ראיון עם פרופ' יוסי בן ארצי על ספרו שיצא בהוצאת מאגנס אבי כצמן: ויוסי אתה בימים אלו הוצאת בהוצאת מאגנס ועל זה אני תיכף אשאל אותך כמובן, את הספר להפוך מדבר לכרמל – התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת 1918-1948 – 30 שנה שבהם נעסוק בקיצור בחיפה או בחיפה העליונה. פרופ' יוסי בן ארצי: בכרמל, כן. אבי כצמן: בכרמל. אני רוצה רק לקרוא את הפתיחה של הספר: להפוך מדבר לכרמל מבוסס על הפסוק "הביארה עלינו רוח ממרום והיה מדבר לכרמל וכרמל ליער ייחשב" ישעיהו ל"ב 15. הפסוק שימש מוטו לנאום פתיחת הכביש על שם ארתור רופין בפברואר 1947. הנואם שלא מפורט מי הוא, ייחס לרופין תקווה זו שהנחתה את מעשיו בחיפה ובכרמל ממנו הוקסם מראשית פועלו היישובי בארץ ישראל. מי היה הנואם, דוד הכהן? פרופ' יוסי בן ארצי: לא, הנואם היה נציג חברת הכשרת היישוב באותו זמן. אבי כצמן: אה, או.קיי. פרופ' יוסי בן ארצי: והוא בדברי, בהכנה, בטיוטות של הנאום שלו שמצאתי אותם באחד התיקים של הארכיון כתב להזכיר את זה כי רופין תמיד דיבר – להפוך מדבר לכרמל. אבי כצמן: אז איך זה שספר כזה לא יוצא בהוצאת אוניברסיטת חיפה? אם כי במימונה ובתמיכתה אבל הוא יוצא בהוצאת מאגנס הירושלמית? מה, מה, מה זה השעטנז הזה? פרופ' יוסי בן ארצי: תראה, הספר הוא, לא קודם כל לא שעטנז, זה כבוד להוצאת מאגנס שהיא מפרסת על חיפה וכבוד לחיפה שמתפרסמת בהוצאת מאגנס ותראה, הוצאת מאגנס הוצאה מדעית מאוד חשובה ומכובדת שאני מאוד מעריך את אופן ההשקעה שלה בעריכת ספרים, בדיוק המדעי, בדיוק הגרפי ובכל שאר הדברים ומטבע הדברים אתה פונה קודם כל להוצאה שאתה מעריך. אל תשכח שבאקדמיה יש גם כללי משחק כאלו שאם אתה מוציא את זה באוניברסיטה שלך אומרים לך טוב, זה מגרש ביתי, אולי לא שפטו אותך, אולי לא בדקו אותך, אז ליתר ביטחון, גם זה חשוב. אבי כצמן: עכשיו כשאמרת כמה מאגנס רצינית אני מבין שפגעת אנושות בכמה אנשים בהוצאת הספרים שלכם שעובדת יחד עם זמורה ביתן אם אינני טועה. פרופ' יוסי בן ארצי: כן, לא, לא פגעתי. אני אומר שוב, קודם כל אין נביא בעירו כמו שאומרים וגם אין מלך בעירו, אבל באמת השיקול היה פה שיקול אקדמי יותר, כמו שכל הגישה לכתיבת הספר היתה יותר אקדמית מקצועית מאשר יותר פופולרית רחבה.
רשת ב, רוח צפונית
שעה: 22:20, תאריך: 18 ביולי 2004, מגיש: חיים מדור
חיים מדור: רוח צפונית. ספר חדש – להפוך מדבר לכרמל, כך צריך לומר אבל אנחנו נגיד לכרמל. התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת 1918-1948. כמובן שזה ספר מחקר אבל זה ספר מרתק מעין כמותו. מי שחיפאי צריך להבין מאיפה בעצם צמחו פה השכונות. מי שכתב אותו זה הפרופ' יוסי בן ארצי – דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה של חיפה ויש לי הרושם שהוא עשה את זה מתוך אהבה לכל רחוב שנכתב כאן. שלום יוסי בן ארצי. פרופ' יוסי בן ארצי: ערב טוב. חיים מדור: מה זה המרחב