מראשית ימיה ניסתה הדיפלומטיה הישראלית לכונן קשרים עם כל ארצות העולם, כולל מדינות מוסלמיות לא ערביות. הספר עוסק בפרשה מופלאה של ניסיון ישראלי, בראשית שנות השישים, לכונן יחסים עם מאלאזיה, מדינה מוסלמית בעלת מיעוט סיני חשוב בדרום-מזרח אסיה. במרכזה של הפרשה עמד דיפלומט ישראלי צעיר, משה יגר. היחסים היו אמורים להתחיל במישור הספורט, לעבור לתחום המסחר ולהתבסס במישור המדיני. יגר יצא למאלאזיה בנובמבר 1964 במסווה של נציג חברה מסחרית כדי לקבוע נוכחות מסחרית ומדינית שם. ההנחה הייתה כי נוכחותו, שהייתה באישור השלטונות המאלאזיים, תתפתח בבוא הזמן לנציגות דיפלומטית. אולם מאלאזיה, שנכנסה שנה לפני כן לעימות חריף עם שכנתה הגדולה אינדונזיה, הייתה זקוקה לתמיכתן של מדינות ערב. דבר זה שם בסופו של דבר לאל את ניסיונות ההתקרבות של ישראל. בספטמבר 1965 הכריז ראש ממשלת מאלאזיה טונקו עבדול רחמן כי ארצו לא תכיר בישראל ולא תשחק אתה כדורגל. חודש לאחר מכן נצטווה יגר לצאת מן המדינה. כך הגיע לקצו הניסיון הישראלי לקשור קשרים עם מאלאזיה. הספר נכתב על סמך מסמכים ומכתבים שהמחבר כתב וליקט בתקופת שהותו במאלאזיה, מנובמבר 1964 ועד ינואר 1966, ולפיכך הוא מהווה מקור היסטורי חשוב.
