הספר לבנות את האומה מחדש: אינטלקטואלים פלסטינים בישראל , מנתח ומברר את תרומתם של אנשי רוח פלסטינים בישראל לכינונה מחדש של החברה הערבית-פלסטינית לאחר מלחמת 1948 וההתרחשויות שבאו בעקבותיה. תפקידם של האינטלקטואלים הפלסטינים בישראל עוצב במידה רבה בהשפעת מיקומם הסִפי הרב-צירי - האזרחי, הלאומי והתרבותי - שהתפתח אחרי הנכּבה, ומרצונם להתמודד עמו. בעבורם הייתה זו מציאות בעייתית, שבה התמקמו הפלסטינים 'בתוך-אבל-מחוץ' לתבנית הישראלית והפלסטינית גם יחד. אינטלקטואלים, יוצרים ואנשי תרבות חוו את הספיות כמציאות של חֶסֶר, ולכן התאפיינה יצירתם בתשוקה עמוקה למרכז האבוד, שהתבטאה בחיפוש דרכים שונות לכינון מרכז חלופי חדש. באמצעות ראיונות עמם ובחינת יצירותיהם הכתובות - שירה, ספרות, טורים בעיתונות ויצירה אקדמית - המחברת בוחנת את השיח שיצרו ואת הרעיונות שניסחו כדי להתמודד עם הסוגיות הלאומיות, האזרחיות, הפוליטיות והתרבותיות הנוגעות למעמדם הקולקטיבי. הספר, מחקר ראשון בתחומו, ממוקם בנקודת המפגש שבין הסוציולוגיה של הפוליטיקה, הסוציולוגיה של הידע, הסוציולוגיה של התרבות והסוציולוגיה של מיעוטים אתניים.

הספר הזה דן ברגש של הכרת התודה, ובמעמדו המוסרי. הוא מראה שהכרת התודה היא חובה מוסרית מן המעלה הראשונה. היא התגובה הראויה על מעשים הנעשים עבורנו ולמעננו. ככל שרב המעשה כך גדולה יותר הכרת התודה שלנו. ואף על פי כן דומה שמי שמעניק לנו מתת, או נותן לנו שירות, ועושה זאת בלב שלם, עושה זאת שלא על מנת שנכיר לו תודה. הכרת התודה הופכת איפוא לחובה פרדוקסלית: מקבל החסד חייב תודה לנותן, אבל הנותן איננו חפץ בה. לעתים גם המקבל איננו חפץ בהכרת התודה. היא מייצרת קרבה מעיקה בינו לבין הנותן: קרבה שהיה עושה ככל שביכולתו כדי להיפטר ממנה. הוא אסיר תודה במלוא מובן המלה: הוא כבול אל התודה. הספר מנתח מקרים של אסירות תודה ושל כפיות טובה, ומנגיד אותם למקרים של הכרת תודה שלמה הנעשית בשמחה. הכרת התודה של ילדים להוריהם משמשת כאן כפרדיגמה הראויה ביותר להכרת תודה שלמה. אולם כיצד יכירו הילדים תודה להוריהם? מה עליהם לעשות לשם כך? האם ניתן בכלל להודות כראוי על עצם עיצובנו והפיכתנו למי שאנחנו? זהו ספר פילוסופי, המתעמת עם גישותיהם של ההוגים המרכזיים שכתבו על הכרת התודה מסנקה דרך קאנט ועד לכותבים בני זמננו. אבל עם גיבוריו נמנים גם פיפ מ"תקוות גדולות" לדיקנס, רבי חייא, רבי וכובס עלום מן התלמוד, תיאורטיקנים של הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של הכרת התודה, ז'ן ולז'ן וז'בר מ"עלובי החיים" להוגו, וחברה לבניין ופיתוח הנסחרת בבורסה.