הנבדל הזה דרך אגב? פרופ' יוסי בן ארצי: מרחב נבדל הכוונה לאיזור הגיאוגרפי שנקרא רכס הכרמל שמעל העיר מהכרמל הצרפתי עד נווה שאנן. חיפה היתה לאורך הים, היא טיפסה קצת למדרגה של הדר הכרמל אבל בעצם חיפה עיר הכרמל לא היתה כזאת עד תקופת המנדט וגם בתקופת המנדט הכרמל היה מרחב מגורים יהודי – נבדל מהעיר שמתחתיו. חיים מדור: ההפתעה שלי, אחת מהן, חוץ מזו שגיליתי פתאום רחובות, שמות של אנשים שהם באמת עשו בחיפה וראוי שיהיה על שמם רחובות, זה שבעצם אנחנו רכשנו את רוב האדמות מהגרמנים. פרופ' יוסי בן ארצי: כן, חלק ניכר. חיים מדור: במקום שהיה שומם לחלוטין. פרופ' יוסי בן ארצי: חלק ניכר. הכרמל היה באמת שומם לחלוטין. היה המנזר הכרמליטי, היו קצת אחמדים בכפר ככביר ועד הכפרים הדרוזיים בעוספייה לא היו מתיישבים. באיזור שהיום אנחנו קוראים לו הכרמל המרכזי או מרכז הכרמל היתה שכונת כרמלהיים הגרמנית – בתי הנופש, איזור של בית רוטשילד של ימינו, רח' קלר שאגב נחשב למלך ההר במאה ה- 19. חיים מדור: כן. פרופ' יוסי בן ארצי: ומהם, מהיורשים שלו ליתר דיוק ומגרמנים אחרים שנמלטו מהארץ לקראת תום מלחמת העולם הראשונה השכילו אנשים כמו רופין, טון, גרזובסקי, דיזנגוף ואחרים לרכוש את הקרקעות בשעת דמדומים מופלאה. חיים מדור: מה שככה מאוד הופתעתי זה שבעצם הכרמל לא תוכנן ליותר מדי, נכון? זאת אומרת היתה די אקראיות בהתפתחותו שלו. פרופ' יוסי בן ארצי: בהחלט. הגושים נרכשו גוש אחרי גוש. שלושת הגושים העיקריים – הכרמל המרכזי, הכרמל המערבי מה שנקרא דרך הים ואחוזה נרכשו בבת אחת ב- 1918 ותוכננו על ידי אחד מגדולי האדריכלים בארץ – ריכארד קאופמן שידוע כמתכנן נהלל אבל הוא בעצם גם מתכנן רוב השכונות העירוניות היהודיות בחיפה והוא תכנן אותם בצורה של עיר גנים שעד היום אנחנו מרגישים את החותם הזה בנוף. יחד עם זה, צריך לזכור שבין השכונות האלה היו הרבה חללים ולאט לאט קנו גוש אחרי גוש, קנו ומכרו מדרום אפריקה ועד מוסקבה, מלונדון ועד סין מכרו קרקעות ליהודים שקנו אפילו בלי לדעת איפה הם קונים ולאט לאט התהווה האיזור הזה כאיזור מגורים. חיים מדור: אני זוכר גם סיפור שכתבת שם על איזה שוודי שהגיע לסוריה או שברח לסוריה ועדיין ככה מאוד מאוד דאג לאדמות שלו. פרופ' יוסי בן ארצי: כן, זה מסיונר בשם בירינג. לא ברור אפילו איך קוראים לו עד היום, שחשב להקים כפר נופש על הכרמל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ומצריפים שוודיים שהוא הביא אותם מפורקים לחוף חיפה אבל המלחמה תפסה אותו, הוא לא הצליח להעלות אותם על הכרמל. הוא חשב אגב שהתושבים יגיעו לנפוש בצריפים האלה ברכבל מהעיר התחתית למרכז הכרמל. במהלך המלחמה הוא נחשד כמרגל על ידי התורכים משום שהוא נתן לתלמידי גימנסיה הרצליה להתארח אצלו בחצר והם אפילו הרימו את הדגל הלאומי או משהו בדומה לו ולכן הוא ברח עד שערי דמשק, מה שנוצל על ידי הכשרת היישוב לקנות את האדמות שלו ולא