ר' שמואל חסיד, בנו ר' יהודה חסיד (בעל 'ספר חסידים'), ותלמידו של האחרון ר' אלעזר מוורמס, אישיה הבולטים של חסידות אשכנז בת המאות הי"ב י"ג, הציתו את הדמיון העממי כבר בסמוך לזמנם, והולידו במשך כמה דורות עשרות סיפורי שבח לפועלם, אם כמופת להתנהגות 'חסידית', ואם – בעיקר – כבעלי יכולת על-טבעית מופלגת: ידיעה פלאית של נסתרות ועתידות וכושר מעשי בתחום המאגיה. סיפורי שבח אלה החלו כנראה במסורת שבעל-פה בשפת הדיבור בת המקום והזמן (יידיש ימי-בייניימית), והתגבשו למחרוזת בת כשלושים סיפורים, שהועלתה אל הכתב לראשונה בתרגום לעברית, הלשון המקודשת, וממנה תורגמה חזרה ליידיש, לשון החול המובנת לקהל קוראים רחב. מחרוזת זו, בשלמותה או מקוטעת, שרדה והגיעה לידינו בכמה מקורות, בכתב-יד ובדפוס, וכולם מתפרסמים כאן לראשונה כלשונם ובשלמותם. לצד דיון בכל סיפור לעצמו – מבנהו, גילגוליו ומשמעותו – מוצגת כאן תמונה כוללת על היווצרות מחזור השבחים כסוגה של ספרות עממית, ונחשף עולמה הרוחני והתרבותי של יהדות אשכנז, כפי שהוא מצטייר מתוך פסיפס ססגוני זה של סיפורת פלאית מרתקת.

מחברו של ספר עמק הבכא , יוסף הכהן, הוא רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. החיבור לא נדפס בחייו. נשתמרו ממנו כמה העתקות בכתבי-יד, שאחדים מהם אוטוגרפים. המהדורה הנוכחית רואה אור יחד עם מהדורה ביקורתית מוערת של ספר גדול אחר של יוסף הכהן, ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן , שאכן נדפס בחיי המחבר בסביוניטה (Sabbioneta) שי"ד (1553). ב ספר עמק הבכא אסף המחבר רשימות של פרעות שפגעו בעם ישראל למן חורבן הבית השני ואובדן העצמאות המדינית בארץ ישראל. בפתח הספר הוא נימק את כוונתו כך: "להיות כי התלאות אשר עברו עלינו מיום גלות יהודה מעל אדמתו עד היום הזה מפוזרות הֵנַה וַהֵנַה נתתי אל לבי לחברם בחבור קטן יכלול את אשר מצאה ידי בקונטריסי הסופרים אשר כתבו לפני בלשון עברי ובספריהם ואקראה שמו עמק הבכא כי כשמו כן הוא וכל הקורא בו ישום וישאף יחד ועפעפיו יזלו מים וישים ידיו על חלציו לאמר עד מתי ה' – אל אלהי אתחנן יתמו ימי אבלינו וישלח משיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן". בחרוזים שהקדים יוסף הכהן לחיבור כתב עוד: "לכן יום נשרף מקדשי יקראנו כל איש עברי כי עבור עמק הבכא יאות לו אז יום תמרורי". במילים אלה רצה לומר שהספר מתאים לקריאה בתשעה באב, ואמנם בכמה קהילות איטליה נהגו בעבר לקרוא את "ספר עמק הבכא" יחד עם ספר איוב בתשעה באב. החיבור רואה אור יחד עם ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן ושניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס.

ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוֹטוֹמָאן הוא כרוניקה מאת רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. לדברי המחבר, הוא התכוון לכתוב את "רוב התלאות אשר מצאונו בארצות הגוים מיום גְלוֹת יהודה מעל אדמתו עד היום הזה", "את מלחמות מלכי הגוים אשר נלחמו בארץ יהודה וירושלם" "ואת גירושי צרפת וספרד". לפי זה, הוא התכוון לשלב את התלאות שפגעו ביהודים בגולה, ובכללן "גירושי צרפת וספרד", בהיסטוריה של העימות בין מלכי צרפת לקיסרות העות'מאנית על השלטון "בארץ יהודה וירושלים", כלומר על השלטון בארץ ישראל. למעשה זה סיפור, מאורגן לפי סדר כרונולוגי, של אירועים נבחרים מן ההיסטוריה העולמית, דומה במבנה ובתוכן למאות חיבורים שראו אור בזמנו. אלא שבמקרה זה הוא כתוב בעברית מקראית משובחת, ובתור שכזה הוא מיועד לציבור יודע שפה זו ומסוגל להבין אותו ואת הסיבה לכך שדווקא העימות בין מלכי צרפת ובין הקיסרות העות'מאנית נבחר לסמל את ההיסטוריה העולמית. החיבור יוצא לאור במהדורה ביקורתית מבוארת, יחד עם ספר עמק הבכא של אותו מחבר שרואה אף הוא אור: שניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס באיטליה. המהדיר, ראובן בונפיל, הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים ומומחה בעל מוניטין בינלאומיים בתולדות היהודים בימי הרנסנס.

"הייתה גם חומה שהקיפה את העיירה, אבל לעתים רחוקות היא הופיעה בחלומותיו אף על פי שבית המשפחה היה בנוי בתוכה סמוך לשער העיירה למטה. הגבעה עמדה תמיד במרכז החלום - אולי הקסם שלה היה טמון במורכבות ההתמודדות שלו עם הזיכרון, בסמלים הרבים שתלה בה כל אימת שהתבונן במשמעה בחייו, כאדם החוזר בשלב מאוחר למקום שבילה בו את ילדותו ומתמקד בגעגועים בחלקים שנותרו מן הפסיפס שהתפרק". יוסף הכהן היה רופא והיסטוריון יהודי בן איטליה של המאה השש-עשרה. ברומן היסטורי זה מעלה יוסף בערוב ימיו את סיפור אהבתו אל האשה שאתו, את געגועיו אל הימים שעברו ואת הרהוריו באשר לכוחם של ההיסטוריה ושל עיצוב הזיכרון. חוט של געגוע נמשך בין יוסף המזדקן לצד רעייתו ובין ימי ילדותו ונערותו. בנוף הפסטורלי של צפון איטליה, בין כפרים ציוריים ומבודדים, טווה יוסף קשרים אנושים, רגישים ואמיצים עם החברה הנוצרית הסובבת אותו ורוקם אריג של אהבה, שמחת ילדים וצער השכול. מבעד לסיפור האישי, הנוגע במורכבות הקיום היהודי בגולה ומבוסס על עובדות היסטוריות ועל ספריו של יוסף הכהן, עולה מסכת אנושית של זקנה ונעורים, אהבה ותודעת היותו של האדם בן חלוף.

דגנית ברסט היא מהאמניות הישראליות החשובות הפועלות מאמצע שנות השבעים ועד היום. אמנותה מתפרשת על מדיומים שונים כמו ציור, צילום, רישום, פיסול ומיצב. ספר זה הוא אוסף המאמרים המקיף הראשון על יצירתה וכולל גם רשימות פרי עטה. "ספר זה מנסה ללכוד את מפעל האמנות המפואר והחמקמק של דגנית ברסט, שנמשך כבר למעלה מארבעה עשורים. כל הפרשנים פורשים רשת מצודדת ומאורגנת כדי לגלות בחדווה את עקרון החמיקה ממובן של "הדבר הברסטי" ואת מהלכו הסימפטומטי, שבו מתרחשת כריתת ראשו של הרעיון בדרכו להיעשות דימוי. וזו היא עבודת העקבה והמעקב שקורית כאן, הערבול של אוצר סימבולי עם מסמנים של היעדר מובן. וכמו בהופעתו של סימפטום – מה שמציג עצמו כאמיתי עשוי להתגלות כפיקטיבי ולהפך. כל אחד מהמאמרים אוחז בהיבט שונה של העשייה האמנותית של ברסט, וכך הם מתכנסים ליצירת שלם שאצל ברסט הוא לעד לא סגור." - מיכל נאמן "על אף פשטותו לכאורה, גוף העבודות של דגנית ברסט הוא מורכב וחידתי. ברסט יצרה גוף עבודות ושפה ייחודיים לה, אתגר לא קל למי שמבקש להתחקות אחר העולם הזה ולהבינו. הכותבים השונים מיטיבים "לקרוא" את ברסט ולתווך את אמנותה לקורא. אין מדובר כאן במאמרים פרשניים עשויים "מצוות אנשים מלומדה" אלא בטקסטים מרתקים המתארים סקרנות והיקסמות מעבודותיה, המשקפים את ההתלהבות שבה ניגשו הכותבים למשימה. הטקסטים של ברסט המפוזרים בין המאמרים מאפשרים להתוודע למקורה של העבודה ואולי גם להשראה ולהשפעה שחוללה אותה." - יצחק ליבנה

רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, אדמו"ר חסידי מפורסם במחצית השנייה של המאה התשע- עשרה, כתב אוסף משפיע של דרשות בעברית, שפורסמו לאחר מותו בספר שפת אמת . ואולם לא רק הרבי מגור כתב את דרשותיו, כי אם גם תלמידיו שומעי לקחו, שסיכמו את דבריו בשפה שבה דרש – ביידיש. ספר זה מביא לפני הקורא מהדורה סינופטית של כתב יד לא ידוע, המכיל כ-150 דרשות של הרבי מגור, ומשווה את הדרשות ביידיש (ובתרגום) לדרשות שנדפסו בספר שפת אמת . פונטים שונים נבחרו כדי להמחיש את השינויים בין הגרסאות השונות וכדי לעמוד על היווצרותן ודרכי עריכתן של הדרשות, משלב הדיבור ביידיש לשלב הכתיבה בעברית. במבוא הנרחב לספר נדונה התופעה הנדירה של כתיבת דרשות ביידיש, ומאליהם עולים דיונים היסטוריים ועיוניים רחבים יותר, כמו היחס בין טקסטים כתובים לתרבות אוראלית; התפתחות היידיש הספרותית; טבעם של תרגומים וגבולותיהם, והתהליך המורכב של העברת תורה מן המורה לתלמיד.

פרופ’ אליעזר שביד הוא בכיר ההוגים היהודים בישראל, חוקר המחשבה היהודית לדורותיה, חתן פרס ישראל, מורה ומחנך לרבים. היה לוחם פלמ”ח, מכונן חקר המחשבה היהודית המודרנית באוניברסיטה העברית, ממקימיו של “מכון כרם” לחינוך הומניסטי-יהודי ושל “מכון שכטר ללימודי היהדות” המסורתי. מחקריו שוזרים עיון פילולוגי וספרותי מעמיק ברובדי ספרות ותרבות עם אינטואיציה הגותית וחינוכית יוצרת. הגותו מניחה תשתית לקיום היהודי והכלל-אנושי בזמננו ולהתמודדות עם רבות מסכנות העידן הפוסט-מודרני. היא נשענת על חוכמת הדורות ובריתם עם אלוהיהם, ועל אחריות חברתית, לאומית ואוניברסלית. בכך הוא ממשיכם של ההוגים-ה”נביאים” בני המאה הקודמת, ובראשם חיים נחמן ביאליק, אהרן דוד גורדון והרמן כהן. עיוני תרבות: התחדשות החיים היהודיים במשנתו של אליעזר שביד מעניק מבט כולל וביקורתי על יצירתו האינטלקטואלית של ענק רוח, פרי מחקרם והגותם של תלמידות ותלמידים, עמיתות ושותפים לדרך. הם שואלים עם שביד את שאלות הקיום, מבקשים לפלס עמו ובעקבותיו נתיבים בדרך הרוח ובדרך החיים.

