'מלך אביון' עוסק בתפיסת המלך, מעמדו וסמכויותיו בספרות חז"ל. תפיסת המלכות בספרות התלמודית נידונה בו על רקע התפיסות השונות של המלכות במקרא והמשטר המלכותי שהכירו החכמים בימיהם – הקיסרות הרומית. מן המקרא עולות שלוש תפיסות ביחס למלך: שלילת המוסד, שכן האל הוא המלך; גרסה מסוימת של תאולוגיה מלכותית, שלפיה המלך הוא במובן מה אלוהי; ותפיסה שלפיה האל אמנם אינו מלך, ברם למלך אין כל ממד אלוהי – הוא בשר ודם. מכאן נגזרת מלכות קצוצת סמכויות – 'מלך אביון'. התפיסה הראשונה קרובה בחיי היומיום לאנרכיה; לפי התפיסה השנייה המלך מרכז בידיו את מכלול הסמכויות בתחום מדיניות הפנים והחוץ, הצבא, המשפט, המנהל והכלכלה, ובמיוחד בענייני הדת והפולחן; ולעומתה גורסת התפיסה השלישית ביזור סמכויות בין המלך לבין בית הדין הגדול, הכהונה והנבואה. חכמי המשנה והתלמוד היו ערים לשלוש התפיסות האלה. בספרות ההלכה (במשנה, בתוספתא, ובחלק ממדרשי ההלכה וסוגיות התלמוד) אימצו החכמים את מודל המלוכה השלישי ועיצבו אותו מחדש לפי השקפותיהם הדתיות והחברתיות. על רקע התפיסות המדיניות והתאולוגיות שרווחו במזרח הקדמון ובעת העתיקה המאוחרת, מודל פוליטי זה ויישומיו ההלכתיים-המשפטיים הם חידוש תאולוגי-פוליטי של ממש. עם זאת בספרות התלמודית מצויים הדים לשתי ההשקפות האחרות שבמקרא ביחס למלכות, החותרות תחת התפיסה שביסוד המקורות ההלכתיים. 'מלך אביון' דן לראשונה במכלול של היבטים של סוגיית המלכות במקרא ובמיוחד בספרות חז"ל. הוא עוסק ביסוד התאולוגי-הפוליטי של מוסד המלוכה ובתשתית המשפטית-ההלכתית שלו, ומציע מסגרת מושגית הזורה אור חדש הן על הפרטים הן על התמונה הכללית.
