מקורות (המימרות המקוריות שבתלמוד) ובין מסורות (מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה). כרך זה יותר מן הכרכים הקודמים – וכמובן פחות מן הכרך הסמוך לו, על בבא קמא – מבחין גם בשקלא וטריא התלמודית בין השכבה האמוראית ובין השכבה הסתמאית, זו של עורכי התלמוד, הסתמאים, שחיו ופעלו כמאה שנה אחרי תקופת האמוראים. הנחתנו היא שלפני העורכים, הסתמאים, הייתה השקלא וטריא האמוראית מקוטעת וחלקית והם השלימו אותה, ובמקום שלא הייתה להם שקלא וטריא – כשם שלא הייתה להם שקלא וטריא תנאית, מלבד זו המצומצמת והפירורית שאנו מוצאים לפעמים במשנה ובתוספתא – הם המציאו אותה. הסתמאים היו הראשונים שראו ערך עצמאי בשקלא וטריא. הם שחזרו את הישן והוסיפו מן החדש והנחילו אותם לדורות הבאים, בניגוד לקודמיהם, התנאים והאמוראים וגם מחוקקי חוקים אחרים, שראו את ערכה של השקלא וטריא רק בכוחה להסיק הלכות קצובות חדות, ואחרי שהסיקו אותן זנחו אותה. השקלא וטריא האמוראית לא נמסרה במסירה רשמית והיא נשמרה רק בזיכרון, ולכן היא מקוטעת ולא שלמה. השחזור המאוחר של הסתמאים לא תמיד קלע אל המטרה, ומה גם שמהלך המחשבה של הסתמאים שונה הוא מזה של האמוראים: הסתמאים נוטים יותר לרטוריקה, מקפידים פחות על כרונולוגיה ובכלל מחשבתם מופשטת יותר. מחשבתם לפעמים אינה משקפת אפוא את מחשבת האמוראים, ולפיכך הורגש הצורך לעבד את השקלא וטריא מחדש, להפריד בין השכבות ולזהות את השתייכותן. בכרך זה התחלנו במלאכה זו, ואנו מקווים לחזקה ולהגבירה בכרכים הבאים.
