פרק בתחביר העברית של ספר חסידים בזיקה לעברית המקראית וללשון חז"ל ובהשוואה לעברית החדשה. ספר חסידים, שפרק בתחביר לשונו עומד במוקדו של מחקר זה, הוא מן היצירות הבולטות ביותר של תורת המוסר של חסידות אשכנז, שעיקר זמנה הוא מסוף המאה הי"ב ועד סוף המאה הי"ג. תפוצתו והשפעתו של הספר חרגו הרבה מעבר לדור ולמקום שבו הוא נוצר, והשפעתו ניכרת בקביעת סגנון ספרותי ובהעמדת כללים לשוניים, ששימשו את המרכזים היהודיים בגרמניה ובמזרח אירופה עד סוף המאה הי"ט. נמצא, שחקירת לשון הספר יש בה לא רק משום תרומה לאיפיון סינכרוני של לשון אשכנז בימי הביניים, אלא אף משום סלילת דרך לבדיקת השפעתו של הספר על העברית בדורות שאחריו.
