בין המאמרים בכרך זה: אורי ארליך וורד רזיאל קרצ'מר | בין נוסח קבע לפיוט: לבירור פסקת 'אתה הכיתה' בברכת גאולה של ערבית על פי מנהג ארץ-ישראל אבי שמידמן | האומנם שימשו קינות ארץ-ישראליות בתור סליחות במנהג בבל? מיכאל רנד | שילובי פיוטים ודפוס הביצוע המקהלתי בפיוט המזרחי המאוחר אופיר מיץ-מנור | פיוט אנלוגי בעולם דיגיטלי: לקראת מחקר ממוחשב של ספרות הפיוט עדן הכהן | 'גם את זה לעֻמת זה עשה האלוהים': תקבולות והפרתן בפיוטי ד ממחזור הקדושתאות של יניי

33 המסות שבספר הזה, שרובן התפרסמו בין השנים 1965 ו-1970 בעיתון לה סטמפה, הן היומן שנטליה גינצבורג מעולם לא כתבה. היא מספרת בהן את חיי היומיום, על האקראי והכאוטי שבהם. המסות הללו הן הדרך שלה לדבר על עצמה, על תשוקותיה הספרותיות, על המחשבות שעוברות בה בזמן האזנה למוזיקה, בתוך צפייה באופרה או בקומדיה, קריאה בספר או בעיתון, התבוננות בילדים ונכדים; בתוך כך היא נוגעת בנושאים הנוגעים לכול: בדידותה של הילדות, השיממון שבזִקנה, האמונה והאי-אמונה באלוהים. מתוך כל המסות הללו מצטייר דיוקן יוצא דופן של המחברת: ביישנית, שקטה ושברירית, אך גם נחרצת ומודעת לחשיבותן של מילים. ב אל תשאלי אותי לעולם באה לידי ביטוי האיכות הספרותית הייחודית בכתיבתה של נטליה גינצבורג, התלויה ועומדת בין אוטוביוגרפיה לעדות. ואולי זה סוד הצלחתה בישראל: בכתביה גילתה העברית מחדש משהו מוכר וידוע, שריד של עולם נעלם, מופלה ונרדף, לקסיקון משפחתי שניתן להזדהות אתו.

הספר שמאניזם וחקר הספרות מציע תפיסה חדשה להבנת תפקידו של חוקר הספרות במרחב החי של קהילייה. הוא מפנה קשב רדיקלי אל עבודתו של חוקר הספרות בעודו מתבונן בעבודתה של הספרות עצמה, בהתבוננותה בעבודת החיים של קהילייתה. התבוננות מסדר שלישי זה מבקשת לבחון מהו שעושה חקר הספרות ומה הוא מחולל - כתחום לעצמו, כשהוא ער ונתון בהתכוונות קיצונית ובפיענוח אמפתי הן כלפי האמנות הכתובה והן כלפי הקהילייה שלו עצמו. בשנים-עשר הפרקים של הספר נעשית עבודת קשב כזאת מול האמנות הכתובה של כמה ממחברי הספרות העברית הקאנוניים החל במפנה המאה העשרים: אורי ניסן גנסין, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שמעון הלקין, א''ב יהושע, אהרן אפלפלד, רונית מטלון, אורלי קסטל בלום, דליה רביקוביץ ואנה הרמן, ככותבי סיפורים, כמשוררים, כשליחי ציבור ומשקפיו, כמרפאיו, כמטלטליו וכמכונניו. בתוך תהליכי אמפתיה מוחלטת, פיענוח מרושת, השאלת-ה"אני" והשאלת חיי החשיבה והחישה שלו, נעשה המבקר עצמו מכונן-קהילות וסיפורן. "הספר של פרופ' רחל אלבק גדרון מתייחד מספרי מחקר אחרים שנכתבו ונכתבים על הספרות העברית, ביניהם גם על יצירותי שלי, בכך שהוא משלב באופן מעמיק וחדשני שלוש קטגוריות של ידע. הראשונה היא ידיעה מהימנה של הספרות העברית לדורותיה, השנייה התמצאות במקורות היהדות והשלישית, המפתיעה מכל, היא שליטה בפילוסופיה הכללית והמודרנית. השילוב המיוחד הזה מעניק לספר של רחל אלבק גדרון מקוריות מענגת" א"ב יהושע .

