גם לאחר 70 שנים לאחר תום הכיבוש הגרמני סוגיית שואת יהודי הונגריה לא יורדת מעל סדר היום. בעזרת מכתבים רבים ויומנים בני הזמן, חלקם נחשפים כאן לראשונה, ובעזרת פרוטוקולים של משפט קסטנר ומשפטים נוספים, משרטטת המחברת את ניהול עבודת ההצלה בהונגריה בידי שניים ממוביליה: ד"ר ישראל קסטנר, ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, ומשה קראוס, מנהל המשרד הארץ־ישראלי בבודפשט. קראוס התנגד לדרכו של קסטנר, שעיקרה הצלת יהודים בשיתוף פעולה עם הגרמנים, ויצר בכישרון ובתחכום דרך הצלה אלטרנטיבית, מפתיעה בהיקפה ובתוצאותיה, וחפה מהכשלים המוסריים שאפינו את דרכו של קסטנר, ואשר נחשפו בהרחבה במהלך משפט קסטנר. ואולם, דרכו של קראוס לא זכתה לגלוי נאות בהיסטוריוגרפיה של התקופה אלא להעלמה. ספר זה מבקש לתאר את פועליו ולהביא השלמה חשובה של מעשי ההצלה. המשפט ועד תקופתנו נגזרו על פעולותיו של קראוס אלם והעלמה.

The Kingdom of Poland had the largest concentration Jews in eastern Europe and a liberal policy towards them that engendered cultural and political movements of all sorts. Hasidic courts flourished despite the opportunities of modernization, yet modernizing maskilim similarly established institutions that influenced Jewish society in a completely different direction. Later came integrationism, Zionism, Jewish socialism, and cultural autonomy. The resulting ferment was a critical factor in shaping the modern Jewish experience. The Kingdom of Poland, also known as the Congress Kingdom or Russian Poland, was created by a decision of the Congress of Vienna as part of its attempt to set up a post-Napoleonic European order. It incorporated lands that for many decades had been the most important centres of Polish politics, finance, education, and culture, and which also had the largest concentration of Jews in eastern Europe. Because of these factors, and because its semi-autonomous status allowed for the development of a liberal policy towards Jews quite different from that of Russia proper, the Kingdom of Poland became a fertile ground for the growth of Jewish cultural and political movements of all sorts, many of which continue to be influential to this day. This volume brings together a wide range of scholars to present a broad view of the Jewish life of this important area at a critical moment in its history. In the nineteenth century, tradition vied with modernization for Jews’ hearts and minds. In the Kingdom of Poland, traditional hasidic leaders defied the logic of modernization by creating courts near major urban centres such as Warsaw and Łódź and shtiblekh within them, producing innovative and influential homiletic literature and attracting new followers. Modernizing maskilim, for their part, found employment as government officials and took advantage of the liberal climate to establish educational institutions and periodicals that similarly attracted followers to their own cause and influenced the development of the Jewish community in the Kingdom in a completely different direction. Their immediate successors, the Jewish integrationists, managed to gain considerable power within the Jewish community and to create a vibrant and more secular Polish Jewish culture. Subsequently Zionism, Jewish socialism, and cultural autonomy also became significant forces. The relative strength of each movement on the eve of the rebirth of Poland is extremely difficult to measure, but unquestionably the ferment of so many potent, competing movements was a critical factor in shaping the modern Jewish experience.

This masterly collection of essays offers a multifaceted analysis of how Jewish leaders in medieval and early modern times responded to the challenges they faced. Based largely on the study of sermons and responsa—genres that show Jewish leaders addressing real situations in the lives of their people—it reveals how rabbis have handled intellectual, social, and political diversity and conflict within various vibrant Jewish societies. As medieval Jews were exposed to new philosophical ideas, many began to question and challenge rabbinical leadership. Several of the essays explore the process by which these ideas became more accessible , the doubts that consequently arose regarding certain biblical and rabbinic texts, and the attempt by some leaders to ban the study of philosophical texts. Other essays address the rhetoric of rebuke with which preachers criticized behaviour within their community that they considered to be a violation of Jewish law and tradition. Another set of essays focuses on the challenges emerging from external forces, including the unification of France, the Spanish Inquisition and Edict of Expulsion, and the beginning of the Counter-Reformation. One essay explores and challenges the basis for criticism of the talent and leadership of rabbis in such times of crisis. A final section is devoted to conflicting attitudes towards the Holy Land, exile and diasporic existence, and messianic movements and personalities. These essays represent three decades of scholarship by a distinguished historian. Bringing them together in a single volume allows a new generation of students and scholars to have access to his insights and conclusions.

