ההעדר בשירתו ובהגותו של אברהם שלונסקי

אִם תֵּבֵל כֶּלֶב שׁוֹטֶה/ אֲנִי הָרִיר מִשְּׂפָתָיו נוֹטֵף/ אֲנִי הָרִיר.
המשורר אברהם שלונסקי מקושר בתודעה הציבורית עם חלוציות ושובבות, עם 'עוץ לי גוץ לי' ועם תרגום 'יבגני אוניגין', עם מרידה בביאליק ועם בוהמה תל אביבית. המודרניזם המבריק והמלוטש שהמציא בשירתו היה מורכב וקשה מדי עבור הקהל הרחב, ונדחק אט אט אל השוליים של התודעה הספרותית. הספר מציע להחזיר את שלונסקי למרכז המפה של הספרות העברית על ידי פרשנות חדשה, שהיא גם מבוא לשירתו המודרניסטית. לפי פרשנות זאת, במרכז שירתו עומדת התשוקה להעדר, רצון מזוכיסטי לחוות ניכור ושיגעון בעיר הגדולה, להיות פליט פוליטי, לעבוד עבודה סיזיפית, להתחבר לעולם ניהיליסטי חסר משמעות ולהובילו.

'תפישה זו של שלונסקי כמבטא מובהק של הכאוטיות והאנרכיה של העולם המודרני, של האיִן וההעדר, בניגוד לדימוי המקובל של שירתו כשירה בונה ומבנה, הִנה תפישה חדשנית ומאתגרת, התובעת מאתנו לקרוא שירה זו מחדש. חיבור זה, והפרשנות המוצעת על ידו, ישפיעו בעתיד על דרכי הקריאה של שירת שלונסקי ולא כל שכן על מקומו ומעמדו של המשורר בקנון של הספרות העברית'.
פרופ' דן לאור, אוניברסיטת תל אביב

'מתוך בחינתה של חוויית ההעדר, מציע לנו ארי אופנגנדן נוכחות שלונסקאית חדשה, מוחשית ורבת ניואנסים: משורר ופובליציסט עברי ומודרניסט אירופי. שלונסקי עולה מן המחקר המקיף הזה כיוצר יחיד בדורו ובודד בתוך הקשריו. בכך נוסף ממד עומק הן לספרות העברית עצמה והן להיסטוריוגרפיה שלה'.
פרופ' פניה עוז-זלצברגר, אוניברסיטת חיפה