מנהגי התפילה ואוצר הפיוטים שהביאו ארצה עדות ישראל זוכים למחקרים שונים בשנים האחרונות. כל עדה ומנהגיה, כל עדה ופיוטיה. הספר שלפנינו סוקר את תולדות מנהגי התפילה של הקהילות השונות למן התקופה הקדומה ועד למאה התשע עשרה. המחבר סוקר את היחוד של כל קהילה הן מבחינת הנוסח של תפילות הקבע הן מבחינת אוצר הפיוטים שנאמרו בה בימי הביניים ובעת החדשה. קשרים והשפעות בין העדות השונות נידונים בהרחבה. פרקי מבוא מספרים את תולדות התפילה בעם ישראל מאז תקופת הגאונים, עם התגבשות הסידורים והמחזורים הראשונים, דרך היווצרות כתבי היד של הקהילות ועד השפעת הדפוס והתקבעות התפילה בציבור. עוד נידונים בספר נושאים נלווים: ספרי הלכה העוסקים בתפילה והלכותיה, ספרי מנהגים, פרשנות התפילה והפיוטים, תרגומים לשפת המדינה, הוספות והשמטות בנוסח התפילה, מעמד שליח הציבור ותפקידו, השפעת תורת הסוד והקבלה, השפעת הצנזורה ותקופת ההשכלה. פרקים מיוחדים מוקדשים לתפילות יום כיפור, למעמדי הסליחות השונים, לוויכוח על שילובם של פיוטים בתפילת הציבור, ולתיאור סידור התפילה של הקראים. הספר שימש תקופה ארוכה ספר יסוד למחקר תולדות התפילה. הוא נכתב בשנת 1859 בידי יום טוב ליפמן צונץ, מי שנחשב כאבי חכמת ישראל. המהדורה העברית כוללת עדכונים מחקריים, הבהרות רבות ומפתחות מפורטים, ביניהם: מפתח התפילות, מפתח מנהגי התפילה, מפתח הפיוטים ומפתח כתבי יד ודפוסים קדומים של סידורים ומחזורים המוזכרים בספר. במהדורה העברית נדפסו לראשונה מאות הערות והשלמות של צונץ עצמו, שנמצאו על העותק האישי שלו.

באחד משיעוריו סיפר ישעיהו ליבוביץ לתלמידיו: “כאשר נפגשתי ברחוב בש”י עגנון הוא תפס אותי ושאלני בזו הלשון: “אמור לי, ישעיה, מהו הדבר אשר שבר את הכוח העצום אשר היה לתורה בעם ישראל במשך כל הדורות?” … אמרתי לו לעגנון: … “כוחה של התורה בעם ישראל נשבר, משהפכה התורה לתלמוד-תורה!” … מששמע את תשובתי קיבל אותה ממש בהתלהבות” (שיחות על ‘שמונה פרקים’, עמ’ 14)”. האמנם צדק ליבוביץ בשיפוטו לרעה את המהפכה הזו שיצרה את ‘חברת הלומדים’? לימוד התורה כדרך חיים המיועדת לרבים, החל בחברה הליטאית בתחילת המאה ה-19, כמענה לחסידות. ישיבת וולוז’ין, בישרה את תחילתו של עידן חדש ביחס לערך זה. במאה ה-20 דרך זו התפשטה לכל הקבוצות האורתודוכסיות כתגובה להשכלה, לחילון ולציונות. גם נשים הצטרפו למגמה זו. ד”ר חנה קהת, צמחה בתוך מורשת ליטאית בתקופה בה התרחשו תהליכים של התרחבות האידאה הזו. קבוצות נוספות הצטרפו למעגלי לימוד התורה. בתנועת החסידות גם כן קמו ישיבות למדניות לתפארת. בתנועה הציונית-דתית, שחרטה על דגלה את שילוב חיי התורה עם חיי העבודה, הופיעו ישיבות גבוהות וישיבות הסדר. נשים החלו ללמוד תורה באופן שיטתי משנות השמונים של ה-20. מדרשות הנשים ערערו את ההגמוניה של הקהילה הלמדנית הליטאית, והן הרחיבו את המנעד של אופי הלומדים ומגמתם. ספר זה מסכם מסע מחקרי ארוך שנים בהגות היהודית העוסקת באידאה של לימוד התורה בעידן המודרני, בתמורות שחלו בה בתוך הקבוצות השונות באורתודוכסיה, בשיטות השונות שהתפתחו בעקבותיהן, ובזיקות ההיסטוריות והחברתיות של האידיאה הזו למציאות ימינו.

