מהי מנהיגות חברתית? מהו הסוד שעושה אדם למנהיג/ה? כיצד מגדירים מנהיגים חברתיים את מרחב האחריות שלהם? הספר מנהיגים חברתיים בישראל מתמקד בסיפורי החיים של מגוון מנהיגים ומנהיגות חברתיים, כפי שסופרו לקבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים; סיפורים אותנטיים, מתובלים בהומור או בעצב, המגוללים בכנות קשיים ותלאות, חששות ומכאובים, בצד תקוות גדולות, ראייה מפוכחת וגם אופטימית באשר למציאות הישראלית. הקריאה מותירה את הקוראים בתחושה של השתאות והוקרה, ומעוררת מחשבות על מנהיגות ואחריות חברתית, חשיבותם והמחירים הכרוכים בהם. הספר הוא פרי פרויקט של קבוצת מרצים ודוקטורנטים מתכנית הופמן למנהיגות ואחריות, תכנית ייחודית לדוקטורנטים באוניברסיטה העברית, המשלבת מחקר עם פעילות התנדבות במיזמים חברתיים.

הספר הוא פרי מחקר מקיף על הקהילות היהודיות והעמים במרחב האיראני שעל דרך המשי. לראשונה מובא תחת קורת גג אחת תולדותיהן של הקהילות באיראן, באפגניסטן ובחמש המדינות המוסלמיות של מרכז אסיה (בוכרה), והעולם התרבותי הססגוני שלהם, מחזור חיי אדם ומחזור השנה, בצד חיי הרוח והחומר של העמים והקהילות שעל 'דרך המשי'. כאן עברו שיירות מסחר, שקשרו בין אסיה לאירופה. ראשיתה של ההתיישבות היהודית במרחב הזה הוא שילוב של מסורות אגדיות על השבטים האובדים מגלות אשור, לצד שרידים ארכיאולוגיים ותיעוד מוסלמי ויהודי. הקיום היהודי במרוצת הדורות, כפי שהובא בספר, מצביע על מאבק הישרדות מתמשך מול שנאת ישראל, פרעות ומגפות. הספר מלווה בתעודות, מפות ואיורים בשחור-לבן ובצבע.

האם תפקידם של מנתחי מדיניות ויועצים מקצועיים לשלוח את המלצותיהם לדרג הפוליטי ולהסתפק בכך ? למחברי הספר הזה תפיסה אחרת . כמובן , בדמוקרטיה קביעת מדיניות ציבורית היא אחריותם של נבחרי העם , ולכן " פוליטיקה " היא הכרחית בקביעת מדיניות . אמנם יצא לה שם רע וסר חינה במדינות רבות , ובישראל - בגלל ציפיות שלא התממשו וגם בשל התנהגותם של פוליטיקאים . עם זאת , בספר השימוש במונח " פוליטיקה " הוא ניטרלי לחלוטין מתוך הכרה במשימה הקשה המוטלת על כתפיהם של פוליטיקאים בעלי חזון , מסוּרים וישרי דרך . בה בשעה, אין צורך שהעוסקים בניתוח מדיניות יהפכו לפוליטיקאים , או יראו עצמם מעין " עוזרים פוליטיים " של הנבחרים . להפך , מכיוון שהגדר המפרידה בין התחומים אינה מסומנת , חשוב להכיר הן בתחומי החפיפה והן באזורים הנפרדים . הבנה טובה של האזורים הנפרדים חיונית לגיבוש מדיניות מקצועית וליישומה ולחיזוקה של הדמוקרטיה . ספר זה מיועד לכל מי שפועל בקו התפר שבין ניתוח מקצועי של מדיניוּת לבין יישומה בפועל, ולמתעניינים בשיפור תהליכי קביעת המדיניוּת הציבורית בישראל. מובאים בו כלים לניתוח הסביבה הפוליטית המשפיעה על גיבושה של מדיניוּת ציבורית ולזיהוי מרחב משותף של הסכמה -- מרחב המאזן תוכניות והמלצות מקצועיות עם אילוצים ושיקולים פוליטיים לגיטימיים, כשהמטרה היא שהמלצות לפתרונות יצירתיים ולשינויים לא יישארו על הנייר. פרקי הספר מבוססים על אירועים מתוך המציאות בישראל. שיטת לימוד באמצעות חקר מקרים נפוצה בבתי ספר למשפטים , מינהל עסקים, רפואה, ולאחרונה במדיניוּת ציבורית באוניברסיטאות מובילות. השיטה מציעה הזדמנות ללמוד מניסיונם של אחרים -- הצלחות וכישלונות בעולם המעשה – כדי לא לחזור על אותן שגיאות ובעיקר כדי לנקוט בגישות אחרות ולחפש פתרונות חלופיים. החומר בספר עמד במבחן זה כאשר שימש בסיס להוראה אינטראקטיבית לתלמידי תארים מתקדמים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בן- גוריון.

