הספר הזה דן ברגש של הכרת התודה, ובמעמדו המוסרי. הוא מראה שהכרת התודה היא חובה מוסרית מן המעלה הראשונה. היא התגובה הראויה על מעשים הנעשים עבורנו ולמעננו. ככל שרב המעשה כך גדולה יותר הכרת התודה שלנו. ואף על פי כן דומה שמי שמעניק לנו מתת, או נותן לנו שירות, ועושה זאת בלב שלם, עושה זאת שלא על מנת שנכיר לו תודה. הכרת התודה הופכת איפוא לחובה פרדוקסלית: מקבל החסד חייב תודה לנותן, אבל הנותן איננו חפץ בה.
לעתים גם המקבל איננו חפץ בהכרת התודה. היא מייצרת קרבה מעיקה בינו לבין הנותן: קרבה שהיה עושה ככל שביכולתו כדי להיפטר ממנה. הוא אסיר תודה במלוא מובן המלה: הוא כבול אל התודה. הספר מנתח מקרים של אסירות תודה ושל כפיות טובה, ומנגיד אותם למקרים של הכרת תודה שלמה הנעשית בשמחה. הכרת התודה של ילדים להוריהם משמשת כאן כפרדיגמה הראויה ביותר להכרת תודה שלמה. אולם כיצד יכירו הילדים תודה להוריהם? מה עליהם לעשות לשם כך? האם ניתן בכלל להודות כראוי על עצם עיצובנו והפיכתנו למי שאנחנו?
זהו ספר פילוסופי, המתעמת עם גישותיהם של ההוגים המרכזיים שכתבו על הכרת התודה מסנקה דרך קאנט ועד לכותבים בני זמננו. אבל עם גיבוריו נמנים גם פיפ מ"תקוות גדולות" לדיקנס, רבי חייא, רבי וכובס עלום מן התלמוד, תיאורטיקנים של הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של הכרת התודה, ז'ן ולז'ן וז'בר מ"עלובי החיים" להוגו, וחברה לבניין ופיתוח הנסחרת בבורסה.