מחתרת הנייר מגולל את סיפורם האמיתי והלא ייאמן של יהודים מגטו וילנה שהצילו אלפי ספרים וכתבי יד נדירים – תחילה מידי הנאצים ואחר כך מידי הסובייטים. הם הסתירו אותם על גופם, טמנו אותם בבונקרים והבריחו אותם מעבר לגבול. זה סיפור של גבורה והתנגדות, של חברות ודבקות בספרות ובאמנות, עד סכנת חיים. הספר מבוסס על תעודות ביידיש, בגרמנית, בעברית, באנגלית וברוסית, בין השאר יומנים, מכתבים, זיכרונות וראיונות עם כמה מגיבורי הסיפור. הוא מתאר את פעילותה הנועזת של קבוצת משוררים שהיו לפרטיזנים ונאבקו ב"מטה מבצע רוזנברג", הגוף הנאצי שביקש להעביר לגרמניה את החומרים יקרי הערך מירושלים דליטא ולהשמיד את השאר. קבוצה זו כונתה "בריגדת הנייר", והובילו אותה המשוררים שמרקה קצ'רגינסקי, הרפתקן מוזר וחכם, ואברהם סוצקבר. במקביל עסקה הקבוצה ברכישת כלי נשק ובכתיבת שירה, שנודעה לתהילה בגטו וילנה המתמעט והולך. עם ההשתלטות הסובייטית על וילנה גילו חברי הקבוצה שנותרו בחיים כי אדוני העיר החדשים אינם מסבירי פנים לתרבות היהודית יותר מאשר הגרמנים, ויש לשוב ולהציל את אוצרות הרוח שנמצאו במטמונים באמצעות הברחתם מברית המועצות. "מרתק ולעתים קרובות גם מאיץ את הדופק... [פישמן] כותב בדיוק של היסטוריון, אך מבחין בפרטים כסופר מיומן. הקריאה בספר חיונית לכל מי שיקרים ללבו ספרים, ההיסטוריה היהודית והיכולת האנושית להתריס נגד משטרים אדירים כדי להחזיק את התרבות בחיים." - אהרן לנסקי , מחבר הספר נגד כיוון ההיסטוריה (כתר 2005)

בין המאמרים בכרך זה: גלעד שפירא | פרשנות כפואטיקה: מינוח פרשני בין תפקוד פרשני לבין תפקוד פואטי במדרש הגדול משה ששון | הדרך ללוד-סיפורו של ניצול: בריחתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים על פי מדרש איכה רבה א, ה ראובן כודרי | מדוע יש פרקליטים בעולם הבא? אגדות חז"ל על בית דין של מעלה קדם גולדן | לפתרון חידה לר' יהודה הלוי עידית עינת-נוב | 'כולם רוצים לחיות': עיון ספרותי במקאמת התרנגול ליהודה אלחריזי

בחיבור הביוגרפי בשבח דנטה מתרחש מפגש יחיד מסוגו בין שני ענקי ספרות: ג’ובאני בוקאצ’ו (1375-1313), מחבר קובץ הנובלות הגדול דקאמרון , מייסד הפרוזה הסיפורית האיטלקית, מגולל את סיפור חייו של אבי השירה האיטלקית, מחבר הקומדיה האלוהית , דנטה אליגיירי (1321-1265). כיאה למסַפר מבטן ומלידה, בוקאצ’ו כותב מין "רומן ביוגרפי", שבו קורות חייו של דנטה משמשות תשתית עלילתית להצגת דמותו של גיבור ספרותי, ובו שזורים סיפורים מופתיים רבי רושם עם קטעי היסטוריה ועיון ורטוריקה נמלצת. אך על אף אופי ספרותי-בדיוני זה, בימינו התבררה נכונותן של ידיעות רבות שבוקאצ’ו אסף בביוגרפיה מקיפה ראשונה זו של המשורר. בד בבד, בשבח דנטה חושף היבטים חשובים בעולמו התרבותי והפנימי של מחברו, בדיגרסיות הלא-מעטות המשובצות בו. המשמעותית שבהן – הדיון ה”ארס-פואטי” במקור השירה ובמהותה, המלוּוה בדברי סנגוריה נלהבים על מלאכת המשורר. בוקאצ’ו מטיף להכרה במעמד הייחודי והנעלה של השירה בחיי הרוח, לא רק כמחווה לדנטה, אלא גם בשל היותו אחד מראשוני ההומניסטים, הדוגלים בחזרה לאתוס התרבות הקלאסית. מבחינה זו החיבור, המעצב והמציג לראשונה את מיתוס-דנטה המשורר-הפילוסוף, גם מבשר תודעה הומניסטית חדשה שתבשיל לגמרי בימי הרנסנס.