מקומיות, קוסמופוליטיות ואינטרנציונליזציה בחינוך - ספר ראשון היוצא לאור בעברית, הסוקר ומנתח בצורה מקיפה היבטים שונים של תהליך האינטרנציונליזציה במערכת החינוך בישראל. הספר עוסק במדיניות ובמנהל החינוך בהקשרים גלובליים, בין-לאומיים ובין-תרבותיים, ומציע תמונה עדכנית ורב-גונית של חזית המחקר בתחום זה. פרקיו התאורטיים מספקים הבנה מעמיקה של הנושא ודנים בהשפעת הגלובליזציה על החינוך, תוך התמקדות במערכת החינוך הישראלית. הספר מיועד לכל העוסקים והמתעניינים בחינוך, ובמיוחד לחוקרות ולחוקרים בתחום זה.

In 1908, Pauline Wengeroff published the first piece of writing by a woman in the history of Jewish literature to tell the story of a life and a family with historical consciousness and purpose. It is also the first account in this literature to make women, and men, the focus of a gendered inquiry. Shulamit Magnus’s biography of this extraordinary woman lets readers share Wengeroff’s life, her aspirations, and her disappointments, making a significant contribution to women’s history and to our understanding of the emergence and shape of Jewish modernity. Pauline Wengeroff was born in 1833 into a pious Jewish family in Bobruisk in the Pale of Settlement (now Belarus); she died in 1916 in Minsk. Her life, as recounted in this biography, based in part on Shulamit Magnus’s award-winning critical edition of Wengeroff’s Memoirs of a Grandmother, was one of upheaval and transformation during Russian Jewry’s passage from tradition to modernity. Remarkably, Wengeroff's narrative refracts communal experience and larger cultural, economic, and political developments through her own family life, interweaving the personal and the historical to present readers with an extraordinary account of the cultural transformation of Russian Jewry in the nineteenth century. Wengeroff's is the first piece of writing by a Jewish woman to display such authorial audacity and historical awareness, and the first contemporaneous account of Jewish society in any era to make the sensibilities and behaviour of Jewish women—and men—a central focus, providing a gendered account of the emergence of Jewish modernity. In this, her memoirs are a full counterpart to the male-centred autobiographies of her contemporaries, and the basis for much new thinking about gender and modernity. Shulamit Magnus probes Wengeroff’s consciousness and social positioning as a woman of her era and argues that, though Wengeroff was well aware of the women’s movement in Russia, she wrote not from a feminist perspective but because of her socialization in traditional Jewish society. A brilliant woman who loved books, Wengeroff produced a carefully crafted, beautifully written, and compelling account of tradition and its demise; of intergenerational and marital strife over Jewishness; and of betrayal, loss, and hope. Despite a dramatic and readily accessible narrative—what Magnus calls ‘Wengeroff’s myth of her life story'—Wengeroff embeds much counter-evidence in her memoirs that subverts this same myth. Why she constructs—and also, if unconsciously, subverts—the particular myth she does is a major focus of this study. Using archival and secondary sources, Magnus goes beyond constructing a portrait of Pauline Wengeroff, her family, and her social circles to consider how Memoirs of a Grandmother came to be in the form in which we have it: this is a biography of a literary work as well as of a woman. She documents its astonishing success: published for the first time (largely in German, in Berlin) in 1908, it was republished in 1910, 1913, 1919, and 1922 to rave reviews, in the Jewish but also the non-Jewish press, in Germany, Austria, Russia, and even the Netherlands. Organized topically rather than chronologically, Magnus introduces the reader to Wengeroff’s life, aspirations, and her disappointments—above all, with her husband, who ridiculed her attachment to traditional observance and forced her to relinquish it, and with her seven children. It raises the question of Wengeroff's actual intended audience for her work and argues that, her title notwithstanding, it was not her biological offspring but other ‘grandchildren’ from among the Jewish youth of the fin de siècle who shared her Jewish cultural nationalism and her affinity with Herzlian Zionism. Finally, Magnus probes the reception of Memoirs on two continents, Europe and North America, to reveal a surprising story of the same work being read as an apologia for tradition (Orthodoxy) and for assimilation and even conversion—both, she argues, fundamental, if revealing, misreadings. When Pauline Wengeroff died in 1916, the world was very different from the one in which she had grown up. Her story makes a significant contribution to Jewish women’s history; to east European Jewish history; to the history of gender, acculturation, and assimilation in Jewish modernity; and to the history of Jewish writing and Jewish women’s writing.