היחסים בין הון לשלטון רלוונטיים לעיסוק בכל עת. ברוסיה שקמה בעקבות התפרקות ברית המועצות מערכת היחסים בין הממשל לבין בעלי ההון הפכה לשאלה אקטואלית וחשובה עבור המשטר החדש ועבור תושבי רוסיה. המעבר משלטון קומוניסטי לשלטון דמוקרטי ולחברה חופשית, ובעיקר המעבר מכלכלה ריכוזית, קומוניסטית, למשק המבוסס על כלכלת שוק, היו רקע למאבק אדיר בין יזמים בעלי הון (האוליגרכים) לבין הממשל ברוסיה. האוליגרכים השתמשו באמצעים לא כשרים, מושחתים ואלימים והיו קרובים מאוד לעמדה שבה הם יכלו לשלוט במדינה. הנשיא ילצין, אשר עלה לשלטון בתרועה גדולה וירד ממנו בדממה, לא הצליח להגביל את האוליגרכים. יורשו, ולדימיר פוטין, השיב מלחמה שערה והצליח לפעול נגדם. את מחיר המאבקים הללו שילם העם; רמת החיים וזכויותיהם של אזרחי רוסיה קופחו. פוטין הצליח אמנם לייצב את השלטון ולהביא לשיפור במצב הכלכלה אבל מחיר השינוי היה פגיעה בדמוקרטיה. ספר זה מנתח ומתאר בפרוטרוט את מערכות היחסים שבין ההון לשלטון ברוסיה מֿ1991 ועד לימים אלו.

בצומתי ההכרעה במאבקה של התנועה הציונית להשגת ריבונות, חבריה היהודים של התנועה הקומוניסטית בארץ ישראל ניצבו מנגד. הם ניסו לערער על הנרטיב הציוני ועל הציונות כערך. בתודעה הציבורית נקשרו פעיליה עם בגידה והסתלקות מהמאבק הלאומי. התנהלותם של הקומוניסטים היהודים בארץ ישראל היא מקרה מבחן ליכולתה של מחויבות רעיונית לשמור על בכורתה, בעומדה בסתירה לזיקת נאמנותם הלאומית של חבריה. בספר כוכב אדום בדגל כחול-לבן עולה תמונה מורכבת של יחס חברי התנועה הקומוניסטית כלפי התנועה הציונית. התנועה איגדה זרמים רעיוניים ותפיסות שונות ביחס לציונות, והנהגתה לא תמיד ביטאה את המגוון הרעיוני שרווח בשורותיה. בתחילה נמנו חבריה עם תנועת העבודה ונטלו חלק במפעלי ההתיישבות וההגנה, אך לאחר שהתפלגו ממנה וייסדו תנועה נפרדת, חלה הקצנה בעמדות חבריה, ששיאה הסתלקותה מהאתוס הציוני. את הניסיון לערוך דו-שיח מחודש עם התנועה הציונית הנהיגה הסקציה היהודית שקמה בשורותיה. התגייסות חבריה היהודים למלחמת העולם השנייה לצד היישוב, חרף התנגדות ראשיה הערבים, האיצה את הבקיעים בה. המלחמה עוררה ביתר שאת את הקשר עם היישוב היהודי, ובתנועה החל פועל זרם ציוני. תהפוכות מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל הציבו את ראשי התנועה הקומוניסטית בפני הצורך להגדיר את יחסם כלפי המדינה שקמה, כלפי מפעלי ההגשמה הסוציאליסטיים וערך הציונות. ההנהגה היהודית הקומוניסטית המשיכה לשלול את הציונות כערך, ובמקומה ניסתה להטמיע ערכים חלופיים כגון לאומיות ופטריוטיזם. התנועה הקומוניסטית העמידה במבחן את נכונותן של החברה הישראלית והמערכת הפוליטית לקבל קבוצה רעיונית, שאמנם מתגייסת בפועל למטרות ציוניות אך נמנעת מלצדד בערך הציונות.