לכרך הראשון "כמשיח לפי תומו: שיחות עם יחיאל די-נור 135633 KATZENIK", מצטרף ספר זה- הכרך השני-המנתח את יצירתו, ביידיש ובעברית, של ק.צטניק על השואה, על רקע שחזור הביוגרפיה שלו בימי מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה.בספר נחשפו פרקים לא ידועים מחייו של ק.צטניק תחת שלטון הנאצים בגטו ובמחנות עבודה והשמדה. מובאים בו מקורות ראשוניים בכתב-יד – קטעי שירה ופרוזה של יחיאל די-נור אשר נכתבו ביידיש לאחר השחרור, ב"בריחה" ובריכוזי פליטים באיטליה. שמונת הפרקים שבספר דנים בזיקה שבין יצירתו הספרותית לבין כתבים יהודיים וטקסטים מספרות העולם, על רקע המאורעות ההיסטוריים שחווה בתקופת השואה. פרקי הספר מלווים בתעודות רבות ובסופו נוספו נספחים ומפתח שמות מפורט. פרגמנט מתוך עדותו הבלתי-ידועה של ק.צטניק במשטרת ישראל לקראת משפט אייכמן לסיום ברצוני לציין מאורע מסוים מתקופת היותי בגטו. היה זה בינואר 1943. באחד הימית קיבלתי הזמנה מהגסטאפו בקאטוביץ להתייצב בפני איש הגסטאפו והממונה על המדור היהודי אלפרד דרייאר, (...) לא להופיע אי אפשר היה, כי אי הופעה גבל בגזר דין מוות לי ולמשפחתי. (...) על שולחנו בפני דרייאר ראיתי ניירות והוא השמיע לעברי בערך את המילים: "אהה אזרח חוץ". לא הספקתי לענות כשנפתחה הדלת מאחורי דרייאר ונכנס קצין גסטאפו במדים שחורים ועל כובעו גולגולת מוות. האיש היה גבוה, ניגש לשולחנו של דרייאר, נטל את הניירות שבהם עיין דרייאר בשעת אומרו שאני אזרח חוץ וקרעם בעיני והשליכם לסל הניירות שעל-יד השולחן. באותו המעמד עשה דרייאר תנועה נמרצת לעבר הדלת בכוונה שאסתלק מהמקום. מיד עזבתי את המשרד, יצאתי את הבניין וחזרתי לגטו. באותו היום בהיותי כבר חזרה לגטו יצאה השמועה בגטו שה"זונדרקומנדו" הגיע לשטח. (...) הלכתי לכיוון "הצנטראלה" לראות אותם בעיני כי בתקופה זו עשיתי רישומים על מאורעות הגטאות בסביבה ואף קיבלתי ידיעות ופרטים מאחד מראשי הצנטראלה בהם אשר ידע שאני רושם הכל למען ישאר זכר. נעמדתי בשער מול בניין הצנטראלה והנה יצא משם אותו קצין אס.אס. אשר בהיותי אצל דרייאר קרע את ניירותי. מפי פקידי "הצנטראלה" אשר עמדו מחוץ לבנין כדי לא להיות בבנין בשעת הביקור של ה"זונדרקומנדו", שמעתי זו הפעם הראשונה את השם אדולף אייכמן, והפקידים הצביעו לעבר אותו הקצין באמרם שזהו אייכמן.

