מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו

באמצע המאה שעברה אירע דבר לא שכיח בתולדות הפילוסופיה בעת החדשה: ספר חשוב של הפילוסוף הגדול ברוך שפינוזה נתגלה לאחר שלא היה ידוע כמאתיים שנה. זהו הספר מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו, שנכתב בשנים 1660-1658 בערך וקרוב לוודאי שהוא חיבורו הקדום ביותר של שפינוזה. 

בספר זה נגלים לעינינו חבלי הלידה של השיטה השפינוזיסטית, שנוסחה אחרי כן באתיקה, ואנו מתוודעים לכל הנפתולים, הקשיים והלבטים הכרוכים בהתהוותה של שיטה פילוסופית גדולה. בד בבד מאמר זה עוזר לנו להבין כמה וכמה עניינים שלא היו נהירים בניסוח המאוחר, ובמיוחד מתבהרים מקורותיו של ניסוח זה והתהליכים הפנימיים שהובילו אליו. 

יתר על כן, החיבור הקדום חושף כמה מגמות עמוקות ביותר של השפינוזיזם, אשר טושטשו בניסוח המאוחר, ובעיקר בולטת כאן המגמה הרליגיוזית-מיסטית המסתתרת מאחורי צורת הכתיבה הגאומטרית של אתיקה. גם אישיותו של הפילוסוף, רגשותיו ומאבקיו הפנימיים נחשפים ב'מאמר' שלפנינו יותר מבכל ספר אחר מספריו, וכן נשמעת התפלמסותו עם דעות מתנגדיו.

חשיבות ראשונה במעלה נודעת למאמר קצר בבירור השאלה הקשה מהם מקורות ההשפעה של שיטת שפינוזה ומהי זיקתה למחשבה הנאו-אפלטונית, להגות הרנסנס ואף לפילוסופיה ולמיסטיקה היהודיות. מתוך ההקשר הזה עולה בחריפות יתרה הבעיה השנויה במחלוקת זה 300 שנה: האם היה שפינוזה 'אתאיסט'? שאלות אלה נדונות במבוא הנרחב למהדורה שלפנינו.

ברוך שפינוזה הוא מהאישים המרכזיים בתולדות המחשבה האירופית (1677-1632). לאחר שעבר על תורת ישראל בפרהסיה, ניסו הרבנים להשפיע עליו שיחזור בו, אבל הוא לא קיבל מרות. ב-1656 הוחרם על ידי רבני אמסטרדם ונותק מהציבור היהודי.

מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו מצטרף לספריו האחרים של שפינוזה: מאמר מדיני, מאמר תיאולוגי-מדיני ומאמר על תיקון השכל, שיצאו לאור בהוצאת מאגנס וזכו להכרה ולהערכה בקרב הציבור המשכיל בישראל.