על איחוד הטבע והחסד

ספרות הקבלה הימי ביניימית בכללה, וספר הזוהר בפרט, שבו לא רק את ליבותיהם של קוראים יהודים. מתקופת הרנסנס ואילך ניכר עניין נוצרי ער בחיבורים אלה ובתורת הקבלה עצמה, שנתפסה, בהתאם לנראטיב המסורתי היהודי, כתורה שבעל פה שמסר האל למשה על הר סיני. המאה ה-16 ראויה להיחשב כתור זהב של עיסוק נוצרי זה בקבלה היהודית, וניתן להצביע על שורה של אישים קתולים בעלי מעמד בכיר בהיררכיה הכנסייתית, השלטונית והמחקרית שהכירו את כתבי הקבלה במקורם או בתרגום, חיברו להם פירושים, תרגומים או פראפראזות, ושילבו גופי תורה קבליים-יהודיים בשיטותיהם התיאולוגיות האישיות. מבין כתבי הקבלה הקלאסית בהם גילו אותם נוצרים עניין, בולט ספר הזוהר כחיבור שזכה למעמד רם במיוחד, וכמה מבין אותם כותבים נוצרים שלחו ידם בתרגום חלקים מתוכו לשפה הלטינית. 

תרגום רציף ומקיף לזוהר, אף כי לא מלא, התחבר לראשונה באמצע המאה ה-16 על ידי המזרחן והמיסטיקאי הצרפתי גיום פוסטל. פוסטל פיתח שיטה תיאולוגית-משיחית מקורית ורדיקלית המתבססת על עקרונות מילנאריסטיים וקבליים, והוא תרגם את הזוהר מתוך שכנוע כי חיבור זה הינו הביטוי המושלם ביותר לתפיסותיו, והוסיף לו הערות פרשניות רבות הממחישות זאת. תרגום הזוהר המוער של פוסטל מעולם לא נדפס ולא תורגם לאף שפה. בספר זה מוגש לקורא העברי חלק מתרגומו הלטיני של פוסטל לזוהר יחד עם הערותיו הפרשניות כשהן מתורגמות לעברית, בלוויית מבוא והערות.