קסומה ובלתי מושגת, כמעין מאקונדו אגדית, שוכנת לה ירושלים בראש הרי האנדים, יותר ירושלים של מעלה מאשר ירושלים של מטה - עיר הזויה, חלומית, רומנטית ולא לגמרי ממשית, כזו שמתהלכים בה ישראלים שהם ממשיכיו הנאמנים והמובהקים ביותר של העברי הקדמון ושל הצלוב. כזו היא ירושלים המשתקפת מסיפוריהם, שיריהם ורשימותיהם של בכירי סופריה ומשורריה של אקוודור, שהתקבצו מעל דפי האסופה "ירושלים של האנדים" כדי לכתוב את רשמיהם הספרותיים מה"טיירה סנטה", ארץ הקודש, ובעיקר מעיר הקודש. בפרפרזה על גבריאל גרסיה מארקס ו"מאה שנים של בדידות" שלו, היוצרים האקוודורים כותבים על אלפי שנות הבדידות של ירושלים והם מנסים לחלצה, בגעגועיהם, מבדידותה. כמדומני, שטרם ראה אור בארץ ובעברית ספר כזה – שבו טובי היוצרים של עם אחר כותבים כולם באמפתיה ובאהבה על ירושלים, כפי שאולי קראו עליה בספר התנ"ך. אספנו, המשורר האקוודורי הנודע, חוליו פאסוס ואנוכי, יצירות לא רק של סופרים ומשוררים אקוודורים בכירים אלא גם של אישי ציבור, ביניהם שר החינוך של אקוודור, נשיא המדינה לשעבר ומספר שרים לשעבר. מבחינה זו, מדובר באסופה ייחודית שהיא מעין המשך של ספרות המסע הצליינית שנכתבה בעבר על ארץ הקודש, ספרות שאפשר למצוא לה הד גם בסיפורים אלה. מדובר אפוא בספרות הטעונה באווירה רליגיוזית, שכמו מבקשת ליצור זיקה בין שני העמים ושתי הדתות, הנצרות והיהדות, ומשתמשת בתנופה בסמלים של שתיהן, כשהיא מעבירה אותם דרך הפריזמה של הספרות הלטינית, הנעה על החבל הדק שבין מציאות לפנטסיה.

זו הראייה העומדת ביסודו של העולם. אולם זו השמיעה הלוכדת את "המשמעות" של קולותיה. קולו שם האדם אינו רק צליל, גם לא "צליל אישי" - זו המילה אוסקר טאקה ( קולות הרומן , קוימברה, 1983) מהו סוד קסמו של ספר שכולו משפט אחד ארוך? מה מביא אלפי מעריצים לחזור ולקרוא את ספריו יוצאי הדופן של ז'וזה סאראמאגו? אחת מהם היא מרים רינגל, מחברת הספר מסע בעקבות הקולות , שנפלה אף היא בקסמו של הסופר, למדה פורטוגלית כדי לקרוא אותו במקור ועתה משתפת אותנו בחשיפת סודות המחבר. הספר מסע בעקבות הקולות הוא מסע חושני עטוף מסתורין המשלב דמיון עם מציאות ומעלה מתוך התהומות את קולותיהם הרחוקים והחבויים של בני האדם ומקומות. אלה מוגשים לקורא בקולה הנדיר של מרים רינגל המבקשת אחר קולו של סאראמאגו, כפי שעולה מכתביו הנשמעים כמנגינה אחת ארוכה ומתמשכת, מנגינה המשרטטת לעצמה תווים. המחברת יוצאת עם כתבי סאראמאגו למסע מרתק רווי צבעים ומגישה לקורא את סיפורה של פורטוגל על אתריה ושביליה, על אנשיה ועל אומנותיה. אלה מצטרפים לקול ראלי פנטסטי בתיבת הנגינה. הספר מגיש הלכה למעשה את השקפתה האמנותית של המחברת, ולפיה יצירת סאראמאגו היא ספרות יפה ובדיונית, והיא הקול המתלווה אל הקורא עוד זמן רב לאחר שסגר את דפי הספר. קול הממשיך לחיות ולהתקיים גם בעולם המציאות. הספר מסע בעקבות הקולות , יצירתה הראשונה של מרים רינגל, כתוב בלשון מרתקת השוזרת הומור וכאב כפי שרק קול אותנטי ואוהב יכול לבטא. בטקסט הפוליפוני המוגש כאן מנסה המחברת לתת שמות וסימנים לדברים שהיא קוראת, רואה ומרגישה.