Since the Enlightenment, the cultural creativity of Polish Jews has found expression not only in Hebrew and Yiddish, but increasingly in Polish. There has been mutual and dynamic interaction between the cultural systems, but until the end of communism the trilingual Jewish culture of Poland was little studied. In this volume, scholars from Poland, the United States, Israel, Italy, and Argentina investigate writers from across this spectrum and consider how they saw their Jewish (and sometimes Polish) identity, and what they thought of the authors in the other linguistic or cultural camps. Together their essays constitute the first examination of Jewish literatures in Poland from the point of view of both linguistic and geographical diversity. The interwar years serve as the reference point, but material on the period before the First World War and after 1945 is also included. The volume comprises six sections. There is new research on Jewish literature in Polish, including discussions of less widely known works by Janusz Korczak and Julian Stryjkowski. Polish–Yiddish–Hebrew literary contacts are then reviewed, with important pieces on Y. L. Peretz’s early work, the translation of Hayim Nahman Bialik’s poetry into Polish, the influence of Polish writers on Sholem Asch’s early plays, and the reception of Yosef Opatoshu’s novels in interwar Poland. The next section explores the images of Poles and Poland in the work of Jewish writers and of Jews in the work of Polish authors, for instance in the work of the Hebrew Nobel laureate S. Y. Agnon and the Polish writer Stanisław Vincenz. The subsequent section looks at avant-garde art and modern ideologies, with discussions of Bruno Schulz’s graphic works and why communism appealed to some Jewish writers. Discussion then moves to questions of identity, with a special focus on Julian Tuwim, one of the greatest Polish poets, an assimilated Jew attacked by Polish nationalists on the one hand and Yiddishists on the other. The last group of essays in the collection looks at different ‘exiles’, understood both literally and metaphorically and encompassing works created in Poland, Israel, and Argentina. In spite of this wide range of themes, the coverage of the topic is not exhaustive: there are still very few studies of Polish–Hebrew literary contacts, and although more has been written about Yiddish writers in Poland there are still areas requiring a comparative perspective. This is a major study of topics which have rarely been discussed in English, especially Jewish literature written in Polish. The articles should appeal to all students of literature, and particularly to those interested in Polish, Yiddish, and Hebrew creativity understood as a rich cultural polysystem.

בספר זה תיאור ממצה של מסורת העברית של יהודי דרום תימן. מסורת זו נבדלת בפרטים רבים מזו שהילכה בעיר צנעא, המסורת המרכזית של יהודי תימן. הספר מושתת על עבודת שדה שכללה מאות שעות הקלטה מפי מסרנים מהימנים יוצאי דרום תימן ועל כתבי יד מנוקדים מאזור זה. התיאור מקיף תחומי לשון רבים, ובעיקר הפונולוגיה והיבטים מגוונים בקריאת המשנה. לוז החיבור הוא סקירה של כ-1200 שמות עצם שנתחדשו בלשון המשנה, ושהמחבר השווה בפירוט רב למסורת מרכז תימן על פי כלל עדיה ולמסורות רבות אחרות של לשון המשנה – כתבי היד המעולים שלה והמסורות שבעל פה שתוארו במחקרים קודמים. תוכן העניינים: מבוא על מסורות הלשון ועל מחקרן מחקר מסורת תימן מחקר מסורת דרום תימן על הקהילות הנחקרות שרעב עדן יהודי דרום תימן וספרי הדפוס שיטות העבודה במחקר זה הקורפוס העדים הצגת הממצאים ודרכי הניתוח שלה הפונולוגיה של קריאת המקרא פתיחה תיאור ההגאים העיצורים התנועות ההטמעה בקריאת המקרא הטעמה ראשית הטעמה משנית הטעמה משנית בהברה סגורה המכפל פתח גנוב הפונולוגיה של קריאת המשנה מכפל המכפל ב-ר המכפל באותיות אהח"ע מכפל ב-י שוואית וב-מ שוואית מכפל לאחר מה דגש דחיק השפעת הגרוניות ניקוד התחילית לפני גרונית תנועת הגרונית הפתח הגנוב שינויים בפעלים בעלי גרונית ניקוד ה הידיעה לפני גרוניות ולפני ד דגש ורפה באותיות בגדכפ"ת דיגוש שלא על פי כללי טבריה ריפוי שלא על פי כללי טבריה ניתוח ומסקנות ההטעמה בקריאת המשנה תצורת שם העצם במסורת קריאת המשנה השמות העבריים השמות השאולים מן הלעז ענייני לשון שונים במסורת קריאת המשנה צורות בינוני מעניינות ניקוד ש' הזיקה ניקוד ובכ"ל במעמד פרטוני צורות הפסק בינוני צמוד לכינוי המדבר בינונית בכינויי מושא נפרד במקום נסמך נסמך במקום נפרד חיבור של למילה התוכפת כינוי הנוכח יידוע שמות עצם כתיב וקרי בקריאת המשנה מסורת דרום תימן – סיכום הפונטיקה מסורת הקריאה בלשון חז"ל הערות הנוגעות לתצורת השמות מאפייניה של מסורת דרום תימן תובנות על מסורת מרכז תימן דברי חתימה ביבליוגרפיה וקיצורים מפתח המילים