הרפובליקה הרומית בראי ההגות המדינית פורש בפני הקורא את המקורות השונים על מערכת השלטון הרפובליקאית ברומא, ובוחן את השימוש שעשו בהם הוגים פוליטיים מאז ראשיתה של האימפריה הרומית ועד ימינו. בראשית הספר משרטט המחבר את דמותה של הרפובליקה הרומית כמערכת מדינית פעילה, פתוחה, ובמובנים רבים גם דמוקרטית. הוא מצביע על מיעוט המקורות הכתובים שניתן ללמוד מהם על אופייה ועל תפקודה של מערכת השלטון ברפובליקה הרומית, ועל הדרכים שבהן הובנו, ולעתים קרובות עוותו, מקורות אלה בידי קוראיהם כבר בתקופת הרפובליקה עצמה. מילר מנתח את מקומה של הרפובליקה הרומית במשנם של הוגים מדיניים מימי הביניים והרנסנס, אצל הוגי המאה ה-17 באנגליה, בכתביהם של הוגי המהפכות באנגלית, בצרפת ובאמריקה, ובגישתם של הוגים בני ימינו. את ספרו הוא מסיים בפרק היפותטי מרתק, השואל כיצד היה אריסטו מתאר את מוסדותיה ואת אופייה של הרפובליקה הרומית. הרפובליקה הרומית בראי ההגות המדינית עוסק ברפובליקה הרומית ובדרכים שבהן נתפסה כמערכת פוליטית-מדינית. הוא פונה אל קהל רחב של היסטוריונים, אנשי ספרות, חוקרי מדע המדינה וקוראים משכילים המתעניינים בהגות הפוליטית של המערב בעת העתיקה, בימי הביניים ובעת החדשה. הספר מבוסס על ההרצאות שנשא פרופסור מילר בשנת 1997 כאורח במת ירושלים להיסטוריה על-שם מנחם שטרן, מטעם החברה ההיסטורית הישראלית.

יחסי החוץ של ישראל באפריקה הם פרשה ייחודית ורבת תהפוכות שכמותה לא חוותה ביחסיה עם יבשות אחרות. כאשר רוב מדינות אפריקה קיבלו את עצמאותן, בשנות השישים של המאה העשרים, הייתה ישראל בין המדינות הראשונות שכוננו עמן יחסים דיפלומטיים והגישו להן סיוע נרחב. נציגויות של ישראל פעלו בשלושים ושלוש מדינות מדרום לסהרה. הספר אפריקה וישראל - ייחודיות ותהפוכות ביחסי החוץ של ישראל עומד על השיקולים המדיניים, הביטחוניים, הכלכליים וההומניטריים שהניעו את ישראל לקיים נוכחות כה נרחבת ביבשת: בישראל הייתה ציפייה שבאמצעות קשרים ידידותיים עם עשרות מדינות באפריקה היא תוכל לפרוץ את מעגל האיבה והחרם הערבי. האכזבה הייתה רבה ב-1973, כאשר בערב מלחמת יום כיפור, במהלכה ואחריה ניתקו כמעט כל מדינות אפריקה את יחסיהן הדיפלומטיים עמה. המחבר מונה את הסיבות לכך, ובכללן את הפעילות הערבית-האסלמית. בשנות השמונים החלה חזרה של ישראל לאפריקה וכיום היא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ארבעים מדינות, תוך שינויים במדיניותה כלפי היבשת הנידונים בספר. המחבר, שפעל באפריקה כשני עשורים, מתבסס על מקורות ראשוניים ועל ניסיונו האישי.