אוסקר ויילד (1900-1854) הלביש את המעשיות שלו בלבוש תמים של אגדות ילדים. אבל מתחת לכסות התמימה לכאורה, מבצבצת, בלשונו החדה כתער, ביקורת חברתית ואנושית נוקבת. נסיכים ונסיכות, אנשי דת ופשוטי עם ואפילו בעלי חיים מטעימים את הקורא בכל היפה והמכוער באנושי, בכל המפעים ומרגש, בכל המשעשע ומכאיב ולעתים אף מקומם. אהבה לעומת שברון לב, יוהרה לעומת ענווה, דעות קדומות ואטימות לב, אכזריות ואנוכיות לעומת חמלה ורחמים וחברות אמת. את כל אלה מביא אוסקר ויילד בעטו המושחז, נועץ בלב הקורא ומעורר בו, לפעמים בבת אחת, את כל קשת הרגשות האנושיים, מצחוק ועד דמע. לספר נוספו איורים מאת זהבית כרמל.

מה הביא את הלשון העברית למעמדה הנוכחי במדינת ישראל? כיצד הפכה מלשון הספר ללשון השררה לסוגיה וללשון חיי היומיום? הטבעיות שבה אנו משתמשים בה מעידה על הצלחת המהפכה שהתחוללה בראשית המאה ה-20 ובמהלכה. הקמת מדינת ישראל נבעה מאותה מהפכה עצמה. הספר לשון בימי מהפכה מציג תמונה כוללת ונועזת של שני אירועים מכריעים, ששינו את אופיו של העם היהודי ומקומו בהיסטוריה ובגיאוגרפיה: הטרנספורמציות של היהודים וצאצאיהם בעולם המודרני ותחיית הלשון העברית והחברה העברית

הסופר היהודי-רוסי איסאק באבל נחשב לאחד מגדולי אמני הסיפור הקצר בספרות המודרנית.הוא הסופר היהודי הראשון שזכה לתהילה בספרות הרוסית. סיפוריו הם עדות מרגשת, נוקבת ומצחיקה על חוויותיו במלחמת האזרחים ובמלחמה בין רוסיה הסובייטית לפולין שהתנהלה בתחום המושב היהודי, על החיים היהודיים באודסה ועל רוסיה בשנים הראשונות לאחר מהפכת אוקטובר. הסיפורים תורגמו על ידי המשוררת וחוקרת הספרות פרופ' חמוטל בר-יוסף. העריכה המדעית היא של פרופ' אפרים זיכר, חוקר כתבי באבל, שלאחר התמוטטות השלטון הקומוניסטי גילה בארכיונים טקסטים שלא נודעו קודם לכן. לפנינו הכרך הראשון מתוך שני הכרכים של כל כתבי איסאק באבל, שבהם כונסו תרגומי כל כתבי באבל ועיזבונו שהגיעו לידינו: סיפוריו, מחזותיו, תסריטיו, רשימותיו ויומניו, ללאהתערבות הצנזורה. זוהי מהדורה מדעית, הכוללת הערות טקסטולוגיות והסברים רבים. בכרך הראשון קובצו כל סיפורי באבל: "חיל הפרשים", "סיפורי אודסה" ו"סיפורי ילדות", על פיהסדרה שבאבל עצמו תכנן. חלק מהם מופיעים כאן בתרגום שני ואף שלישי, וחלקם רואה אורבעברית לראשונה. סיפורים שתורגמו בעבר מופיעים כאן בגרסאות לא מצונזרות המבוססתעל כתבי יד או על פרסומים ראשונים, ועל כן הטקסטים במקור שונים במקצת מאלה שתורגמועד כה לעברית.הכרך השני של כל כתבי איסאק באבל יכלול מסות, כתבי זכרונות, מחזות, תסריטים, יומנו של באבל מימי המלחמה בין פולין לרוסיה הסובייטית וחומר מן העיזבון.

