המאמרים בכרך זה: אילן אלדר | לאומיות לשונית, תחייה לשונית ותכנון לשוני באירופה במאה ה־ 19 כרקע להחייאת העברית כלשון דיבור מירי בר־זיו לוי | ייצוג לשון הדיבור העברית בקולנוע הארץ־ישראלי בשנות השלושים של המאה העשרים אריאל גבאי | פּועֶֹלֶת או פּועָֹלֶת? על צורות "בינונית" בניקוד הפסק במשנה על פי דפוס קושטא ת"ד מיתקה גולוב־רצהבי | מאפיינים אתניים בשמות פרטיים תאופוריים מתקופת בית ראשון שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל עינת גונן | חלופות לשון בעברית הישראלית על פי גישת ההתקבלות אפרים בצלאל | הלבני דקדוקו של גזניוס לאור הכתר וכתב יד לנינגרד אהד כהן | מעמדן התחבירי של צורות הפועל עם הסיומת ־ן בפרוזה המקראית מתקופת בית ראשון חוה פרסטיי | בבואות הפוכות כסימן למגע בין לשונות רבקה שמש־ריסקין | מלשון המקרא ללשון חכמים: השימוש במושא הפנימי פתח דבר, ותוכן עניינים בפורמט PDF מופיעים ב-"עמודים מהספר".

Perspectives. Revue de l’Université Hébraïque de Jérusalem (auparavant HSLA, édition française), paraît une fois l’an. La Rédaction accepte des articles ayant trait aux sciences humaines et plus particulièrement à la littérature, la stylistique littéraire, les arts et l’histoire. Toute correspondance doit être adressée à la Rédaction de Perspectives, Université Hébraïque de Jérusalem, Mont Scopus, 91905 Jérusalem, Israël. La Rédaction se réserve le droit d’apporter de légères modifications aux mss. acceptés pour la publication. Perspectives. Revue de l’Université Hébraïque de Jérusalem ne publie pas de comptes rendus. L’ensemble des articles réunis dans ce 22e volume de Perspectives rendent hommage à Claude Vigée, à son œuvre poétique comme à sa pensée. Toutes deux traversent le siècle et lui laissent leur marque indélébile. C’est ce dont témoignent tous les auteurs qui ont accepté de participer à ce numéro.

מדוע נטמן בנימין זאב הרצל בפסגת הר שמם במערב ירושלים ומדוע נותר מקום קברו שנים רבות ללא מצבה? מה הסיבה לכך שיהודה ליב פינסקר נקבר במערת קבורה קדומה מימי הבית השני? כיצד עוצבה רמת הנדיב כאחוזת קבר לבנימין אדמונד רוטשילד? מדוע נקבר אוטו ורבורג בדגניה? הספר אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודיים באדמת ארץ ישראל 1904–1967 בוחן את הסוגיות הללו. מתבררים בו, באמצעות תיעוד מפורט ובלוויית תצלומים, מסעותיהם של אישים אלה ושל אישים נוספים – חוזי הרעיון הציוני, מנהיגים פוליטיים, גיבורים ואנשי רוח ומעש – מן הניכר לקבורה בשנית באדמת ישראל. נבחנת השאלה מדוע נעשה מאמץ כה רב להעלות את שרידיהם לקבורה בישראל וכיצד התנהלו המהלכים בארץ ומחוצה לה. מה הפך את הקברים של הנודעים שבהם – בירושלים, תל אביב, זיכרון יעקב, דגניה וכנרת – לאתרי ביקורים ועלייה לרגל, שתרמו לעיצוב הנוף הסמלי האזרחי של מדינת ישראל.

ה איליאס לטינה היא עיבוד צְנוע ממדים בשפה הרומית לאיליאדה, האפוס היווני הנודע מאת הומרוס. שיר אפי קצר זה חוּבר במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה, בימי שלטונו של הקיסר נרון. זהות המחבר אינה ידועה בוודאות, אך יש מייחסים את חיבור היצירה לבַּיְבִּיוּס אִיטַלִיקוּס. לפנינו עיבוד חופשי ביותר אשר לעתים אף אינו נאמן לכל הפרטים שבמקור היווני. עם זאת, כיצירה שירית העומדת בפני עצמה, מעלותיה של האיליאס לטינה רבות וטובות. מחברהּ התבסס על מסורת השירה האפית הרומית, ובעיקר על שני קודמיו הגדולים: ורגיליוס ואובידיוס. יתרה מזו, בימי הביניים, משנשתכחה ידיעת היוונית במערב, הייתה האיליאס לטינה מקור חשוב להיכרות עם עלילת האפוס ההומרי. ככל שירה אפית עתיקה, גם אפוס קצר זה כתוב בסגנון מרומם ושקול בהקסמטר דקטילי. התרגום העברי המוגש בזאת שומר על מאפיינים אלה ומלוּוה במבוא מקיף וכן בהערות רבות.