בני הארץ והמזרח: יהודים וערבים בתקופת המנדט הבריטי עוסק ביחסים שבין יהודי ארץ-ישראל לערביי פלסטין בתקופת המנדט הבריטי תוך התמקדות ביהודי ספרד והמזרח. הספר בוחן את קיומה של תפיסה עצמית בקרב יהודי ספרד והמזרח, שהדגישה את ייעודם ההיסטורי ואת תפקידם המתווך מן הבחינה התרבותית, הפוליטית והחברתית, כמי שביקשו לגשר בין תרבות יהודית לערבית, בין לאומיות יהודית לערבית ובין זהות יהודית לערבית. בחינת יחסים אלה מן הפרספקטיבה של יהודי ספרד והמזרח מאירה באור חדש את ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של הציונות, היישוב והקונפליקט היהודי-ערבי. נקודת מבט זו, המציבה את ההיסטוריה המקומית בהקשר של המרחב המזרח-תיכוני והמחברת בין היסטוריה יהודית וציונית להיסטוריה ערבית ופלסטינית, נותנת מקום מרכזי לנרטיב ולקולות שהושתקו הן בתקופת היישוב והן בהיסטוריוגרפיה הציונית. דרך קולות אלה נחשפים בד בבד דפוסים של קִרבה, דו-קיום ושיתוף פעולה בין יהודים לערבים, שאיפה להשתלבות במרחב השמי, תפיסה שונה של הציונות וההתיישבות בארץ, וכן יחסי קונפליקט מתהווים. בבסיס דפוסים אלה, שנבחנו בזירות של מפגש ועימות ועל רקע חציית גבולות של זהות, עומדות הדומוּת והקִרבה התרבותית, האתנית והלשונית של יהודים וערבים, בני הארץ והמזרח.

הכותל המערבי הוא המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודי מדינת ישראל והתפוצות, זכר לבית המקדש החרב. חשיבותו נובעת הן מהתקדשותו לאורך הדורות והן מן המקום המרכזי שהוא תופס בציבוריות הישראלית, בפוליטיקה ובמערכת היחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות. קדושה בעין הסערה מתמקד בהתפתחותו של המקום הקדוש הזה ממלחמת ששת הימים ועד לשנת 2000 ומציג אותו כזירה של מאבק מתמשך ובלתי פוסק על הגדרתו ומהותו, ובעיקר על השאלה למי שמורה הזכות להתפלל שם ומי קובע את סדר היום. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים נוספה על יהדותו המובנת מאליה של הכותל המערבי היומרה לעצבו כמרחב בעל משמעות לאומית ולקדשו כאתר מורשת ישראלי. החפירות הארכיאולוגיות בסביבתו, הניסיון לעצב את רחבת הכותל המערבי מבחינה אדריכלית וטקסי הלאום המתקיימים שם היו כולם חלק ממגמה זו. אך אם בתחילה הצליחו חלקים רבים מן הציבור היהודי־ישראלי להזדהות עם הכותל המערבי ועם סמליותו בהקשרים לא-דתיים, בהמשך הלך והתעמעם קשר זה והיהדות דחקה את הישראליות משם. מרכיבי הישראליות בכותל המערבי התמעטו, והקדושה הדתית של המקום הלכה והתבססה. בדור האחרון גם התעצם העימות סביב מונופול היהדות האורתודוקסית בקביעת מנהג המקום ואורחותיו, ובתוך כך נדחקו משם "נשות הכותל" ותנועות יהודיות דתיות אחרות. מאבק זה הבליט עוד יותר את שאלת מהותו של הכותל המערבי כמקום קדוש יהודי וישראלי וערער את התפיסה שהתקבעה אחרי מלחמת ששת הימים כי המקום שייך לציבור היהודי־ישראלי וליהודי התפוצות כאחד.

מרחבים וגבולות בצל האינתיפאדה מתמקד בסיפורת עברית עכשווית שנכתבה בצל הכיבוש והאינתיפאדות, בין השנים 1987 ל-2007. הספר בוחן את דרכי העיצוב הפואטיים ואת ההקשרים האתיים שבמסגרתם מתוארים גבולות, שטחים ומרחבים בספרות הישראלית בת ימינו . בתוך כך דן הספר ביצירותיהם של יניב איצקוביץ, יצחק בן-נר, מיכל גוברין, דויד גרוסמן, א"ב יהושע, איתמר לוי, רונית מטלון, אורלי קסטל-בלום ועוד רבים אחרים. הייצוגים הספרותיים הישראליים של הכיבוש ושל שתי האינתיפאדות מעלים סוגיות אתיות חשובות הנוגעות למיליטריזם, הומניזם, זהות לאומית, אזרחות וחיילוּת, חינוך ציוני, הכרה באחר וטיבה של מדינת ישראל כדמוקרטיה. בספר שני שערים: השער הראשון מתמקד בחייל הישראלי ובגיאוגרפיה ובטופוגרפיה של השטחים, כפי שהם משתקפים בספרות; השער השני מעלה לדיון יצירות המתרחשות במרחבים אזרחיים בישראל – בעיקר בתקופת האינתיפאדה השנייה ואחריה – ובוחן את אופני השפעתו של הקונפליקט על חיי היומיום. בסיום, הספר מעמיד דיון תיאורטי בסוגיית האימפריאליזם המוסרי.