סיפור חייהם של אזרחים מן השורה ברוסיה בתקופתו של סטלין. עולם שבו כל אחד פחד לדבר והחברה כולה לחשה, אם כדי לגונן על חברים ובני משפחה ואם כדי לבגוד בהם; עולם שבו פועל צעיר הלשין על הממוה עליו כדי לזכות במשרתו; בעל הלשין על המאהב של אשתו כדי להיפטר ממנו; שכנים הלשינו מתוך קנאה. עולם שבו אנשים חיו חיים כפולים, ואף על פי כן רק מעטים התריסו נגד המדינה. "ספר מדהים זה הוא פריו של פרויקט המתעד את זיכרונותיהם של דור זקני האזרחים של ברית המועצות לשעבר לפני היעלמם, כעדים להיסטוריה הארוכה של השלטון הסובייטי... אורלנדו פיגס וצוות של חוקרים ועדים רוסים ועוזריהם הצליחו להפיח רוח חיים במה שהוצג לעתים קרובות כנתונים סטטיסטיים יבשים של מוות במחנות אסירים. התוצאה היא חקירה יוצאת דופן של חיי אנשים מרבדים מגוונים של החברה הסובייטית כפי שחוו אותם בעת התרחשותם ומתוך במבט על שנות הדיקטטורה הסטליניסטית. ריצ'רד אוברי, מחבר הספרים 'מלחמתה של רוסיה' ו'הדיקטטורים: גרמניה של היטלר, רוסיה של סטלין '." - The Time Higher Education Supplement "עבודתו הכבירה של אורלנדו פיגס על האומללות שנכפתה על בני העם הסובייטי על ידי שליטיהם, הוא אחד הספרים הבלתי-נשכחים שקראתי על סבל אנושי, אכזריות ואומץ לב. סיימון סבאג מונטיפיורי, מחבר הספרים 'סטלין הצעיר' ו'סטלין - חצר הצאר האדום' ." - Mail on Sunday "ספר זה הוא תוצאה של פרויקט מחקרי רחב יריעה שחשיבותו לא תסולא בפז. פיגס ועוזריו חשפו יומנים ועדויות בארכיונים וערכו מאות ראיונות עם ניצולי המשטר. זהו ספר קורע לב שחובה על כל רוסי בן ימינו לקראו. אנטוני ביוור, מחבר הספרים 'סטלינגרד' ו'נפילת ברלין' ." - The Times

קארל בוזל, אחד ההיסטוריונים הגרמנים הידועים ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, טען שהוא לא רק הסתייג מן המשטר הנאצי אלא אף פעל נגדו במסגרתה של קבוצה מחתרתית קטנה; אחד מחבריה, רוברט לימפרט, נתפס והוצא להורג על ידי הנאצים שעות ספורות לפני הגעתם של האמריקנים. המחקר הנוכחי, המתבסס על מספר רב של מסמכים רשמיים ופרטיים שטרם פורסמו, חושף את קשריו הרבים של בוזל עם המשטר הנאצי ומגלה שאפילו בדצמבר 1944, כשגרמניה עמדה לקרוס, נשא בוזל נאום סוחף בפני מנהיגים נאצים ושיבח את המאבק למען הרייך של היטלר. ואולם, לאחר מפלת הנאצים מיהר בוזל להופיע כדובר הדמוקרטיה ובספטמבר 1945 הוקיע בחריפות את הנאציזם בנאום שנשא ליד קברו של לימפרט. המסמכים המתפרסמים בספר מגלים בפרוטרוט כיצד הצליח בוזל לשכנע את בית הדין לדי-נאציפיקציה כי סיכן את חייו עקב התנגדותו לנאצים. כמו כן מתפרסם בספר דין-וחשבון המאפשר לשחזר לראשונה את פעילותם הנועזת של לימפרט ושלושת חבריו ללימודים, שאכן נאבקו במשטר. פרופ' סר איאן קרשו, מחשובי חוקריה של גרמניה הנאצית, כותב על הספר כך: " בעבודה בלשית מצויינת הצליחו בנימין קדר ופטר הרדה למוטט, בצורה מרתקת, את הסיפור שקארל בוזל, אחד ההיסטוריונים הבולטים ביותר בבאוואריה שלאחר המלחמה, יצר לעצמו על מנת לבסס את מהימנותו כאנטי-נאצי."

