עוד על פסיכותרפיה מוגבלת בזמן

זמן הרפואה, כתב העת של ההסתדרות הרפואית בישראל, ד"ר אלכסנדר מיזרוחין, מאי-יוני 2004

מפגש לעבודה חינוכית-סוציאלית, שלמה זלוטניק, דצמבר 2003:
גבי שפלר ממשיך בספרו זה התמודדות מרכזית, תיאורטית ומקצועית, בתחום הפסיכותרפיה. הוא מנווט לכיוון שאלות מהותיות בתחום המֵטָ-פסיכולוגיה, אך נשאר צמוד להיבטים פרקטיים, תיאורטיים ואף דידקטיים של טיפול קצר מועד. השאלות התיאורטיות ששפלר סוקר בוחנות את תפיסת הטיפול ואת ההבדלים הנגזרים בין התפיסה הדינמית המקובלת בארץ, המצדדת בטיפול ארוך טווח, לבין גישות בתחום הטיפול הדינמי הקצר. שפלר מחדד את ההבדלים בין הגישות, ולא רק בהיבט של משך הזמן, אלא גם בהיבטים נוספים. נוסף על כך הוא מדגיש, ובצדק, גורמים אחדים המצביעים על הצורך בהמשגה טובה יותר של הטיפול הקצר, וברכישת ניסיון ומיומנות בעבודה טיפולית קצרת טווח. בהקשר זה הוא מתאר את התופעות הבאות: 1. קיים צורך ברור ועקבי בהגבלת משך הטיפול מסיבות וטעמים שונים ברמת אילוצי המציאות. 2. קיים רצון ברור ולעיתים עז מצד מטופלים להיכנס לתהליך טיפול, אך לכזה שמשכו קצר. 3. קיימות הצדקות תיאורטיות ומחקריות לטיפולים קצרים. 4. מטפלים רבים מזוהים עם גישה דינמית ארוכת טווח, ומיומנים בשיטה זו, אך בפועל "עובדים קצר". אחד הקשיים העקרוניים בהקשר של טיפול קצר הוא שמטפלים רבים חשים כי מדובר בשיטה שהינה מעין פשרה עם המציאות או עם רצונות של המטופלים, ולכן מתקשים להזדהות עימה. העדר הזדהות, המשגה, מיומנות וידע תיאורטי אצל מטפלים בתחום הטיפול הקצר יוצר מצב שבו פסיכולוגים עושים עבודה שהם אינם מיומנים בה די הצורך, וחמור מכך – הם מקרינים זאת למטופל או עורכים טיפול "ארוך" המופסק באמצע. שפלר מדגיש שאין "מטופל לא מתאים", אלא רק "טיפול לא מתאים". עם זה, הוא חש שיש צורך בהבניה תיאורטית של תחום הטיפול הדינמי הקצר, אשר תתמודד ברמת ה"רצוי", ולא רק ברמת ה"מצוי". חידוד ההבדלים בין הגישות מאפשר לשפלר לעמת את היתרונות והחסרונות של שתי הגישות הטיפוליות. לנוכח השוואה זו, שאלת הבחירה המיטבית נהפכת למורכבת יותר, והתשובה תלויה במשתנים רבים נוספים, ששיקול הדעת לגביהם הינו בתחום המיומנות המקצועית של המטפל המיומן בשתי הגישות. לצורך כך הוא מעמיק לתוך ההמשגה התיאורטית של ג'יימס מאן. שפלר מציג בבהירות ובתמציתיות את קווי החשיבה הבסיסיים בתחום הגישות הדינמיות, וכיצד מתפתח מהן ערוץ של חשיבה ומיומנות המוביל לטיפולים ממוקדים וקצרים. ככל תיאוריה טיפולית טובה, חיוני להציג את הפן ההתפתחותי, אשר מבהיר את הדינמיקה של הפתולוגיה ומבסס את "מודל האדם" שאיתו אנו עובדים כמטפלים. "מודל אדם" ותיאוריה התפתחותית טובה – כזו שניזונה מהבסיס התיאורטי המוכר של הפסיכולוגיה הדינמית וקשורה אליו – אלה ה"מפתחות" להמשגה ופרקטיקה ראויות של עבודה טיפולית ממוקדת וקצרת טווח. שפלר דן בהקשר זה בהרחבה בפיתוח של ג'יימס מאן למושג הזמן. אין ספק שיש כאן חידוש תיאורטי חשוב לגבי העבודה הדינמית במובנה הרחב ולגבי העבודה קצרת הטווח בפרט. שפלר מטפל אומנם בשאלות רבות, אך שאלות רבות העוסקות בהיבטים תיאורטיים נשארות ללא מענה. כך, יש לחקור את המשמעות העומדת מאחורי התפיסה של עבודה ממוקדת, להבדיל מעבודה הקשובה למקום שבו המטופל נמצא בכל רגע ורגע. בהקשר זה יש לחקור את החשיבות המיוחסת כיום ליחידת הטיפול/השינוי, שהיא "מערכת יחסי מטפל–מטופל". בטיפול קצר ייתכן שיש מקום להעביר את כובד המשקל אל המטופל עצמו, ואם אכן כך, אזי גם לתהליכים שהוא עובר ללא קשר לטיפול – לפניו ואחריו. כמו כן יש לבחון מהי אמת המידה הרצויה לשינוי בטיפול קצר – שינוי בעמדות הרגשיות? שינוי מבני ברמת האישיות? שינוי צורני? שינוי תוכני? מהן מטרות מפוכחות? לבסוף, האם אנו אמורים באמת להיות "מצומצמים" ולנהל דיון ברמת "מה עדיף כשיטה טיפולית" או שמא עלינו לבדוק התאמה מְרבּית בין אישיות המטופל, צרכיו הגלויים והסמויים, תנאי המצב, וכן אישיותו, סגנונו או העדפותיו של המטפל? המחקר התיאורטי והפרקטי בתחום הטיפול הממוקד והקצר מצוי במובנים רבים בתחילת הדרך. גבי שפלר עושה בספרו זה עבודה חלוצית ומקצועית בפילוס הדרך לקידום החקירה של תחום הטיפול הקצר ולפיתוח המיומנות בו.