קובץ הסיפורים כל מה שיש בעולם פורש בפני הקורא כמניפה את מגוון הדברים שלעיתים הם "מעכירים את רוחנו" ולעיתים יש בהם "כל כך הרבה יופי", המרכיבים את הקיום. על אף שכל אחד מן הסיפורים עומד לעצמו כיחידה אוטונומית נפרדת, נוצרים בין היחידות הללו קשרים שונים המקיפים תחומים כגון: דמויות, תמות, לשון, עלילה ופרטים בעולם היצירה, וההופכים אותן לשלמות מלוכדת אחת, שהיא נרחבת יותר ממכלול חלקיה. הסיפורים שבקובץ נכתבו במשך שנים, ובהם מהדהד קולה הייחודי המובהק של המחברת, המתגלה כאן במלוא כוחו כמו "הבטחה למשהו אחר". זהו ספרה השלישי של נעמי ולך. קדמו לו הספרים: "הגדרת הצמחים" ו"כרישום התקבצות העלים" שיצאו אף הם בהוצאת כרמל.

Avec cette 21e livraison consacrée à “Enfants de Kafka”, Perspectives entre dans sa troisième décénie. Un long parcours qui nous a permis d’aborder les sujets les plus divers: “Malraux et ses harmoniques juives” comme “Samson et superman”. Deux axes de réflexions se sont dégagés : “La nature de l’héritage” et “Réception et création”. Le premier insiste surtout sur l’apport spécifique de Kafka et le second sur l’accueil, la perception personnelle de cet apport mais la ligne qui sépare ces deux axes est poreuse, l’apport spécifique de Kafka est ressenti différemment selon les auteurs qui ont participé à ce numéro.

אבא סיפר לי אין-ספור פעמים שמאז היותו ילד בן שלוש עשרה, ואפילו בזמן השואה, הוא היה מניח תפילין יום-יום. בערב פורים הייתה המולה בבית האבות. העובדים קישטו את הקירות, הצוות עטה תחפושות צבעוניות. אבא ישב קפוא באחת מפינות החדר. התמקמנו בסוף הפרוזדור. שאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות תה. הוא ענה "לא". בקול חרישי ובלי לגעת לחשתי שהבאתי לו את הטלית והתפילין מהבית. הוא לא רצה לקחת אותם. הנחתי את הטלית על אגרופיו הקמוצים, הוא נטל אותה ולבסוף מישש. ישבנו שמונה שעות. הטלית הייתה מונחת על ירכיו כשמיכה. נעליים הוא קובץ סיפורים צנום, אך העולם שהוא מצביע לעברו הוא עשיר ורחוק. זהו עולמם של יהודים ממזרח אירופה שבנו את ביתם בארגנטינה אחרי השואה. הסיפורים בקובץ הם למעשה שרידים של סיפור גדול אחד של קהילה זו, וליתר דיוק של משפחה אחת בה. אך עוצמתם של הסיפורים אינה נעוצה בשחזור היסטורי או חברתי של הקהילה היהודית בפרובינציה הארגנטינית, אלא בתיאור רגיש של מערכות היחסים בתוך המשפחה ב״שטעטל״ יהודי דרום אמריקאי, ולאחר מכן גם בישראל. מערכות יחסים אלה מתבטאות תמיד בפרטים קטנים, שצֶ'לָה בְּנָיָה לוכדת בחדות מרגשת: זוג נעליים של אֵם בערוב ימיה, חלוק הבית שלה, בול ארגנטיני על מכתב במזרח ירושלים, או בור פשוט בחצר הבית.