"תיעוד פועלם של ישראלים מיוחדים במינם התורמים לחברה הוא מרתק וחשוב מאין כמותו. באקדמיה, כמו במקומות אחרים, הנטייה היא להתמקד ולפתח את המבט הביקורתי. ספר זה מציג צד אחר של החברה הישראלית- את אלה, שבצד ביקורת חברתית נוקבת, עושים למען הקהילה, ואינם נחים. אלו הם מחוללי השינוי, אזרחים מן היישוב הפועלים כמנהיגים ומצביאים. החברה הישראלית, שמרכיב הקולקטיביות ושותפות הגורל היה כה חזק ודומיננטי בה משחר קיומה, התכנסה בעשורים האחרונים אל תוך קונכיית האני האינדיבידואלי, אל כמעט האלהה של רעיון המימוש העצמי. ספר זה עצמו עשוי לתרום לשינוי פני הדברים." פרופ' אהרן שי רקטור, אוניברסיטת תל אביב "ספר זה מתאר דרכים של מחדשים חברתיים בישראל להצלחה במפעליהם. מחדשים חברתיים מדהימים ממש. הספר מזמין אותנו בתחילה להכיר אנשים אלה ולעקוב אחר מעשיהם, ומשם לזהות את המשותף ביניהם... מטרתו של הספר להרבות עשייה. מי ייתן, שקוראיו ינחלו וינחילו לאחרים את רעיון הלמידה המתמשכת בעבודה עם האחר." פרופ' יונה רוזנפלד, מפתח שיטת למידה מהצלחות, חתן פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית "הספר שאותו אנו אוחזים בידינו עכשיו, מכיל מילים. אך המילים מחוברות למעשים, והאנרגיה המיטיבה של מעשים אלה מצליחה איכשהו לפרוץ מבין הדפים, וממש לגעת בנו, הקוראים. האנשים המיוחדים שמוצגים בספר השכילו ליצור מרחבים מיטיבים בעבור החברה שבה הם חיים. גיבורי הספר פועלים בהווה, אך מביטים לעתיד, ומעצבים אותו, פשוטו כמשמעו. מה מייחד אותם? מהו אותו חלק בנו, המרגיש כמיהה להיות כמותם? כיצד נוכל להגשים חזון בחיי המעשה ולקדם תיקון חברתי אמיתי בישראל שיהפוך אותנו מחברה המדשדשת בהישרדות לחברה צופה פני עתיד? ספר זה מציע דרך. דרך אחרת. קריאה בו היא בגדר חובה לאנשי חזון ומעשה כאחד." השופט (דימ.) שלמה שהם, נציב הדורות הבאים בכנסת לשעבר