הבלטת נוכחות ניטשה בעולמו של ברנר (בהיקף שלא היה כדוגמתו) באה לשם הדגשת העבריות של ברנר. אולם מה שעניין אותו במיוחד הייתה שאלה אקזיסטנציאליסטית טיפוסית, נעדרת גבולות, לאומים ודתות, דהיינו השאלה: "מהו האדם?" ברנר הוא עברי מודרני המבקש להעניק להווייתו הקיומית אופי תרבותי-עברי. הוא אינו חושב כי חילוניותו מביאה אותו בהכרח להתפקרות או להתבוללות בין אומות העולם. 'מתק סתרים' של ברנר או בערתו של ברענער (כשמו ביידיש) מוזנת משלוש להבות: שמירת אמונים לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב ולא לפולחנו הדתי-רבני; תשוקתו לטיפוחה של הספרות העברית; ערגתו למענטש אותנטי המקפל בתוכו את השתחררותו מפיתוייו של ניטשה. לכן אחת הטענות של חיבור זה היא כי אי אפשר להסביר או להבין את ברנר על פי ניטשה בלבד. המאמץ הכביר של ברנר לכתוב בלשון חצי-מתה אל אנשים חצי-חיים מקפל בתוכו את "ציוניותו השירית". ברנר ביקש בכל מאודו, להפוך את העברית לדת ולהתעלם מן הדת בעברית. את כלל יצירותיו הספרותיות והפולמוסיות של ברנר בגולה ובארץ אפשר לסכם בפסוק: 'החזון וּכְזָבוֹ'. רק 'הזעקה' לא הכזיבה אותו עד הירצחו.

בקרב המוני המהגרים שהפכו את ניו יורק בראשית המאה העשרים לעיר היהודית הגדולה בעולם, צמחה תרבות מרהיבה ביידיש – עיתונות, תאטרון, ספרות. עשרות יוצרים עיצבו הוויות חיים מגוונות שקישרו בין העולם הישן לארצם החדשה. הייתה זאת מזיגה חד-פעמית ומיוחדת במינה בין 'מזרח' – מזרח אירופה היהודית – ובין 'מערב' – מרחביה של ארצות הברית, ובעיקר חייה המסחררים של העיר הגדולה. פרקי הספר כאן גר העם היהודי: ספרות יידיש בארצות הברית מצטרפים זה לזה ומתארים מערך עשיר ומרובד שעמד על תלו שלושה דורות ויותר והתחוללו בו שינויים מפליגים: מן השירה רוויית הרגש והפתוס והמחזות המלודרמטיים בדור הראשון להגירה, העפילה ספרות זו לכתיבתם המודרניסטית של משה לייב האלפרן, א' ליילס, יעקב גלאטשטיין ואנה מרגולין ולפרוזה המסנוורת בעושרה של יצחק בשביס.

אטלס המערות מקיף את מערות מדבר יהודה ורצועת סְפר המדבר, שהיא אזור מעבר בין האזור הים-תיכוני במערב למדבר שבמזרח. האטלס כולל מפות מפורטות של רוב מערות הגיר הגדולות שבישראל, ובהן מערות מבוך מסועפות, מערות שהתפרסמו בזכות המגילות והמטמונים שהוטמנו בהן לפני אלפי שנים, וכמה מהמערות שהן מהמעניינות ביותר באזורים הצחיחים בעולם. מערות המדבר יבשות ומוגנות מארוזיה, ולפיכך הן משמרות בתנאים מצוינים עדויות לשינויים סביבתיים ולפעילות טבעית ואנושית. המבואות מציגים את התחומים העיקריים שבהם מערות המדבר תורמות מידע להתפתחות הנוף, אגמי הבקע, עולם החי ופעילות האדם, ומסייעים להבנת מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים באטלס. בסופו מובאים מילון מונחים וביבליוגרפיה מקיפה. האטלס מסכם עבודת צוות בת עשרות שנים של מחקרים בשדה ובמעבדה במסגרת המלח"ם (המרכז לחקר מערות) וגופים נוספים. במסגרת זו נערכו סקרים שיטתיים שמטרתם למפות את המערות ולתעדן, ומחקרים שבחנו היבטים שונים של המערות ובהם צורתה של המערה, מבנה הסלע שהיא מורכבת ממנו, הארכאולוגיה, הביולוגיה, ומאפיינים המיוחדים לה. כל מערה מתוארת במדוקדק על כל החללים שהתפתחו בתוכה. האטלס משלב מידע עדכני ושימושי למערנים, אנשי ידיעת הארץ, סטודנטים וחוקרים.