השכינה – הנוכחות הנקבית הנמוכה של האלוהות היהודית – מתוארת בספרות הקבלה מימי הביניים באופן מפורט ומפותח. השאלות מה היו המקורות לתפיסותיהם של המקובלים את השכינה ומה היו מניעיהם להפצת האמונה בה, נידונו בהרחבה בספרות המחקר וזכו לתשובות מגוונות ומעמיקות. הספר קיצוץ בנטיעות: עבודת השכינה בעולמה של ספרות הקבלה המוקדמת אינו מבקש להציע תשובה חדשה לשאלות יסוד אלו אלא לבחון את תקפות השאלות. הטענה המרכזית בספר היא שחלק ניכר מבין המקובלים כלל לא פעלו מתוך רצון להפיץ את האמונה בשכינה, אלא ביקשו למתן ולרסן אמונה זו. המחבר פורש תזה חדשה, שלפיה יש לראות בחלקים מספרות הקבלה המוקדמת תגובה לאמונה יהודית במודל אלוהי בן שני רבדים: אלוהות זכרית גבוהה ואלוהות נקבית נמוכה. אמונה זו, שהתפתחה מחוץ לחוגי המקובלים המרכזיים, עוררה דאגה בקרב חלק מהמקובלים שראו בה כפירה חמורה, וכינוה בביטויים קשים כגון 'אמונה בשתי רשויות' או 'קיצוץ בנטיעות'. וייס מצביע בספרו על עדויות למאבק סביב עיצוב דמותה של השכינה במהלך מאה וחמישים השנים הראשונות להתפתחותה של ספרות הקבלה, תוך שהוא מתחקה אחר מסורות פחות ידועות מעולמן של תורות הסוד היהודיות שנותרו בעל פה או שהועלו על הכתב ברמז ובתמצית.

מטרתו של הספר מתמטיקה של בית ספר יסודי היא להרחיב את ידיעות העוסקים במתמטיקה בכיתה ובבית, מהרעיונות שבבסיס המתמטיקה ועד לאופן הוראתה, ולהעניק להם יכולות לקשר בין נושאים, להבדיל בין עיקר לטפל, להסביר תופעות במגוון דרכים, לבחור דוגמאות טובות, לזהות ולתקן שגיאות נפוצות ולפתח חשיבה ביקורתית. האופן הבהיר, היסודי והמובנה שבו מושגות מטרות אלה הופך את הספר נכס לא רק למורים, אלא גם להורים ולכל מי שמעוניין להבין את המתמטיקה שלמד בצעירותו מנקודת מבט בוגרת ולהיחשף ליופי הטמון בה. ספר זה - שהוא השני מבין שני חלקים - עוסק בתכנים הנלמדים בכיתות ד-ו, ובהם כפל וחילוק של מספרים רב-ספרתיים, סדר פעולות החשבון, מספרים ראשוניים ושברים ( חלק א, בהוצאת מעלות , עוסק בתכנים הנלמדים בכיתות א-ג, ובמרכזו מספרים ומנייה, ארבע פעולות החשבון, השיטה העשרונית ומושגי יסוד בגאומטריה). מדבריו של פרופ' אברהם הרכבי, מכון ויצמן למדע: ספרו של פרופ' רז קופרמן מציג את התכנים המתמטיים של כיתות היסוד בבהירות, בפשטות ובעומק רב. מחבר הספר - מתמטיקאי ומורה דגול - פורש את הרעיונות הגדולים של המתמטיקה של בית הספר היסודי בסגנון קולח ונעים לקריאה, ומחדיר בקורא את חוויית ההתפעמות מהמובן מאליו ומהתחכום והיופי הגלומים במתמטיקה יסודית. מתמטיקה של בית ספר יסודי הוא מורה דרך ומשאב חיוני לכל מורה ולכלל העוסקים והמתעניינים בחינוך המתמטי בבית הספר היסודי

בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה נתלשו ברחבי אירופה אלפי דפים מתוך כתבי יד עבריים עתיקים, והם שימשו כחומר לכריכת ספרים ולעטיפת מסמכים ארכיוניים. דפים אלו, המכונים 'גניזת אירופה', נחשפים אט אט מתוך הכריכות. רובם מכילים יצירות הידועות לנו זה מכבר, אך לעתים מתגלים בהם חלקים מחיבורים חשובים שאבדו ולא שרדו אלא ב'גניזה' זו. בספר שלפנינו מתפרסמים קטעים מקיפים מתוך אחד עשר חיבורים שטרם נודעו. בחלקו הראשון נדפסים חמישה פירושים חדשים למקרא של חכמי צרפת, איטליה וגרמניה בימי הביניים. חלקו השני כולל שישה פירושים לתלמוד הבבלי, שנכתבו למן שלהי תקופת הגאונים ועד למאה השלוש עשרה. לכל אחד מהחיבורים מוקדש מבוא מפורט, ובראש הספר נוסף מבוא כללי רחב על 'גניזת אירופה'.

The historical consciousness of medieval Jewry has engendered lively debate in the scholarly world. The focus in this book is on the historical consciousness of the Jews of Spain and southern France in the late Middle Ages, and specifically on their perceptions of Christianity and Christian history and culture. In his detailed analysis of Jews’ understanding of the history of the communities they lived among, Ram Ben-Shalom shows that in these southern European lands Jews experienced a relatively open society that was sensitive to and knowledgeable about voices from other cultures, and that this had significant consequences for shaping Jewish historical consciousness. Among the topics that receive special attention are what Jews knew of the significance of Rome, of Jesus and the early days of Christianity, of Church history, and of the history of the Iberian monarchies. Ben-Shalom demonstrates that, despite the negative stereotypes of Jewry prevalent in Christian literature and increasing familiarity with that literature, they were more influenced by their interactions with Christian society at the local level. Consequently there was no single stereotype that dominated Jewish thought, and frequently little awareness of the two societies as representing distinct cultures. This book contributes to medieval Jewish intellectual history on many levels, demonstrating that, in Spain and southern France, Jews of the later Middle Ages evinced a genuine interest in history, including the history of non-Jews, and that in some cases they were deeply familiar with Christian and sometimes also classical historiography. In providing a comprehensive survey of the multiple contexts in which historiographical material was embedded and the many uses to which it was put, it enriches our understanding of medieval historiography, polemic, Jewish-Christian relations, and the breadth of interests characterizing Provencal and Spanish Jewish communities. This fascinating and well-documented study will appeal not only to scholars of Jewish studies and of medieval history and literature, but also to those interested in Christian history and historiography and in the long saga of Jewish-Christian relations.

