שנים-עשר מאמרים הדנים במשנותיהם של כמה הוגי-דעות גדולים מבני דורנו. לא הייתה כוונתי לכתוב את תולדות הפילוסופיה של זמננו וגם לא עלה בדעתי לחסוך לקורא את הדרך אל ספרי הפילוסופים עצמם, שעליהם ידובר בפרקים הבאים. פחות מבכל מדע אחר יכול לבוא בפילוסופיה המאמר על איזו שיטה במקום למוד השיטה עצמה. אין שום ערך לידיעה אינפורמטיבית-שטחית על "עיקריה" של שיטה פילוסופית ושכרה יוצא בודאי בהפסד. הרצאתי על השיטות השונות היא קצרה וחד-צדדית במתכוון. מגמתי להבליט בהן קו אחד משותף: להראות כיצד, עם התחלת מאה העשרים, עבר משבר על התודעה המדעית, וכיצד היא מחפשת בדור האחרון בדרכים שונות ובאמצעים שונים מוצא מתוך המשבר. שורש המשבר הזה הוא, לפי דעתי, בפילוסופיה של ע. קנט. הפילוסופיה שלפני קנט, ובייחוד הפילוסופיה של דוד יום, הרסה את הביטחון התמים של האדם בעולם ובחוקיותו. יום הראה שהחוקיות הזאת, הנראית כל כך מובנה מאליה, נתונה בסימן שאלה גדול. התזרח השמש מחר כשם שזרחה הבוקר ואתמול ושלשום? אין שום הוכחה לכך ואין שום בטחון בכך. יסוד העולם הוא בחינת תיקו. קנט רצה להציל את המדע מספקותיו של יום. תשובתו ידועה: "המהפכה הקופרניקנית". יסוד חוקיותו של העולם הוא בתוך הסוביקט. השכל מטיל את חוקותיו על הטבע. החומר הניתן לנו מוכרח להופיע כחומר מסודר וחוקי, כי בלי זה לא היה יכול להופיע כלל וכלל. בהופיעו לפנינו, לובש "החומר" בהכרח את "הצורות" של השכל, כי אלמלא כך, לא היה יכול להיות "נתון" לנו כלל. כעת קבלה, כנראה, שאלתו של יום את תשובתה. החוקיות שעליה שאל יום, אינה דבוקה, מבחינה ראשונה, לדבר, אלא לסוביקט שהדבר מופיע לפניו (מתוך המבוא)
