קשה למצוא בתחום יצירתי כלשהו אדם שהוא גם אמן יוצר מקורי ופורץ דרך וגם הוגה-פרשן מעמיק, הבקי בהיקפים הרחבים של התרבות כולה. כזה הוא מיכאל גורביץ – המחזאי של "אושר", "צל חולף", "מילה של אהבה" ו"אהובת הדרקון" (מתוך יותר משמונה-עשר מחזות), שהעמידו תפיסות חדשות, מקומיות ומאתגרות ביותר על אודות התנהלות של מחזה בתוך הוויה ישראלית עכשווית. גורביץ מעצב במחזותיו ובדרך בימויו שפה תיאטרונית מקומית חדשה. הוא במאי בלתי נשכח של קלאסיקות כ"בגדי המלך" של נסים אלוני, "החיים הם חלום" של קלדרון דה לה ברקה, "חלום ליל קיץ" השייקספירי, "הדוד וניה" של צ'כוב או "מלחמה על הבית" על פי אריסטופנס (בעיבוד אילן חצור). תובנותיו התיאטרוניות רקומות בשייכות עמוקה מאין כמותה להתרחשות הישראלית העכשווית ביותר בלי שום קריצה סנסציונית. התיאטרון שלו הוא "צל חולף" במלוא מובן המילה משום שהוא רקום מעבודה חד-פעמית עם שחקנים מסוימים, ברגעים מסוימים בחייהם, ובחייה של המדינה ברגע מסוים, ומשום כך הוא עמוק בדרך הייחודית לתיאטרון בלבד, כי הוא חי רק כשהוא משוחק בפועל, ואז הוא נוקב ובלתי נשכח. גורביץ נולד בתל אביב (1951) וגדל בה ונשם ולמד את התיאטרון המקומי והעולמי כל חייו, אבל עיקר כוחו הוא במעמקי הנגיעות הנפשיות, הכרוכות בילדותו, בהוריו ובאישיותו הייחודית. מקומיותו איננה שייכות פטריוטית אלא קשב עז ליחידים, לזרמים תת-קרקעיים של זיכרון. ב שני ילדים בשדה – הרהורים על תיאטרון וחיים מצליח גורביץ לזקק מתוך ניסיונו העשיר שורה של תובנות צלולות על הזיקה בין תפיסות ואבחנות תיאטרוניות לבין ההקשרים שמתוכם צמחו, המצטרפים ל"פרקי-תורה-תיאטרונית" עדינה ומיוחדת במינה, שגם היא רקומה באיכות "הצל החולף" הסגולית להשקפת עולמו. אריאל הירשפלד

בהקדמה לספרו עמק המלך ר' נפתלי בכרך (רנ"ב) מונה רשימה של עשרת ספריו, ומציין כי הראשון הוא עמק המלך , והשני הוא גן המלך , פירושו על הזוהר הנדפס כאן לראשונה. סגנונו של רנ"ב ב עמק המלך וב גן המלך , מערב את קבלת האר"י בנוסח סרוק עם יסודות של קבלת הראשונים. רנ"ב אף מגדיר את גן המלך כחלקו השני של עמק המלך . ככלל, כתיבתו הקבלית של רנ"ב מתאפיינת בכך שהיא מלאה במתח משיחי, ובשונה ממרבית תיאורי האצילות בקבלת האר"י המוכרת לנו, רנ"ב מתאר אף את שלבי האצילות הראשונים במונחים משיחיים.

ספר זה מקבץ מבחר מתוך חיבוריו של יעקב (קובי) מצר שבהם נבחנו נושאי כלכלה וכלכלה פוליטית בתקופת המנדט ובמדינת ישראל בהקשרים השוואתיים מגוונים. רוב החיבורים פורסמו לראשונה בבמות שונות (כתבי עת וספרים ערוכים) בשפה האנגלית. כינוסם בלבוש עברי תחת קורת גג אחת נועד להגדיל את זמינותם לקוראי העברית שמתעניינים בהיסטוריה של הארץ הזאת על מורכבותה רבת הפנים. בספר תשעה פרקים שנחלקים לשלושה שערים: בשער הראשון ארבעה פרקים, שבהם מוצגים ונבחנים במבט השוואתי רחב המאפיינים הכמותיים העיקריים של כלכלת המנדט על שני משקיה האתניים-לאומיים - היהודי והערבי. בשער השני שלושה פרקים, שבהם נדונים היבטים של כלכלה פוליטית אתנית-לאומית בנושאי התיישבות וקרקע בתקופת היישוב ובמדינת ישראל בפרספקטיבה בינלאומית משווה. בשער השלישי שני פרקים, שעניינם עלייה ודפוסי תעסוקה של יהודים כיחידים: פרק אחד מתעד את מאפייניהם הסוציו-דמוגרפיים של העולים לארץ בעשור הראשון למנדט ובוחן אותם בהשוואה להגירה הבינלאומית בת הזמן; הפרק האחר דן בדפוסי תעסוקה עצמית ( self-employment ) בקרב יהודים בתפוצות ובארץ במאה העשרים.