להחזיר לו אותן. חיים מדור: והזכרת הכשרת היישוב – זה היה גורם מאוד משמעותי. פרופ' יוסי בן ארצי: חברת הכשרת היישוב בראשותם של רופין וטון – אפרופו שמות רחובות לטון יש רחוב קטן מאוד בחיפה אבל האיש הזה אנחנו חייבים לו כמעט את כל הכרמל – הם קנו בתוך המלחמה את האדמות האלה של הכרמל. באמת כשאתה חושב על זה בלי פקס ובלי אינטרנט ובלי אי-מייל ובלי טלפון סלולרי, בעסקאות חובקות עולם כשרופין בקושטא ואלה כאן בחיפה עושים מעשה מופלא של רכישת אלפי דונם אדמת טרשים ולימים הופכים אותם לכרמל המוריק שאנחנו מכירים אותו בימינו. חיים מדור: ועכשיו לקטע הטריוויה של התוכנית – רחובות, פתאום אמרתי לך גיליתי פה אנשים שהרחובות שלהם כאן די ראשיים אפשר לומר בחיפה ובכרמל – קלר. פרופ' יוסי בן ארצי: הו, קלר אמרתי מלך ההר זהו פריץ קלר או פרידריך קלר – סגן קונסול פרוסיה שהיה ראשון המתיישבים ברחוב שנקרא עד היום על שמו – רחוב קלר שאגב השאירו אותו כי חשבו שזה על שם הלן קלר אבל זה פריץ קלר הגרמני שמיורשיו כאמור קנו את האדמות. חיים מדור: אידר. פרופ' יוסי בן ארצי: ד"ר אידר היה בעצם בראש הוועד הצירים – אותו וועד שהוא הגיע כמזכירו של ויצמן וכעוזרו ואחר כל עמד מהתקופה הקצרה כמעשה האדם שהוליך את מעשה וועד עצירים – מעין משלחת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל וסייע רבות לרכישת הכרמל. חיים מדור: והשם האחרון לטובת הטריוויה – אני לא יודע מה יותר קשה – איפה הרחוב או מי האיש. גוטלבין. פרופ' יוסי בן ארצי: כן, גוטלבין היה יו"ר וועד הקהילה היהודית העברית בחיפה כמעט לאורך כל תקופת המנדט. אגב היום תלמידה אצלנו כותבת עליו עבודת דוקטורט. חיים מדור: להפוך מדבר לכרמל – התהוות הכרמל כמרחב נבדל בהוצאת מאגנס – האוניברסיטה העברית בירושלים. בחיפה זה אישרו את הסיפור, כן? פרופ' יוסי בן ארצי: בהחלט. חיים מדור: והספר ניתן לרכישה, נכון? פרופ' יוסי בן ארצי: בוודאי. חיים מדור: לא רק ל… פרופ' יוסי בן ארצי: או בהוצאת מאגנס או בחנויות הספרים. חיים מדור: פרופ' יוסי בן ארצי אנחנו עוד נשוב לדבר על הספר הזה אחרי שככה נדלה ממנו עוד כמה טריוויות שמעניינות. גם חיפאי. תודה רבה לך לפי שעה. פרופ' יוסי בן ארצי: תודה רבה. הארץ ספרים, 6.9.2004 חיפה שכונות סביב לה מרדכי נאור המונח "חיפה עיר הכרמל" שגור, מוכר ומובן מאליו בימינו, אך לא תמיד כך היו פני הדברים. פעם, לפני מאה שנים ויותר, חיפה היתה עיירה קטנה על שפת הים, והכרמל היה הר שומם למדי ממערבה - ורק בכמה מקומות נבנו עליו בתים ראשונים. הרצל הקדים בהרבה את המתכננים, סוחרי הנדל"ן והקבלנים, בכל הקשור לשילוב חיפה והכרמל. כבר בתחילת המאה העשרים הוא חזה, בספרו האוטופי "אלטנוילנד", את חיפה - "עיר העתיד" כהגדרתו - שבה "ההר עצמו אף הוא מעוטר כולו בניינים רבגוניים". ואולם חלפו עוד שנים רבות עד שחיפה והכרמל היו ליחידה עירונית אחת. בשילוב הזה, שלפני שלושה