יצירתו הספרותית-היסטורית של גאיוס יוליוס קיסר כוללת עשר "רשומות" ( Comentarii ) המקובצות בשני ספרים, מלחמת גאליה ( De Bello Gallico ) ו מלחמת האזרחים (De Bello civili). מלחמת גאליה, ובה שבע רשומות שחיבר קיסר ואחת שהתחברה לאחר מותו על ידי מעריצו וידידו אַוּלוּס הירטיוּס, היא אחת הפנינים הספרותיות של התרבות המערבית בכלל והתרבות הרומית בפרט. ברשומותיו אלה, שנכתבו סמוך לתום הקרבות, מתאר קיסר את המלחמות שניהל במשך תשע שנים (50-58 לפנה"ס) עם השבטים הגאלים והגרמאנים, אך הן רחוקות מלהיות דיווח צבאי יבש האופייני ל"יומני מלחמה" רבים. קיסר ניחן ביכולת הבחנה היורדת לפרטי פרטים ולדקויותיו של טבע האדם. בכישרון ספרותי נדיר ובשפה ישירה, נטולת סלסולים ומליצות, הוא משלב מעשי גבורה והקרבה עם תיאורי נוף, צומח וחיות בר, חברות שבטיות ואורחות חייהן. איש צבא יוכל למצוא בספר ניתוחים אסטרטגיים, תחבולות טקטיות ואפיונים של כלי נשק, ציוד לחימה ומצור; היסטוריון של העת העתיקה יסיק ממנו הסברים לכניעת הגאלים והגרמאנים בפני העליונות הרומית; גיאוגרף ימצא עניין בתיאוריהם של חבלי ארץ, נהרות, הרים ויערות; סוציולוג ילמד ממנו רבות על מנהגים ומסורות בקרב שבטים שהיו אז בחזקת פראים, וכל קורא באשר הוא ייהנה מהרצאת הדברים הרהוטה בלבושה העברי החדש. דמותו של קיסר היתה נושא למחלוקת בין מעריציו למתנגדיו למן העת העתיקה ועד ימינו אלה. מעריציו הרבים – ביניהם היסטוריונים קלאסיים, מחבר המסות הצרפתי מישל דה מונטן, נפוליאון בונפרטה, יוהן וולפגנג פון גתה, החוקר הגרמני של דברי ימי רומא תיאודור מומסן והיסטוריונים בריטים – מקלסים אותו כמנהיג ומצביא גאוני ורואים במלחמתו בגאלים את הצלתה של אירופה מידי הברברים. מתנגדיו, ביניהם היסטוריונים צרפתים רבים, לא יסלחו לו על גילויי התאכזרותו לגאלים המובסים וידגישו את הנזק שגרם לתרבות הגאלית, אך אין ספק שהיה לו חלק מכריע בעיצוב דמותה של אירופה המערבית מאז המאה הראשונה לפנה"ס.

האם תהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני, או שמא רק באמצעותו יוכלו להגשים את חירותם? ז'אן ז'ק רוסו מוכר כהוגה דעות פרדוקסלי שהפילוסופיה שלו נדמית לא פעם כסותרת את עצמה. השקפותיו הפוליטיות היו מקור השראה לדמוקרטיה המודרנית אבל גם למשטרים טוטליטריים. רוסו מציג תמונה מורכבת, כפולת פנים, כמעט בכל נושא שבו עסק. הפרדוקסליות שלו באה לידי ביטוי גם ביחסו אל שאלת הקִדמה והקשר בינה לבין חירות האדם. רוסו טוען, מחד גיסא, שתהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני. מאידך גיסא הוא טוען שרק באמצעות תהליך היסטורי של קִדמה יוכלו בני האדם להגשים את חירותם הלכה למעשה. האם רוסו סותר את עצמו? בספר רוסו: הקִדמה כמלכודת מנסה המחבר להראות שלא כך הדבר. רוסו אכן החזיק בשתי הטענות, אולם הן ארוגות אצלו במערך דיאלקטי, שבו היסודות הסותרים-לכאורה שלובים זה בזה, מבנים זה את זה ומעצבים זה את זה. הקִדמה, על פי רוסו, אכן החריבה את החירות הטבעית של האדם, אבל דווקא משום כך רק באמצעותה אפשר לכונן מחדש את החירות כחירות אזרחית. הכינון מחדש של החירות אינו מובטח; בני האדם צריכים לכוון לשם כך את הקִדמה, להנחותה, ולא לצעוד בעקבותיה כעיוורים. כל עוד נמנעים בני האדם מלאחוז באופן מודע בהגה הקִדמה, היא תישאר תהליך של דיכוי ולא של שחרור. בחשיפתו את הקו האפל שבתהליך הקִדמה מראה יפתח גולדמן כי רוסו חורג מן אופטימיזם שאפיין את הפילוסופיה הפוליטית של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. נוסף על כך, על ידי עימות הגותו של רוסו עם הגותם של מרקס ושל אנשי אסכולת פרנקפורט מראה המחבר כי אפשר למצוא אצל רוסו יסודות של התאוריה הביקורתית שעלתה לגדולה במאה העשרים, ובעיקר שילוב דיאלקטי בין נאמנות לערכי הנאורות ולאידאת הקִדמה מזה ויחס פסימי וספקני כלפיהן מזה.