כרך זה הוא החמישי בסדרת מקורות ומסורות: ביאורים בתלמוד. הביאורים מניחים שפירושים רחוקים, שנתקלו בהם כבר הראשונים ומבחר גדולי האחרונים – פירושים שאין לתלותם בחוסר ידיעת הראליה במובנה הרחב, ובכלל זה ידיעת התפתחות הלשון – הם עדות להשתבשות המסירה, וכדי ליישרם יש לחזור אחורנית, לעקוב אחרי שלבי המסירה ולהתמקד בשלב שגרם לפירושים הרחוקים.
מה שמייחד כרך זה הוא שבו יותר מבקודמיו עומד המחבר על תרומתם של הסתמאים (עלומי השם) בעיצוב תורת האמוראים. השתבשות המסירה נגרמה בחלקה הגדול משום שלפני הסתמאים כבר לא הייתה מסורת מהימנת של השקלא וטריא האמוראית (כל שכן התנאית). המסירה התרכזה בעיקר בתמצית ובסיכום של הלכות, ואילו הדרכים שבהן הגיעו להלכות אלו לא נמסרו. הסתמאים ביקשו להנציח לדורות גם את החומר הוויכוחי, המשא ומתן, אך מכיוון שלא היו בני זמנם של האמוראים לא תמיד הייתה להם גישה למקורות הראשוניים, ותכופות היה החומר שבידם לוקה בחסר וביתר שלא ניתן היה לפרשם אלא פירושים דחוקים.