David Weinberg’s multi-national study focuses on the efforts by the Jews of France, Belgium, and the Netherlands to reconstruct their lives after the Second World War. These efforts have largely been ignored, perhaps because the emphasis on assisting survivors in displaced persons camps in occupied Germany, Austria, and Italy and in developing Israel as the center of the Jewish world after the Holocaust diverted attention from the struggle by Jews in western Europe to recover their voice and sense of purpose. Weinberg attempts to set the record straight, presenting the challenges that were faced both in the national context and in the world Jewish arena and examining how they were dealt with. Weinberg begins his study by reviewing the action taken to revive Jewish communities in the three countries materially and institutionally, remodeling them as efficient, self-sustaining, and assertive bodies that could meet new challenges. With the creation of the State of Israel, Jews who stayed in western Europe had to defend their decision to do so while nevertheless showing public support for the new nation. There was also a felt need to respond quickly and effectively to any sign of antisemitism. In addition, tensions arose between Jews and non-Jews concerning wartime collaboration in deportations, and the need to memorialize Jewish victims of Nazism. The Cold War offered challenges of its own: the perceived need to exclude communist elements from communal affairs was countered by a resistance to pressures from American Jewish leaders to sever links with Jews in eastern Europe. Yet beneath the show of assertiveness Jewish life was fragile, not only because of the physical depletion of the population and of its leadership but because the Holocaust had shaken religious beliefs and affiliations and had raised questions about the value of preserving ethnic and religious identity. At the same time, new forms of Jewish consciousness had evolved, meaning that Jewish leaders had to provide for diverse educational, religious, and cultural needs. This book's comprehensive approach offers a broad and valuable addition to existing studies on the regeneration of Jewish life in individual European countries. Underscoring the similar political, cultural, social, and economic issues facing Jewish survivors in France, Belgium, and the Netherlands after the Holocaust, David Weinberg demonstrates how, with the aid of international Jewish organizations, they used unprecedented means to meet unprecedented challenges. It is a story worth telling that adds much to our understanding of postwar European Jewish life.

Women are conspicuously absent from the Jewish mystical tradition. Only the Sabbatian movement, with its unprecedented female liberationist, egalitarian agenda, acknowledged women’s spiritual inspiration and invested them with authority. It abandoned the halakhic norms governing relations between the sexes, turned the Messiah's wife into his full consort, and generated a syncretistic cult of the ‘holy maiden’ venerated as the female messiah. A fascinating study of an early-modern movement that transcended traditional gender paradigms. Women are conspicuously absent from the Jewish mystical tradition. Even if historically some Jewish women may have experienced mystical revelations and led richly productive spiritual lives, the tradition does not preserve any record of their experiences or insights. Only the chance survival of scant evidence suggests that, at various times and places, individual Jewish women did pursue the path of mystical piety or prophetic spirituality, but it appears that they were generally censured, and efforts were made to suppress their activities. This contrasts sharply with the fully acknowledged prominence of women in the mystical traditions of both Christianity and Islam. It is against this background that the mystical messianic movement centered on the personality of Sabbatai Zevi (1626-76) stands out as a unique and remarkable exception. Sabbatai Zevi addressed to women a highly original liberationist message, proclaiming that he had come to make them ‘happy as men’ by releasing them from the pangs of childbirth and the subjugation to their husbands that were ordained for women as a consequence of the primordial sin. This unprecedented redemptive vision became an integral part of Sabbatian eschatology, which the messianists believed to be unfolding and experienced in the present. Their New Law, superseding the Old with the dawning of the messianic era, overturned the traditional halakhic norms that distinguished and regulated relations between the sexes. This was expressed not only in the outlandish ritual transgression of sexual prohibitions, in which the Sabbatian women were notoriously implicated, but also in the apparent adoption of the idea—totally alien to rabbinic Judaism—that virginity, celibacy, or sexual abstinence were conducive to women´s spiritual empowerment. Ada Rapoport-Albert traces the diverse manifestations of this vision in every phase of Sabbatianism and its offshoots. These include the early promotion of women to centre-stage as Messianic prophetesses; their independent affiliation with the movement in their own right; their initiation in the esoteric teachings of the Kabbalah; and their full incorporation, on a par with men, into the ritual and devotional life of the Messianic community. Their investment with authority was such as to elevate the Messiah's wife (a figure mostly absent from traditional messianic speculations) to the rank of full Messianic consort, sharing in her husband´s redemptive mission as well as his divine dimension. By the late eighteenth century, a syncretistic cult had developed that recognized in Eva—the unmarried daughter of Jacob Frank, one of Sabbatai Zevi´s apostate Messianic successors—an incarnate female aspect of the kabbalistic godhead, worshipped as `Holy Virgin´ and female messiah by her father’s devotees. This was the culmination of the Sabbatian endeavor to transcend the traditional gender paradigm that had excluded women from the public arena of Jewish spiritual life.