כאילו לא הייתה מלחמה

הספר מעורר שאלות ביחס ל'מיליטריזם הישראלי' מנקודת מבט של חוויית היחיד תוך שהוא משלב גישה של ניתוח נרטיבי וגישות של מחקר תרבותי עכשווי. הספר מנתח סיפורי חיים של גברים ישראלים בשלהי שנות השלושים לחייהם שהשתתפו במלחמת יום כיפור, בוחן את האופן שבו הם תופסים את חוויית המלחמה ואת המשמעות שהם מקנים לה בסיפור חייהם במהלך השנים.
הממצא המרכזי העולה מן הדברים מפתיע: בניגוד להנחות הרווחות במחקרים על חיילים משוחררים, הגבר הישראלי אינו רואה במלחמה חוויה משברית. אמנם המלחמה היא בעבורו אירוע משמעותי, אך הוא משלב אותה במסלול החיים שלו – 'מנרמל' אותה בלשון הספר – בלי שיזהה השפעות כבדות שלה על מעשיו או על תודעתו.
הממצא הזה מפתיע לא רק כי הוא סותר את ההנחות הפסיכולוגיסטיות הרואות בהשתתפות במלחמה אירוע טראומטי, אלא בעיקר נוכח העובדה שמדובר פה בקשה שבמלחמות, במלחמה שנחשבת בציבור הישראלי כטראומטית במיוחד. באמצעות ניתוח סיפורי החיים מראה הספר כי את המשמעות האישית של חוויית המלחמה לא ניתן להבין רק על פי עצמת ההתנסות האישית, אלא שזו משמעות המובנית חברתית. אמות מידה תרבותיות מגדירות מי רשאי להציג את המלחמה כמשבר ומי נתבע לנרמל אותה. המחקר שעליו מתבסס הספר הוא ייחודי בכך שהוא מבקש לשמוע את קולם של החיילים עצמם ולבדוק את המשמעות שהם מייחסים לחוויית המלחמה. באמצעות ריאיון פתוח סופרו ונותחו עשרות סיפורי חיים של גברים שהיו בשירות הסדיר בזמן מלחמת יום כיפור.