הפירושים בכרך זה, כמו הפירושים בכרכים הקודמים, מבוססים על שלוש הנחות יסוד שעליהם מושתת סידור התלמוד הבבלי:
(א) סידור הגמרא לא נסתיים עם רבינא ורב אשי במאה החמישית, אלא נמשך מאות שנים אחריהם על ידי הסתמאים, שמסרו את תורתם בעילום שם. החלק הסתמי שבגמרא מאוחר לחלק הנקוב שם, והסתמאים מאוחרים הם לאמוראים.
(ב) האמוראים לא מסרו לדורות שקלא וטריא, הם מסרו רק הלכות פסוקות, ולכן חלק הגון מן השקלא וטריא שלהם נשתכח בהדרגה, והמעט שנשאר שרד מאליו. לא התנהלה מסירה מסודרת, עד שבאו הסתמאים ושחזרו את השקלא וטריא והנציחוה לדורות.
(ג) הגמרא לא נערכה. בימי התלמוד איש לא עבר על כל הש"ס כולו כדי ללבנו, לבררו ולשכללו (כלשון בעל תולדות תנאים ואמוראים, ערך רב אשי) ולטהרו מסתירות ואי-התאמות, טיהור הרווח בתוך הסוגיה עצמה. הסוגיות בכללותן לא נערכו, ורק הוסברו על ידי הסבוראים שחיו אחרי הסתמאים ונצטרפו על ידי "המאספים". ביניהם היו גם אלה שחיו קרוב לאמצע המאה השמינית, כשהגמרא כבר היתה חתומה, ולא ניתן היה להוסיף עליה משא ומתן חדש ולהשלים בין המקורות השונים.
ואשר למימרא "רב אשי סוף הוראה" אין הכוונה שהם היו עורכי התלמוד, שכן "הוראה" אינה תלמוד ו"סוף" אינה עריכה, אלא שבימיהם נפסקה מסורת הלכות פסוקות, מקור להוראה, ונשזרו עם השקלא וטריא – שכן בלי הלכה פסוקה אין שקלא וטריא - ונמסרו אחר כך על ידי הסתמאים.