רבי יוסף בכור שור היה תלמידו של רבנו תם ומבעלי התוספות החשובים בדורו. חיבורו על התורה הוא אחת היצירות המרתקות שהוציאה מתחת ידה אסכולת הפשט בצפון צרפת שפעלה במאות האחת-עשרה והשתים-עשרה. על רקע חשיבותו הרבה של הפירוש, מפתיע לגלות עד כמה מעט נכתב עליו. הספר המוצע כאן מתעתד למלא במידת מה חיסרון זה. בספר יוצגו סוגיות מרכזיות בפירושו של ריב"ש תוך השוואה מתמדת לפירושי קודמיו, החל בפרשנות חז"ל, דרך תרגום אונקלוס, וכלה בפרשנים השייכים לאסכולת הפשט – רש"י, ר' יוסף קרא ורשב"ם. בספר מוצגת התמודדותו עם השאלה שהטרידה אותו ואת בני זמנו: מה המקום של פירוש חדש ונוסף לתורה, מעבר לפירושים שכבר נכתבו עד ימיו ומונחים על שולחן עבודתו. הטענה המרכזית היא שריב"ש צעד במסלול שנע בין המשכיות לבין חדשנות. התנועה שבין המוכר למקורי היא המוקד המרכזי בפרשנותו של בכור שור, ובצד מחויבותו למסורת הפרשנית, הוא השכיל לסלול נתיבים חדשים ומתודות מקוריות שקודמיו לא פיתחו.
הספר ישמש כלי עזר רב חשיבות לחוקרי פרשנות המקרא, ללומדי תורתו של ריב"ש ולכל אוהבי המקרא ופרשנותו.