בשנות חייו האחרונות, כשכבר היה חולה בשחפת, התכתב קפקא עם אישה צ'כית צעירה, מילנה יסנסקה, שתרגמה את יצירותיו הראשונות מגרמנית לצ'כית. ההתכתבות המנומסת בתחילתה היתה לחליפת מכתבים סוערת בין השניים, רומן אהבה במכתבים בין איש ואישה שכמעט אינם נפגשים זה עם זה והם כמהים למשהו שנבצר מהם להשיגו: אהבה, אושר, ואולי פשוט קרבה והבנה וחום אנושי. מן ההתכתבות הזו נשמרו רק מכתביו של קפקא, מכתבים פרטיים ואף אינטימיים מאוד, שלא נועדו לפרסום, כמובן – כמוהם כרוב הדברים שכתב קפקא, וציווה להשמידם אחרי מותו. בקשתו לא נענתה, כידוע, ולא רק היצירות הספרותיות כי אם גם המכתבים והיומנים שכתב ראו אור בהדרגה. ביניהם המכתבים האלה אל מילנה, שמחזיקים, אולי אף יותר ממכתביו האחרים, פיסות וקרעים מכל אישיותו ועולמו, געגועיו וייסוריו וסיוטיו, ובייחוד את הרצון לחלוק אותם עם זולתו: "מכתבַי הם אמת," הוא כתב למילנה, "או לפחות הם בדרך לָאמת, מה בכלל הייתי עושה לנוכח תשובותייך אילו היו מכתבַי שקר? התשובה קלה: הייתי משתגע. בזה שאני אומר בהם את האמת אין אפוא גדוּלה רבה, הלוא זה גם מעט כל כך, אני רק מנסה תמיד לחלוק משהו שאי אפשר לחלוק, להסביר משהו שאי אפשר להסביר, לספר על משהו שיש לי בעצמוֹת ושרק בעצמוֹת האלה אפשר לחוות אותו. " התרגום החדש לעברית של המכתבים אל מילנה הוא תרגום ראשון של הנוסח השלם, על פי המהדורה הגרמנית המעודכנת והמתוארכת מחדש. המתרגם, יונתן ניראד, הקפיד על נאמנות לסגנון המיוחד להם - ישיר, אישי, נחפז ונסער. התרגום מלווה באחרית דבר של גלילי שחר.

הקומדיה האלוהית , יצירת מופת של התרבות האנושית על שלושת חלקיה – תופת, פורגטוריו, עדן – בתרגום מלא ונאמן מן המקור האיטלקי, כולל מבואות וביאורים, מאת ראובן כהן, בן עירו של דנטה – פירנצה. הקומדיה האלוהית היא מעשה יצירה שקשה למצוא שלם ומוּבנֶה ממנו. רעיונות פילוסופיים, פוליטיים ודתיים מובאים בה בתוך מסגרת קפדנית ובאמצעים צורניים מחייבים ומדויקים. מפגשים מפתיעים, דיאלוגים ותפיסות עולם, מובאים לעתים בשורות קצרות ומעטות, מלוטשות עד גבישיות מושלמת. לא רק העולם המציאותי, הגאוגרפי והמדעי, עולה לפנינו כממשות חיה. גם העולם הקוסמי והעולם שמעבר לו, זה האלוהי, מוצגים כאילו ראה אותם המשורר בעיניו ממש, על שלל צבעיהם, צורותיהם והאורות המציפים אותם או הקורנים מהם. העולמות האלה, שהיצירה מעלה לא פעם כבדולים זה מזה, מתלכדים ל'סיפור' אחד שלם, דרך 'עלילה' שבה הפרטים אחוזים זה בזה אל נקודה אחת שהכול בא ממנה והכול אליה שב. השלמות מתגלה לדנטה סמוך לרגע סיומה של היצירה, שהוא גם רגע הגעתו אל סופו הנשגב של מסעו, בפסגה השמימית. שם, כאשר הוא מעז להישיר מבט אל מעמקיו האין-סופיים של היקום, סוף-סוף נראית לו המציאות כולה כספר האחד הקושר בעבותות של אהבה את כל מה שהיה מפוזר ומפורד בעולמנו: בְּמַעֲמַקָּיו רָאִיתִי כִּי אָסוּף, קָשׁוּר בְּאַהֲבָה בַּסֵּפֶר הָאֶחָד, מָה שֶׁבַּיְּקוּם נִפְזָר דַּפִּים-דַּפִּים: (עדן, שיר 33, ש' 85--87) בכל המעגלים שהמשורר סובב בהם – מעגלי הרִשעה של התופת , כרכובֵי ההיטהרות של ה פורגטוריו וחוגֵי הרקיע של טְהורי הנפש והישויות השמימיות ב עדן - אין הוא חדל למצוא יצורים אנושיים. בדרכו לאלוהים דנטה מוצא את האדם. 'תרגומה של יצירת מופת זו חותר להשגתם של איזונים בין כוחותיה הגלויים והנסתרים: הלשון, הציור, התוכן והצורה, האמת והיופי. במקום שבו היסודות מתאחדים, מעשה התרגום הוא סוג של פגישה; מענה לאפשרות של הקמת מבנה חדש שיסודותיו מוטמעים בתוכו'.