בשנת אלפיים יצאה לאור החוברת דרכי הבשמים 2000 . מאז חלו שינויים רבים הן במצב בשטח, הן בידע ובמחקרים והן במצב הגיאופוליטי, לאור הסכמי השלום עם מדינות נוספות במזרח התיכון. טובי החוקרים בנושא דרכי הבשמים חברו יחדיו להוציא לאור ספר חדש ומעודכן, העוסק במחקרי דרך הבשמים מעומאן ותימן ועד לים התיכון. דגש מיוחד ניתן בספר לקטע מפטרה לערבה וממנה לעבדת - תיאור מפורט של הנתונים הטבעיים של התוואי וכן של השרידים הרבים הפזורים לאורכו, כולל חידושי מחקר ותגליות מהשנים האחרונות שמתפרסמים כאן לראשונה. תקוותנו שספר זה ישרת נאמנה את ציבור שוחרי הידע וחובבי הטיולים בשטח, ושכולנו נזכה לטייל בקטעים הדרומיים יותר של דרך הבשמים.

נהיה כולנו חלוצים מספר את סיפורה של תנועת החלוץ בפולין והתפקיד שמילאה בעלייתה של תנועת העבודה להנהגת התנועה הציונית בין מלחמות העולם. הוא מתאר את הקמתה של תנועת המונים לאומית וסוציאליסטית, ששינתה את פני המפה הציונית. באמצעות הקמת מנגנון שליחים מארץ ישראל יצרו מנהיגי תנועת העבודה בארץ קשרים הדוקים עם חלוצי פולין: כך נהפכה החלוץ לתנועה חוצה גבולות, שקישרה בין יהודים בעזרת פוליטיקה, לאומיות וסוציאליזם. החלוץ הכשיר רבבות עולים צעירים חסרי הון, שמילאו לימים את שורות ארגוני הפועלים ביישוב, ובהם הסתדרות העובדים, הקיבוצים, המפלגות וההגנה. הספר מציג מגוון דמויות של ציונים צעירים, חלקם מוכרים וחלקם אלמונים, שנעו בין תמיכה נלהבת באידיאלים חלוציים לאכזבה מרה. ה"גיבורים" מן השורה משרטטים דיוקן של הדור היהודי הצעיר בפולין - דור תוסס, בעל שאיפות גדולות ואפשרויות מועטות - ואת מעורבותו בהכרעות הפוליטיות של התקופה. הספר מתאר גם את תרומת החלוץ למהפך בבחירות הגורליות לקונגרס הציוני בשנת 1933, שמרכזן היה בפולין. חברי התנועה התגייסו בלהט בבחירות אלה, ובזכותם גבר השמאל הציוני על הימין וביסס את מעמדו החדש בהסתדרות הציונית העולמית. ניצחון השמאל הסוציאליסטי על הימין הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית הוא סיפור יוצא דופן על רקע התחזקות הימין באירופה באותן שנים.

אחד האישים המרכזיים שביקשו להשפיע, הלכה למעשה, על יהדותה של מדינת ישראל היה הרב שלמה גורן. במשך עשרות שנים בלט הרב גורן בציבוריות הישראלית בתפקידיו כרב הראשי לצה"ל וכרב הראשי לישראל. הוא הצטיין בלמדנותו, הוכר כגדול בתורה ועסק כל ימיו בכתיבה תורנית. עם זאת, נאמן להשקפתו שהקמת המדינה היא " מפנה היסטורי מכריע באורח חייו הלאומיים של העם כולו", הוא הקדיש את עצמו לפעילות ציבורית ולכתיבתן של "הלכות מדינה", ועמד בקשרים הדוקים עם מנהיגי המדינה החילונים, ובראשם דוד בן-גוריון. עם השנים הפכה דמותו סמל לשילוב אפשרי של דת ומדינה. בין אדם למדינתו סוקר את התחומים המגוונים שבהם עסק הרב גורן ואת האתגרים הגדולים שעמדו לפתחו כפוסק הלכה: מעמדה ההלכתי של מדינת ישראל, מושג הריבונות, דיני צבא ומלחמה, קליטת עלייה, שינויים בנוסחי תפילות וברכות ועוד. הספר מתאר את עמדותיו המקוריות, היוצאות דופן לפעמים, בצמתים היסטוריים בתולדות המדינה ואת השפעתו על דרכי עיצובה. בתוך כך מתנסחת תפיסתו המדינתית הייחודית של הרב גורן, כפי שהיא עולה במשנתו ההלכתית, וכן ההנמקות השונות שבהן עשה שימוש כדי להביא לידי ביטוי הלכתי ואמוני את המהפך הגדול שעבר העם היהודי במאה העשרים.

