האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים

גיבוש האסופה המקראית כקנון, כלומר ככתבי הקודש של עדת מאמינים שהגישה אל הכתוב בהם נתונה לכל אדם, היה תופעה ראשונה במינה בתולדות הדתות. אחרי כן חזרה התופעה ונשנתה בנצרות, ושוב באסלאם. במחקר המודרני שלטת ההנחה שהקבלה גמורה הייתה בין התהליכים שהעמידו את המקרא מכאן ואת הברית החדשה מכאן, ושכל התופעות הגלויות בתהליך השני מוכרחות להיות מובלעות בתהליך שקדם לו ונתקיים בישראל. עמדתו של המחבר היא שאף על פי שהתוצאות היו דומות, התהליכים שהביאו ליצירתם של קנונים בכל שלוש הדתות המונותאיסטיות שונים זה מזה. זאת אומרת שהתוצאות הדומות נתקבלו בדרכים שונות. וכלל גדול הוא בהוויה האנושית, ואף במציאות הפיזית, שאותה התוצאה יכולה להיות מושגת באופנים שונים.
בספר זה, שהוא חלקו הראשון של המחקר, המחבר מציע את עיקרי שיטתו בהסברת תהליך הקנוניזציה של המקרא. אגב כך נבחנות כמה סוגיות, שהארתן היא תנאי מוקדם להבנה נכונה של התהליך. סוגיות כאלה הן בין השאר אופיו המיוחד ודרך חיבורו של ספר דניאל, מעמדו של ספר בן סירא, ההלכה 'כתבי הקודש מטמאים את הידיים', המושג 'רוח הקודש' ומה בינו לבין נבואה ו'בת קול'. מחקר זה בכללו הוא בין-תחומי.
'כל תחומי הלימוד ושיטות החקירה שנצטרפו בחיבורנו זה מכוונים למטרה אחת: להאיר ולהסביר את מהותה של האסופה המקראית ואת הדרך שניטלטלה בה במהלך הדורות, מתחילת היעשותה עד שהוטבע בה חותמה הסופי, כפי שהיא נתונה בידינו כיום' (מן ההקדמה).