בתי הספר התיכוניים באימפריה הרוסית היו במבט ראשון מוסדות משעממים להחריד: מסדרונות ארוכים ואפלוליים, משמעת נוקשה; שינון אינסופי של משוואות ומשפטים ביוונית ובלטינית. אבל מתחת לפני השטח, מאחורי גבם של המחנכים חמורי הסבר, שקקו חיי חברה פעילים: חבורות וחברויות, חוגי קריאה וקופות לעזרה הדדית, עיתונים בכתב יד שהביעו רעיונות ביקורתיים ולעגו למורים, ולפעמים אפילו חוגים מהפכניים נלהבים. שלא ברצונם של אנשי הממסד החינוכי האימפריאלי נעשו בתי הספר התיכוניים לסביבה שאפשר לגלות בה עולמות חדשים ולהשתנות מן הקצה אל הקצה. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה באו בשערי בתי הספר גם תלמידים יהודים רבים. הגימנזיסטים מספר את סיפורם של תלמידים אלה: מקבלת ההחלטה ללמוד בבית ספר תיכון, דרך אתגרי הקבלה ללימודים וההתמדה בלמידה וכלה בהשפעותיו המעצבות של בית הספר, שרבים מבוגריו היו לאקטיביסטים יהודים, אנשי האינטליגנציה היהודית-רוסית. כך עוסק הגימנזיסטים בנושא שחשיבותו חורגת מדל"ת האמות של בתי הספר: הוא מראה כיצד ההשתלבות במערכות האימפריה, שהרחיקה לכאורה את הצעירים מהחברה היהודית, סללה בפועל נתיבות חדשים לאקטיביזם יהודי.

הכללתו של כל הסהר הפורה, לראשונה בהיסטוריה, בתחומה של אימפריה אחת – תחילה האשורית ואחר כך הבבלית והפרסית – חוללה תמורות פוליטיות, תרבותיות, דמוגרפיות וכלכליות רבות-השפעה על חייהן של רוב אוכלוסיותיו, ובכלל זה הנוודים הערבים ששכנו בשוליו. עד אותה עת התמצו המגעים בין יושביהן של ארצות המזרע והמדבר במסגרת יחסים דו־קוטביים של חשדנות ואיבה בין שתי צורות חיים בסיסיות – האחת חקלאית, יושבת קבע ומאורגנת בממלכות לאומיות, והאחרת רוֹעָה, נוודית ומאורגנת במסגרות שבטיות. עם השתלטות האימפריה האשורית על כל פאתי הסהר הפורה השתנו יחסי יישוב הקבע ושוכני המדבר מיחסים דו־קוטביים לתלת־קוטביים: הישות השלישית שנוספה להם היא האימפריה. עד מהרה השפיעו תכונותיהם המיוחדות של הנוודים על המגעים בין שתי הישויות: השלטון האימפריאלי האשורי, ואחר כך הפרסי, ניצל את מיקומם ואורח חייהם של הנוודים הערבים ושילבם במערכות מינהל ושליטה. בתקופה האימפריאלית הוסיפו הערבים לפשוט על ארצות היישוב, אך מעתה הם היו גם בעלי אינטרסים משותפים ובעלי ברית של האימפריה. בעקבות זאת התגוונה מערכת מגעיהם ויחסיהם עם ארצות הסהר הפורה ושלטונותיו. בחמישים השנים האחרונות חלה התקדמות מרשימה, כמותית ואיכותית, בתחומי המקורות העומדים לרשותנו (במיוחד האכדיים והצפון-ערביים) ונוספו כלים לחקר הערבים הקדומים. התקדמות זו מאפשרת ראייה מוחשית יותר של התמונה ההיסטורית. התקופה בת כ־400 שנה, מאמצע המאה השמינית לפסה"נ ואילך, הנסקרת בספר זה היא פרק זמן שדי בו להבחין בתהליכים ובתמורות שהתחוללו במרחב הסהר הפורה, ובכלל זה כאלה שבעקבות הארגון האימפריאלי השפיעו על הנוודים אשר בשכנותו. הודות לעושר הנתונים שבכתב וגיוונם, יחד עם תשומת לב לנתונים הגיאוגרפיים, עוקב הספר אחר התפתחויות בחיי הערבים ומשלב את תולדותיהם בהיסטוריה של הסהר הפורה.