The four volume series of the History of the Hebrew University Project is devoted to the development of the idea and of its implementation during the pre-state period. The previous three volumes expanded in a great number of scholarly articles on the complex stories which made up this history from a great variety of aspects – scientific and academic, political and organizational, economic and social. The present volume, the last part of the project, seeks to focus on the individuals, the personalities of the people who made the university become a reality; those who struggled for its foundation, and the pioneering scholars and scientists who laid the basis and shaped the Hebrew University. It opens a window for the wider public to become familiar with the story of the Hebrew University without the need to penetrate into the complexity of scientific and other issues dealt with in previous volumes. The story of the university is the story of the enormous efforts involved in bringing prominent scholars and scientists to Eretz Israel, then a remote and marginal corner in the Middle East. These efforts were accompanied with debates of principle and personal controversies within and outside of the university about academic and national considerations. Despite all difficulties, criticisms and doubts, the founders of the university succeeded in building an institution of intellectual excellence that would become a pillar in the project of Jewish national renaissance and prepared the basis for the Hebrew University academic leadership in Israel and in the Jewish world for many years to come.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1920, כתב הסופר העברי יוסף חיים ברנר על העוולה שעשו פועלי חוות ירקות ב"אופיצר אנגלי", שנמלט משבי התורכים ובמנוסתו נקלע לביתם, והם הסגירוהו לתורכים מחשש לחייהם. ב-1921, השנה שנרצח בה ברנר בפאתי תל אביב, פרסם הטייס האנגלי אלפרד ג'ון אוונס את קורותיו בספרו "מועדון הבריחה". הוא כתב על ארבע שנותיו במלחמה ונפילותיו בשבי באירופה ובארץ ישראל, ובריחותיו החוזרות ונשנות. הטייס הבין את חרדתם של אנשי חוות הירקות שהסגירוהו, ודימה אותם לחסרי ישע שהיו במצוקה, ואילו ברנר, הסופר העברי, סבר שהם לא עמדו במבחן ערכי ומוסרי, ועשו מעשה של עוולה. ד"ר דב גביש, גאוגרף וחוקר ההיסטוריה האווירית של ארץ ישראל, וד"ר חיה גביש, היסטוריונית וחוקרת ספרות עממית, ארגו את החוליות המקשרות בין סיפורי המלחמה הקצרים של ברנר "עוולה" (בחוות גן שמואל), "המוצא" (בחדרה), ו"התמורה והגאולה" (בחוות מרחביה), וסיפורו של הטייס האנגלי, לכדי פרק ערכי בתולדות היישוב במלחמת העולם הראשונה בארץ.

ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי – עיתונאי, מבקר תרבות, מתרגם, סופר, משורר ופוליטיקאי – הוא דמות חידתית ושנויה במחלוקת בתולדות הציונות. נוכחותו בשיח הפוליטי והאינטלקטואלי של התנועה הציונית, מתחילת המאה העשרים ועד ימינו, תרמה לכך שמורשתו האידאולוגית הייתה לגורם מעצב במציאות הישראלית, אך הדימוי הציבורי שיוחס לו העמיד את דמותו ופועלו ההיסטוריים ואת מורשתו הספרותית בצלו של השיח האידאולוגי. הספר בין ענני זוהר מתחקה אחר הביוגרפיה האינטלקטואלית של ז'בוטינסקי כסופר. נבחנת בו יצירתו הספרותית בהקשר הרחב של חייו ופעילותו הפוליטית וביחס לכתיבתו בסוגות ובמסגרות כתיבה אחרות – כתיבתו העיתונאית, ביקורת הספרות והאמנות שלו ושיח ה"עצמי" שעוצב במכתביו, בכתיבתו האוטוביוגרפית ובעדויות בני התקופה. לצד הצבעה על רצפים ומוטיבים חוזרים נחשפות בספר סתירות ומתוארים נתקים בין התקופות השונות, הסוגות והנושאים בכתיבתו, וכן בין הספרה הספרותית, הפוליטית והאישית בחייו. לצד העיסוק ביצירותיו הקנוניות – הרומנים "שמשון" ו"חמשתם" – מוצגות יצירות שחלקן לא נדונו עד כה.

כתבי העת של ההשכלה במחצית המאה הי"ט – 'החלוץ': מלחמת הדת והתושיה; 'בכורים': חכמת ישראל כולל מפתחות מוּערים ומונוגרפיות על שני כתבי-העת העבריים של ההשכלה העברית במחצית המאה הי"ט: 'החלוץ' (תרי"ב-תרמ"ט, 1852–1889) ו'בכורים' (תרכ"ד-תרכ"ה, 1864–1865). הספר דן בכתב-העת 'החלוץ' בעריכת יהושע השל שור (יה"ש) ו'בכורים' בעריכת נפתלי קלר. 'החלוץ' הופיע ב-13 כרכים לאורך תקופה ארוכה, והוא מייצג את ההשכלה הרדיקלית בגליציה בדרישות התיקונים בדת ובמנהגים. המשתתפים ב'החלוץ' היו מעטים בששת הכרכים הראשונים. ביניהם היו י. ה. שור, י. ארטר, א. קרוכמאל, א. גייגר ומ. שטיינשניידר. ואילו יתרת הכרכים (7–13) כללו את מאמריו של העורך בלבד. התפרסמו ב'החלוץ' מחקרים בתלמוד, במשנה ובמקרא, בהלכה וביוגרפיות, ומחקרים בהשפעת הדת הפרסית והשפה היוונית על ספרות חז"ל. בספר נידונו התופעה של 'החלוץ' ככתב-עת יוצא דופן בפריודיקה העברית, אישיותו של העורך, שור, השקפת עולמו, מחקריו, ומאמריו נגד הממסד הדתי. 'בכורים', שהופיע בשני כרכים, ייצג את ההשכלה המתונה. השתתפו בו 26 סופרים שפעלו בתחומי הספרות היפה וחכמת ישראל. ביניהם היו מ. ה. לטריס, א. ב. גוטלובר, א. ה. ווייס, א. ילינק וד. גורדון. התפרסמו בו מאמרים בנושאי התלמוד, מקרא, היסטוריה יהודית, חינוך יהודי, לשון עברית. ובספרות יפה: שירים, סיפורים וסאטירה. המונוגרפיות כוללות דיון מקיף על כתבי-העת, נושאים שנידונו בהם, הרקע להוצאתם, עריכתם, ודיון בתרומתם של החוקרים והסופרים שהשתתפו בהם לחכמת ישראל ולהשכלה. לרשות הקורא עומד עתה כלי-עזר חיוני ויסודי – מפתחות ממוחשבים ומוּערים המסודרים לפי שמות מחברים ולפי נושאים, המאפשרים גישה ישירה לרשימות של כל החומר המדעי, ההגותי והספרותי, הניתנות ל'שליפה' אלקטרונית לחתומים. הספר הוא החמישי בפרויקט המִפתוח והמונוגרפיות של כתבי-העת של ההשכלה העברית שהופיעו בהוצאת מאגנס: 'המאסף', 'בכורי העתים', 'כרם חמד', ושמונה כתבי-עת של ההשכלה מ-1820 עד 1845.

ס. יזהר (יזהר סמילנסקי), מחשובי הסופרים הישראלים, נחשב בעיני רבים ככובש הספרותי הגדול של המרחב הארצישראלי, המקומי, זה שעל גבו כתב את ספריו הגדולים ואת סיפוריו הקצרים. בעזרת עטו הפך יזהר את המרחב למקום שהוא חלק בלתי נפרד מעולמם של רבים, מקום שהוא שלהם ושהם שייכים אליו. בשנת 1992, לאחר 28 שנות שתיקה ספרותית, פרסם יזהר את הספר 'מקדמות'. שנה לאחר מכן פרסם את ספרו 'צלהבים'. שני ספרים אלה היו אקורד הפתיחה לגל כתיבה מאוחר שכלל בנוסף לרומנים אלה את 'צדדיים', 'אצל הים', 'מלקומיה יפהפייה' ואת הרומן האחרון 'גילוי אליהו'. בספר, צועד המחבר בעקבות 'מקדמות' ו'צלהבים'. נבחנת בו פואטיקת המרחב המופיעה בהם, המתמקדת בבית ובשדה, שני המקומות שיזהר מתייחס אליהם שוב ושוב. בספרים אלה יזהר מתגלה, לא ככובש הספרותי של המרחב הישראלי אלא כמי שמביט על ביתו ועל סביבתו באופן מורכב. המרחב היזהרי נחשף כעולם שבו האישי והציבורי נוכחים זה לצד זה ולעתים אף נטמעים זה בזה. זהו מרחב שבו הממשי והמחשבתי, האוניברסלי והמקומי, משולבים ונשזרים אלה באלה; מרחב ישראלי מאוד, מקומי מאוד ובו בזמן מרחב שמעלה שאלות קיומיות ופוליטיות, שאלות שהתשובה עליהן היא לעולם מורכבת, לעולם רב-ממדית.