או ארבעה דורות נראה מופרך מעיקרו, עוסק הספר שלפנינו, פרי עטו של יוסי בן-ארצי, אחד החוקרים המובהקים של חיפה והכרמל. חיפה, מציין בן-ארצי, נקשרה בכל הווייתה אל הים, המעגן והמפרץ שבחזיתה. ניתן לומר שהיא הפנתה את גבה לכרמל ולא חברה אליו בהתפתחותה האורבנית. הכרמל, ברובו, היה שומם, ורק כמה שבילים להולכי רגל חיברו בינו לבין העיירה שמתחתיו. בקצהו המערבי שכן המנזר הכרמליטי, והרחק במזרח שני הכפרים הדרוזים - עספיה ודלית אל-כרמל. במחצית השנייה של המאה ה-19 הקימו המתיישבים הטמפלרים מהמושבה הגרמנית בחיפה שכונת נופש קטנה על הכרמל בשם "כרמלהיים", וכן צמח כפר ערבי זעיר - כבביר שמו. עד שלהי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) היו ברכס הכרמל שתי טריטוריות "מעצמתיות" - "הכרמל הצרפתי", באזור מנזר הכרמליטים, ו"הכרמל הגרמני", באזור מרכז הכרמל של ימינו. בשלושים השנים הבאות, שנות המנדט הבריטי, הפכו שטחי ההר, מעל חיפה ואף הרבה מזרחה, לטריטוריה יהודית ברובה. כיצד קרה הדבר? בן-ארצי מסביר זאת ביוזמת חברות ויחידים יהודים לרכוש שטחים נרחבים, לכאורה ללא סיכוי מהיר לפיתוח. גם המחיר הזול של השטחים ההרריים והמרוחקים היה גורם מושך, מאחר שלרבים מהמשתכנים היהודים לא היה די כסף לרכוש דירות ובתים בעיר חיפה גופא. לכך נוסף ניצול סיטואציה פוליטית נדירה: רצונם של בעלי קרקעות גרמנים בחיפה למכור את נכסיהם ערב הכיבוש הבריטי, כדי להסתלק במהירות האפשרית מהשלטון החדש, אויבה של גרמניה. בן-ארצי מכנה זאת: "ניצולה של שעת דמדומים". כך עברו לידיים יהודיות אלפי דונם בהר הכרמל, כשעל המלאכה מנצח יהודה גרזובסקי (גור), מנהל סניף בנק אפ"ק בחיפה, ומי שנודע כמילונאי מפורסם. "שעת הדמדומים שבין הסתלקות הטורקים והשתלטות בריטניה על ארץ-ישראל היתה לשעתם הגדולה של אנשי היישוב בחיפה, כפרטים וכאנשי ציבור", מציין המחבר. "ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה להם לבסס את מקומו של היישוב היהודי בעיר על-ידי רכישת קרקעות רחבת היקף שתאפשר שכונות מגורים משלהם לאחר המלחמה, נוצלה עד תום". ואמנם, בשנים הראשונות של ממשל המנדט הבריטי החלו לקום שכונות יהודיות על הרכסים השונים של הכרמל. תחילה הן היו קטנות, ומרוחקות זו מזו. הספר מתרכז בעיקר בשכונות שהוקמו בכרמל המרכזי, המערבי והצפוני; באחוזה; בכרמל המזרחי - בעיקר בנוה-שאנן, ובכמה שכונות נוספות. כך אנו לומדים מה שידוע - שחלק ניכר ממתיישבי הכרמל המרכזי היו עולים מגרמניה; ומה שפחות ידוע - שאת שכונת אחוזה הקימו עולים מרומניה. עד ראשית שנות הארבעים לא השתייכו השכונות הללו מבחינה מוניציפלית לחיפה, דבר שהכביד כמובן על מתן שירותים לתושבים. כמה מהשכונות אף שקלו לבקש מממשלת המנדט מעמד של מועצות מקומיות עצמאיות. מבחינה מספרית לא היו שכונות הכרמל בשנים האמורות הצלחה מסחררת. הרוב הגדול של יהודי חיפה התגוררו בהדר הכרמל, וגידולן של