התחדשות הלשון הערבית בשליחות הרעיון הלאומי במצרים

הלשון הערבית הצחה, הכתובה – אַללֻּעַ'ה אלְפֻצְחַא – הייתה מסוף המאה התשע עשרה, בעקבות המפגש עם העולם המערבי והתחלת התגבשותו של רעיון הלאומיות הערבית, למוקד הדיון בקרב אנשי הרוח בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט. בעוד שריבוי הניבים הערביים המדוברים והשוני הגדול ביניהם עמדו בסתירה לשאיפת העולם הערבי לאיחוד השורות, הלשון הערבית הכתובה – לשון הקוראן ומורשת תרבותו – הייתה המכנה המשותף של כל חלקיו. אולם לא הייתה זו לשון חיים; לאחר תקופה ארוכה של תהפוכות היסטוריות ושלטונות זרים שעצרו את התפתחותה, היא הייתה לשון מאובנת, חסרת חיים, שלא תצלח לצורכי התקופה המודרנית. הצורך באחדות הלשון מצד אחד והשאיפה למודרניזציה מצד שני הניבו פעילות מאורגנת לחידוש הערבית הכתובה ולהכשרתה ליעדיה. מאז היווסדה בשנת 1932 מובילה האקדמיה ללשון הערבית בקהיר את תהליך חידושה ופיתוחה של הלשון הערבית הכתובה והפיכתה ללשון מודרנית. האקדמיות ללשון הערבית האחרות שותפות לפעילותה.

הספר התחדשות הלשון הערבית בשליחות הרעיון הלאומי במצרים מצביע על הקשר ההדוק בין התפתחות הרעיון הלאומי במצרים לבין התפתחות הלשון הערבית הכתובה החדשה, וסוקר את פעילות האקדמיה בקהיר לאור התמורות ההיסטוריות והחברתיות שהתרחשו בעולם הערבי במהלך המאה העשרים. המחקר מוכיח שהאקדמיה השיגה תוצאות הפוכות מן המטרות שהציבה לעצמה בשאלת הגבולות בין המסורת למודרנה: את מה שביקשה לתקן הנציחה ואת מה שביקשה לשמר שינתה ותיקנה. יחד עם זאת היא מילאה את יעודה והגשימה את שאיפתו של דור מייסדיה: הפיכת הלשון הערבית ללשון מודרנית המשמשת גם ערך לאומי מאחד לעמי העולם הערבי.