"עד שתחשך השמש והאור" הוא ספר שיריו הרביעי של שלמה וינר, פרופסור אמריטוס של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בן גוריון בנגב וכיום ראש התכנית לתאר שני בחינוך מתמטי לבית הספר היסודי במכללת אחווה לחינוך. בַּספר שירים חדשים ומבחר משלושת ספריו הקודמים: רק לשעות ספורות (עקד, 1972), הרעש והאדמה (כתר, 1986 שזכה בפרס אקו"ם), ופתאם החיים (הקיבוץ המאוחד, 1992 שזכה במענק הקרן לספרות יפה – ירושלים). "עד שתחשך השמש והאור" יצא לאור בסיוע קרן אקו"ם לקידום היוצר והיצירה הישראלית.

בשנת 1912, בתקופת ההגירה הגדולה, תקופה שבה עזבו מיליוני יהודים את בתיהם באירופה ונדדו לאמריקה, יצאה הטיטאניק להפלגת הבכורה שלה. זו הייתה האנייה הגדולה והמפוארת ביותר בעולם. בהפלגת הבכורה שלה היו על הסיפון יותר מאלפיים איש, בהם יהודים רבים. ב-14 באפריל 1912 לקראת חצות הלילה התנגשה הטיטאניק בקרחון ובתוך שעות ספורות שקעה במצולות. רוב נוסעי הטיטאניק שקעו אִתה. טביעת הטיטאניק הייתה בין האסונות הכבדים ביותר בראשית המאה העשרים, והאבל על טביעתה היה אוניברסלי ומשותף לבני לאומים רבים ודתות שונות. הספר שלפניכם מתמקד בנוסעיה היהודיים של הטיטאניק: הוא מתחקה אחר מידע על אודות יהודים שהפליגו באנייה – על קרבנות האסון ועל הניצולים. הוא מתאר את תנאי הכשרות בהפלגה, את קורות חייהם של הנוסעים היהודים, את קורותיהם באסון ואת ההדים לו בעולם היהודי. הספר עוסק בתוצאות האסון מנקודת מבט יהודית – בניסיון לזהות קרבנות יהודים ולאתר שמות של נוסעים יהודים אלמונים.

ריבונות מבטאת עצמאות מדינית ושלטון הנשען על מערכת חוקים שתפקידם להגן על אזרחי המדינה. אבל מה קורה כאשר איום על הריבונות וחוקיה מגביל את פעולתה להרחקתו? כדי להגן על עצמאותו ושלטונו, נדרש הריבון לשמוט את בסיס התנהלותה החוקית הסדירה של המדינה ולהחליפו במנגנון אחר. בלב לבה של הריבונות מובנה אפוא פרדוקס. הספר הריבון הישראלי: השיח והרומן 1973-1967 מתאר את מאפייניה המיוחדים של הריבונות הישראלית העולים מהספרות היפה, מהעיתונות ומכתבי העת בתקופה שבין מלחמת 1967 למלחמת 1973. מוצגות בו תפיסות העולם, הפעולות וההצדקות לקיום הישראלי היהודי בטריטוריה הלאומית. העקרונות הלאומיים הדתיים, האתניים והמגדריים שבאים לידי ביטוי בעיתונות, בכתבי העת ובספרי המסות, מעומתים בספר זה עם אלה העולים מן הרומנים של הסופרים עמוס עוז, יצחק אורפז, בנימין תמוז, דוד שחר, שמעון בלס, סמי מיכאל, יצחק בן-נר, שולמית הראבן, יהודית הנדל, עמליה כהנא-כרמון, יורם קניוק, פנחס שדה ואהרן אפלפלד. מאפיינים של הזהות היהודית והערבית, המזרחית והאשכנזית, הגברית והנשית, הדתית והחילונית, הגלותית והמקומית, קורמים עור וגידים בדמויות ובעלילות של הרומנים. הקריאה בהם מחלצת מן הגיבורים והגיבורות דמות של ריבון ישראלי השואף ליצור קשר בלעדי לטריטוריה שיש בה גבולות ברורים בין זהות יהודית לערבית ובעלות שפורצת גבולות גאוגרפיים וחוקיים.

This is the first systematic study of the Lithuanian yeshivas that flourished from 1802 to 1914 in their social and cultural context; their legacy still dominates orthodox Jewish society. The main focus is the yeshiva of Volozhin, which in its independence of the local community was the model for everything that followed, but chapters are also devoted to the yeshivas of Slobodka and Telz, and to the kollel system.