אם מסכנת את נפשה כדי להביא לבנה מזון, בעת שאביו נמק במחנה לעבודות כפייה, בן מורד באביו אשר הפקיר אותו בעודו ילד אצל מעביד אכזר, אח מפליג כנוסע סמוי אל ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות, מתעשר, ומבקש לחזור לעיירת הולדות בצפון רומניה כדי להתהדר בכוחו ובעוצם ידו. אלו הם אחדים מחוטי העלילה הנשזרים ברומן שחזורים , הפורש את קורותיה של משפחה יהודית ברומניה בצל מלחמת העולם השנייה, ולימים - בארץ-ישראל. דרך מבטו של מוני, הילד המשחזר את חיי המשפחה, וגיבורה הראשי של היצירה, מתוארים קשרים משפחתיים ואנושיים מסועפים, ונחשפים מרכיבים מרכזיים בעולמן של הדמויות. בשילוב ייחודי של ילדותיות ובגרות, ריאליזם ופיוטיות, הומור וכאב, אירוניה דקה והתבוננות אנושית - נחשף ברומן זה מאבקו של האדם לעיצוב גורלו בתקופה רבת תהפוכות ותמורות. הרומן שחזורים של משה גרנות זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם ע"ש נתן יונתן.

שפת יפו מתחקה אחר עיר על כל מקורות הכוח וההשראה הטמונים בה- בהחייאת עברה ואגדותיה, במשיית זיכרונות ילדות מקרבה, בציור מדוקדק של נופיה, במיפוי היומיום של רחובותיה, ברקימת מיתוסים פרטיים מפקעת חוטי עברה, או בנגיעה בסודותיה הנעולים. מכלול היצירה והיוצרים המובא לפניכם חושף את עוצמות היצירה הגלומות בעיר יפו - בהווה שלה ובעברה - אך גם שואף, בזהירות, במסירות ובקפידה, לפתוח בשירטוט פני עתידה.

מהן השלכות הליך ההתנתקות על יחסי צבא-חברה בישראל? מהי השפעת התהליך על יחסי דת ומדינה בישראל? כיצד הוצג מהלך ההתנתקות בשיח התקשורתי והציבורי? מהן השלכות תוכנית ההתנתקות על התרבות והפסיכולוגיה הלאומית? מה העיד יישום התכנית על יחסי משפט, פוליטיקה ומדיניות ציבורית בישראל? שלל התפתחויות חברתיות ופוליטיות התרחשו בצל ההתנתקות. אלו מוארים במאמרי הקובץ המנתחים את השפעות תהליך ההתנתקות על החברה הישראלית בשישה שערים: ישראל ורצועת עזה - היסטוריה אסטרטגיה ופוליטיקה; הפסיכולוגיה הפוליטית של ההתנתקות והחברה הדתית; תכנית ההתנתקות והזירה המשפטית; כרונולוגיה של ההתנתקות.

עידו רוזן הוא המשתתף המבוגר ביותר בתחרות האביב לפסנתרנים צעירים - תקוותו האחרונה לפרוץ בקריירה מוזיקלית. אם ייכשל, ייאלץ להודות שכל חייו היו טעות ויהיה עליו להמציאם מחדש. הוא מסתער על התחרות בנחישות נואשת, אך בשל מזל רע, או שמא נטייה להרס עצמי, הוא נקלע שוב ושוב למצבים גרוטסקיים, כמעט חסרי מוצא. תוך תעייה תזזיתית ברחובות תל אביב הוא מתעמת עם שאלות של הצלחה, ייעוד, אושר ו"תרבות כוכב נולד". זבוב על הפסנתר הוא סיפור חניכה מאוחר, רווי דרמה ומתח, מוזיקה ולא מעט ויסקי, הרהורים על מהותה של האמנות ורגעים טרגי-קומיים, עד הסוף המפתיע. ספרו הראשון של אבי גרפינקל, אמונה עיוורת, ראה אור בזמורה-ביתן, בשנת 2006.