בספר זה מקבץ ההיסטוריון הנודע קרל שורסקה שורת מאמרים החושפים את מקומה המשתנה של ההיסטוריה בתרבויות המאה התשע עשרה והמאה העשרים. ברוב תחומי הרוח והתרבות, טוען שורסקה, אירופים ואמריקנים בני המאה העשרים גיבשו את תפיסת עולמם בלי ההיסטוריה. האמנות המודרנית, האדריכלות המודרנית, המוזיקה המודרנית והמדע המודרני – כל אלה הגדירו את עצמם לא כצומחים מתוך העבר או אפילו כמתנגדים לו, אלא כנפרדים ממנו בחלל תרבותי חדש, אוטונומי. זה, לטענתו, בניגוד גמור להיסטוריציזם של המאה התשע עשרה, שבו רעיונות על העבר חדרו אל רוב תחומי המחשבה, מפילוסופיה ומפוליטיקה ועד לאמנות, למוזיקה ולספרות. ואולם שורסקה גם מראה שההיצמדות במאה התשע עשרה לחשיבה עם ההיסטוריה ודרך החשיבה המודרניסטית בלי ההיסטוריה הן יותר מאנטיתזות גרדא. אלה דרכים שונות של טיפול בִּבעיות המודרניוּת, של מתן צורה ומשמעות לציביליזציה האירופית בעידן הקפיטליזם התעשייתי ופוליטיקת ההמונים.
שורסקה פותח בעיון בעיסוקו שלו כפי שהתעצב בהשפעת השינויים ההיסטוריים שהתחוללו לנגד עיניו בתרבות הפוליטית והאקדמית. אחר כך הוא מראה איך אינטלקטואלים אירופיים בני המאה התשע עשרה השתמשו במושגים מן העבר לטיפול בבעיות של תקופתם: העיר כקהילה וכמעשה ידי אדם; תפקידה של האמנות; חריגה חברתית. בקבוצת המאמרים השנייה הוא ממקד את עדשתו בווינה של שלהי המאה התשע עשרה ומנתח את עלייתו של המודרניזם הא-היסטורי בה. על רקע שתי המסורות הסותרות זו את זו של אוסטריה, הברוק והנאורות, שורסקה בוחן שלושה חלוצי מודרניזם אוסטריים – אדולף לוס, גוסטב מאהלר וזיגמונד פרויד – שחיפשו כיוונים חדשים כל אחד בתחומו.
במאמר מסכם נותן שורסקה את דעתו לחשיבה על ההיסטוריה. בהקשר של התרבות הפוסט-מודרנית, כשדיסציפלינות אחרות שזנחו בעבר את ההיסטוריה מגלות שימושים חדשים בשבילה, הוא מהרהר בטבען של מגבלות ההיסטוריה לחקר התרבות.
"בספר זה אנו שומעים את קולו הייחודי של קרל שורסקה כהיסטוריון וכאינטלקטואל – אמן הלשון, רגיש לדקויות, ער לנקודות דמיון, נכון לקבל מורכבות ופרדוקס. כשתיכתב ההיסטוריה של הדיסציפלינה, יפנו החוקרים אל הספר הזה כדי להבין את תפקידו של שורסקה בהתפתחותה של השקפה חדשה על ההיסטוריה התרבותית." - ג'יימס ג' שיהן, אוניברסיטת סטנפורד