השכונות ההרריות החל רק לאחר קום המדינה. ועם זאת, השכונות נחשבו לאטרקטיוויות למדי. כך, לדוגמה, אפשר למצוא ברשימת בעלי המגרשים בשכונת אחוזה בראשיתה את ח"נ ביאליק, אחד העם, המנהיג הציוני שמריהו לוין והאדריכל דב מגידוביץ'. בשכונות אחרות נרכשו מגרשים על ידי ד"ר חיים ויצמן, ד"ר ארתור רופין ואישים אחרים. בתקופה מאוחרת יותר שקל שלמה זלמן שוקן, בעל הון יהודי מגרמניה ונדבן ידוע, שהיה הבעלים של עיתון "הארץ" מאמצע שנות השלושים, לרכוש 800 דונם באזור ח'רייבה (בסמוך לאוניברסיטת חיפה כיום), אך העסקה לא יצאה אל הפועל. לגודל ההפתעה אין בספר כמעט אזכור למתח ערבי-יהודי, אף שחיפה היתה עיר מעורבת, בעלת רוב ערבי עד שלהי שנות השלושים. אחד מהסבריו של בן-ארצי הוא, שבעיר מעורבת כחיפה פעלו כוחות פיתוח ספונטניים וטבעיים, אשר יצרו מערכים אורבניים התבדלותיים בתוך שטח מוניציפלי אחד. ההתבדלות הגיאוגרפית החריפה בד בבד עם התעצמות העימות הלאומי, "אך למרות זאת מסגרת הפעולה העירונית היתה משותפת בעירייה מאוחדת ובחיי היום-יום מבחינה כלכלית ועסקית". את רוב היזמות והפיתוח בהר הכרמל ביצעה חברת הכשרת היישוב ההיסטורית, מייסודה של ההסתדרות הציונית. בן-ארצי מצא, שמתוך 32,250 דונם קרקעות עירוניות שאותן רכשה ופיתחה החברה, 55% היו בחיפה ובכרמל, 38% באזור תל אביב, ורק 6% בירושלים. "ריכוז המאמץ הכספי והארגוני הזה", מציין בן-ארצי, "איפשר תכנון מרוכז של שטח עצום על פי תפיסות רעיוניות מובהקות ואכלוס הדרגתי של המרחב הזה. (...) באדמות שנרכשו בהר הכרמל - ורק בהן - אפשר היה איפוא לממש את אשר ביקש היישוב העברי להשיג בערים מעורבות אחרות: עיצוב העבריות החדשה בארץ-ישראל וקביעת נוכחות יהודית במרחב". בן-ארצי אינו מקבל את ההנחה שיישוב שכונות ההר היה בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". לדעתו, הצעדים היו יותר ספונטניים, תוך כדי ניצול הזדמנויות שאחרים לא ידעו או לא יכלו לנצל. מן האמור לעיל, בעיקר בראייה לאחור ולאור התפתחות שכונות הכרמל במדינת ישראל, אפשר להסיק שההצלחה האירה פנים ליזמים בכל מקום. מן הספר מתברר שהיו גם כישלונות. אחד הבולטים היה ברכישת שטח גדול באזור ח'רייבה, בדרך לכפרים הדרוזיים, שקיבל את השם פסגת הכרמל. חברת הכשרת היישוב השקיעה הון עתק ברכישת הקרקע ובפיתוחה, אך קשיים שונים, ותפיסת חלקים ממנה בידי הצבא הבריטי בעת מלחמת העולם השנייה, לשם הקמת "מבצר חיפה" כנגד פלישה גרמנית, דחו שוב ושוב את יישוב האזור. לאחר הקמת המדינה תוכנן כל השטח מחדש והוא יועד ברובו לפארק לאומי, הוא פארק הכרמל. חלק ממנו הועבר לידי עיריית חיפה והוחכר לאוניברסיטת חיפה החדשה. מבחינתה של חברת הכשרת היישוב זה היה כישלון. מבחינת הציבור, אומר מחבר הספר, היתה בכישלון זה ברכה רבה. פרשת פסגת הכרמל היא איפוא דוגמה טובה לברכה הטמונה לעתים בכישלון. ד"ר מרדכי נאור הוא סופר וחוקר תולדות ארץ-ישראל.