"היהדות הספרדית והספרות הספרדית נקבע להם פרק מיוחד בספרי דברי ימי ישראל, תחת השם 'תקופת ספרד', ותקופה זו מפאת טיפוסיותה זכתה לשם לווי 'מזהירה' [...] תקופה זו עוד לא אמרה את המלה האחרונה ועוד יש לה הרבה מה להגיד. עוד נמצאים בוודאי פניני-רעיונות נשגבים, שרידי מחשבות רבות המפוזרות אנה ואנה בכל תפוצות הגולה." - יוסף מיוחס , 1920. הספרדיוּת מהלכת קסם על השיח היהודי במאתיים השנים האחרונות, אולם כל ניסיון לזקק את משמעותה עולה בתוהו. היא נחשבת לפסגת התרבות היהודית-הערבית ולערש התרבות העברית החילונית האירופית; מקור השראה למהפכות תרבותיות ולאומיות, להייררכיות מעמדיות ואתניות; סימון של ילידיות מול ייצוג של גלות, נקודת שיא בהיסטוריה היהודית וגם סמל לשקיעה וניוון. מהי אפוא הספרדיוּת ומי מוסמך לספר את תולדותיה? ספר זה מציע קריאה חדשה בגינאלוגיה של הספרדיות דרך קולם של אינטלקטואלים יהודים במפנה המאה העשרים, תקופה מכוננת בהיסטוריה היהודית המודרנית. הספר עוקב אחר תנועתם בין אל-אנדלוס לארץ ישראל, בין המזרח הרחוק למזרח התיכון, בין ברלין, מדריד וירושלים. הוא ממפה את הפולמוסים והדימויים שעיצבו את הספרדיוּת כמפעל ספרות ותרגום, כנקודת מפגש של רשתות אימפריאליות של סחר בכותנה, משי ואופיום, ושל החלפת כתבי יד ומערכי ידע. במקום תמונה מאורגנת ושלמה, הספר פורס מציאות של שברים ופיצולים, ואתם מערך ייצוגים של משיכה ודחייה בתוך המרחב היהודי-הערבי. כך מתאפשרת בחינה מחודשת של סוגיות יסוד שהופיעו יחד עם המאה העשרים ומלוות אותנו עד היום: הסכסוך הלאומי בין יהודים לפלסטינים, המגעים והפיצולים בין השפה והתרבות העברית לשפה והתרבות הערבית, והתעצבותן של היררכיות אתניות בין אשכנזים למזרחים.

הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה , ספרו של ד”ר נעם חדד , מציע הבנה חדשה ופורצת דרך של המחשבה הפוליטית הציונית־דתית לגווניה. הספר מפקיע את הדיון במאפייניה וביסודותיה של האידאולוגיה הציונית־דתית מן ההשקפה הרווחת, הן בשדה המחקר והן בשיח הציבורי, ומציג לראשונה ניתוח המערער על הדיכוטומיה המקובלת שבין דת וחילון. הספר דן בהרחבה בזהותה של הציונות הדתית כפי שהתגבשה לאורך כמעט יובל שנים על בסיס הדיכוטומיה המודרנית הזו, וכן במקומם של ארץ ישראל ושל הצבאיות המודרנית והלכי הרוח המיליטריסטיים שהתפתחו עם השנים בפוליטיקה הציונית־דתית. הספר נשען על מחקר עומק ייחודי בהיקפו של השיח הציוני־דתי מאז מלחמת ששת הימים ועד מבצע צוק איתן, שמאיר את הציונות הדתית באור חדש.