זכייתה של ויסלבה שימבורסקה בפרס נובל ב־1996 הביאה לעניין מחקרי רב ביצירתה. עם זאת, הצורך במחקר בין-תחומי שיעניק מקום נרחב לזווית הפילוסופית מקבל משנה תוקף מדבריה של שימבורסקה עצמה, שעל פיהם שירה ראוי לנתח בכלי הפילוסופיה והשפה בלבד. הספר בוחן את יצירתה של שימבורסקה מבעד לפריזמה של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ובמיוחד באמצעות הגותם של קירקגור, ניטשה, היידגר, סארטר וקאמי. הספר עוקב אחר האקזיסטנציה ששימבורסקה מכוננת, ובוחן את מקומם של אקראיות, חירות והכרח באקזיסטנציה זו. באמצעות תפיסתה הפרדיגמתית את העולם כמערכת של ניגודים, מבטאת שימבורסקה את מורכבותו של הקיום האנושי ואת הפרדוקס הגדול של ההוויה. במהלך מסע מדומיין שהיא עורכת, היא מגיעה למסקנה שכדור הארץ בו שורר המוות הוא המקום היחיד שבו ניתן לחיות, בעוד שהנצח השורר ביקום אינו אלא מוות. היא מאשרת את קיומו של העולם, ובוחרת לחיות בו על אף כל מגרעותיו. בשירים רבים היא מציגה את אהדתה לא רק לעולמם מלא הפגמים של בני האדם, כי אם גם לאדם הבלתי מושלם עצמו. היא מציגה אותו כמי שטועה, שוכח, מתבלבל, חי "בסדק הקטן בין הסיבה לתוצאה", אך אי־מושלמות זו היא תמצית אנושיותו. גדולתה של היצירה היא בכוחה להאיר את הקיום הזה באור יקרות. ד”ר מרים שילדקראוט לימדה שנים רבות פילוסופיה, בלשנות ורב־תרבותיות.

האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" בדיבר השני מהדהד בכל היצירה החזותית היהודית לאורך הדורות. מאז ומעולם יהודים יצרו אמנות וצרכו אמנות, אולם היחס לאמנות פיגורטיבית - תיאורים חזותיים של אדם וחי - נע כמטוטלת בין איסור חמור והיתר מוחלט. הספר אמנות ללא דמות מתחקה אחר פרק פחות מוכר בתולדות האמנות היהודית שבו נעה המטוטלת לצד המחמיר, ושרישומו ניכר באמנות של בתי הכנסת הארצישראליים בשלהי העת העתיקה. המגמה האנטי-פיגורטיבית נחשפת בהימנעות מתיאורי דמויות אדם וחי וכן בהשחתה מכוונת של דמויות אדם וחי מפריטי אבן מגולפים ומרצפות פסיפס שעיטרו את בתי הכנסת. מה פשרה של מגמה מחמירה זו? האם היא צומחת מתוך העולם היהודי או שמא מקורות ההשפעה שלה הם דווקא מחוץ לחברה היהודית? מי אחראי להשחתת הדמויות בבתי הכנסת ומתי התרחשה השחתה זו? הספר מבקש לבחון תופעות אלו בפרספקטיבה היסטורית, דתית ותרבותית רחבה באמצעות מקורות חזותיים וספרותיים מן המרחב הארצישראלי בשלהי העת העתיקה ובתקופה המוסלמית הקדומה.

קובץ זה הוא מבחר מתורגם ראשון של סיפורים שכתבו נשים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים ושהתפרסמו בעיתונות יידיש בת הזמן. מאז ראשיתה אפשרה עיתונות זו לכל שכבות החברה היהודית להשמיע את קולן. גם הנשים נענו במהרה לאתגר, ועד למלחמת העולם הראשונה התפרסמו על דפי העיתון יותר מתשעים יצירות מפרי עטן: נובלות, מחזות, רומן ומגוון רחב של סיפורים קצרים. מבחר זה של תשעה-עשר סיפורים מייצג את השפע הרב הזה ואת איכויותיו הייחודיות. קובץ הסיפורים משמיע מחדש את קולן של סופרות נשכחות, שנעלמו אפילו מעיני המבקרים והחוקרים: מריה לרנר, איזבלה, רחל ברכות, ינטה סרדצקי, סלומה פרל, רחל פייגנברג ואחרות. הסיפורים שכתבו פותחים צוהר לעולמן של הנשים בתקופה של שינויים דרמטיים בחיי היהודים באימפריה הרוסית. הם מתארים את המתחים הבין-דוריים, בעיקר בין הסופרות לאמותיהן, את חיבוטי הנפש האוהבת ואת התנועה המיוסרת בין העיירה לעיר הגדולה, בין השמירה על המסורת לצורך לפרוץ מסגרות. סיפורים אלה מעשירים מאוד את הידע שלנו על החברה היהודית בתקופה זו ונותנים ביטוי מהותי לחלקן של הנשים בה. עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן