על רקע משבר ההומניזם במחצית הראשונה של המאה העשרים, ועל רקע איום החורבן שהחמיר והלך על העם היהודי ועל היהדות, התבלטה בתנועות הרוחניות המודרניות בעמנו תופעה מפתיעה: עלייתה של מנהיגות רוחנית חדורת תודעה של שליחות שאימצה לה את הצופן הנבואי של משה ושל נביאי הכתב האחרונים מן התקופה שקדמה לחורבן הבית הראשון: הבאת דבר אלוהים לעמם ולאנושות כדי להוכיח, להזהיר, להתריע ולהורות דרך גאולה על ידי התמסרות אישית להגשמת חזון הצדק, החירות והשלום בישראל ובעמים. מדובר בשורה של אישים מן הבולטים ביותר בהגות ובשירה היהודית בעברית, ביידיש ובגרמנית. הוגים וסופרים אלה נזקקו לצופן הנבואי לא כמטפורה אלא כהכרת אמת כואבת ומחייבת למעשים שהתגלתה להם, והם אכן נתנו דין וחשבון עיוני וחווייתי מעמיק על מהותה של אמת זו, על מקורה ועל תוקפה המחייב. הספר מתעד ומנתח את התודעה הנבואית של עשרה אישים בולטים שהגותם ייסדה כמה מן הזרמים הרוחניים העיקריים הפועלים בעם ישראל עד זמננו.
