כרך זה - בבא בתרא - הוא השביעי בסדרת מקורות ומסורות: ביאורים בתלמוד. כקודמיו הוא מבחין בין מקורות -- המימרות המקוריות שבתלמוד -- ובין מסורות -- מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה. גם בו מתקיימת הבחנה בין החלק האמוראי ובין החלק הסתמאי שבתלמוד והוא מראה שלפני בעלי הסתמאים, כמאתים שנה לאחר סוף תקופת האמוראים, לא עמדו המקורות בשלמותם ובצורתם המדויקת, ולכן נדרשו לפעמים לפרש את הטקסט שלא כפשוטו, בדוחק.
כרך זה, יותר מקודמיו, מודע להבדל בין הלכות פסוקות ופירושים קצובים ובין השקלא וטריא, המשא ומתן, ומניח שנימוק של מרחק-זמן תואם יותר את הפסוקות וקצובות -- ה"אפודיקטיות". השקלא וטריא לעומת זאת, לא נמסרו בשלמותם על ידי מוסרי המסורות הרשמיות – המסרנים --שבאמצעותם הגיעו אלינו ההלכות והפירושים של האמוראים, אלא נותרו חקוקים בזיכרונם של מי שהיו נוכחים בשעת הדיון והם לא ראו נחיצות להנציחם לדורות לאחר שההלכה כבר הוסקה ונחתמה. במשך הזמן נשתכחה השקלא וטריא ונותרו רק קטעים, עד שבאו הסתמאים ושחזרו את מה ששרד והשלימו מדעתם מה שהיה זקוק לביאור ולא שרד. רוב השקלא וטריא שבגמרא מן הסתמאים הוא
ההבדל בטיב המסירה ובמהימנותה בין השקלא וטריא ובין הלכות פסוקות ופירושים קצובים הוא יסוד מוסד במחקר התלמוד הבקורתי. בכרך זה, יותר מבקודמיו, מודגש הבדל זה וחלק גדול מפירושיו את מקומות הקשים שבגמרא מבוסס על הנחה שלסתמאים, מכונני התלמוד ומשכלליו, תכופות חסרו להם קטעים מן השקלא וטריא והם השלימום מדעתם.
תכליתו של כרך זה, כקודמיו, להחליף את הדחוקים בפירושים אחרים.