאליות רק כאשר הטריטוריה נתפסת ככלי ולא כערך לעצמו. היא רלוונטית גם כיום, כאשר הריבונות מובנת מאליה והערכים המתחרים הם גודל הטריטוריה לעומת שלום.
'הספר הזה ריתק אותי. הוא מבהיר את ההיסטוריה של הסכסוך הישראל-ערבי מזווית שלא חשבתי עליה כלל.' - פרופ' יגאל מיגדל
'המעלות של הספר הזה הן יוצאות דופן. לפנינו חומר היסטורי עשיר בידיו המנוסות של איש מדע המדינה העושה בו שימוש מרשים להבהרת מושגים – מדינה, אומה, טריטוריה, ריבונות וגבולות. פרופ' גל-נור מנתח את החשיבות היחסית של הגאוגרפיה לעומת הפוליטיקה ושל הגישה הפרגמטית לעומת זו האידאולוגית בצומת הכרעה של התנועה הלאומית הציונית.' - פרופ' מיכאל בריצ'ר