בין המאמרים בכרך זה: עמנואל טוב | תרגום השבעים לתורה הוכן מתוך מקורות ארץ־ישראליים שלמה בכר | תבניות מעגליות בחשיבה המקראית אריאל קופילוביץ | השחתת סממני המלוכה ושיקומם: השקפת יחזקאל באשר להנהגת ישראל בעתיד רמה מנור, אבי גבורה ופנינה טרומר | על משמעותו של הפועל 'לֵךְ' במקרא: מפועל תנועה לציין זירוז מרדכי ויינטרוב | דף חדש מן הגניזה של ספר תאגי יגאל בלוך | 'אֶזְרָח' ו'דְרוֹר': שני מקרים של השפעה אשורית על לשון ספר הקדוּשה ומשמעותם לשאלת מועד חיבורו נילי סמט | למקורותיה של מסורת יום ה': הצעה חדשה

עשרות אלפי אינטלקטואלים – פליטים, עקורים, מהגרים מרצון ושליחים – עזבו בעת החדשה את מולדתם ועברו לארצות אחרות באירופה ומעבר לים. בפנורמה חובקת-עולם מתאר פיטר ברק את הדמויות החשובות בגלי ההגירה הגדולים מאז המאה החמש-עשרה: החל ביוונים שהגיעו לאיטליה בעקבות כיבושה של ביזנטיון על ידי העות'מאנים וכלה בנמלטים מפני הבולשביקים, הפאשיסטים והנאצים במאה העשרים. ההגירות בעת החדשה המוקדמת היו ברובן מטעמי דת – כך, למשל, היהודים והמוריסקוס מחצי האי האיברי, ההוגנוטים (הקלוויניסטים הצרפתים) בעקבות ביטול אדיקט נאנט, וקתולים מארצות פרוטסטנטיות. במאות התשע-עשרה והעשרים, לעומת זאת, ההגירות היו בעיקרן בגלל רדיפות גזעניות ומסיבות פוליטיות ואידאולוגיות. הספר גולים ומהגרים בתולדות הידע מבהיר את הקשיים של המלומדים להשתלב בארצות המארחות ואת הבחירה בין היטמעות לבין הסתגרות בקהילת הגולים. אבל בעיקר הוא בא להצביע על התרומה העצומה של גולים ומהגרים ליצירת ידע חדש ולהפצתו, לא רק בארצות הגירה כמו ארצות הברית וישראל, אלא בעולם כולו – מסין במזרח ועד ברזיל במערב. ברק דן במיוחד בתרומתם של מלומדים במדעי הרוח והחברה: היסטוריונים, חוקרי תולדות האמנות והספרות, פילוסופים, סוציולוגים ואנתרופולוגים. מלבד אקדמאים שהצליחו להשתלב באוניברסיטאות במדינות המארחות, היו גם מתווכי תרבות אחרים: מדפיסים ומוציאים לאור, מתרגמים, סוחרים שהשתקעו לשנים ארוכות בארצות רחוקות, מיסיונרים ומלומדים שהוזמנו אל חצרות שליטים שביקשו לקדם את מדינתם אל המודרניות. על הנזק שהסבה "בריחת המוחות" מארצות המוצא האפילו הרווחים שהפיק עולם הידע בכללו: שחרור מפרובינציאליות, גישור על מסורות, הפריה הדדית. הסקירה המפורטת בספרו של פיטר ברק, שנכתב בשנת 2015 בין היתר כאזהרה מפני הברקזיט (היציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי), נועדה להעביר מסר חשוב מאוד גם לימינו: קליטת מהגרים ופליטים מעשירה את התרבות המקומית והעולמית והיא התרופה העיקרית נגד דלדול הרוח וצרות אופקים.

עלילת ספרה של אנה הולצר-קוואלקו , בבתים זרים , מתרחשת בשלזיה התחתית , חבל ארץ שעם תום מלחמת העולם השנייה עבר מגרמניה לפולין. על רקע שרטוט הגבולות המחודש באירופה חושפת המחברת ללא כחל ושרק את החוויה האנושית והאישית שליוותה את חילופי הבעלות. עמדת המספרת הבלתי מגויסת מערערת על הרגלי החשיבה המקובלים, ול וּ בשל בחירתה לדון בשלוש הקבוצות - גרמנים, פולנים ויהודים - בו זמנית ובנשימה אחת. מבעד למסכת שלמה של איבוד וניכוס חפצים מתגלה לעינינו הגורל המשותף, לכאורה כמובן, שזימנה ההיסטוריה הפוסט-מלחמתית למי שנחלקו זמן קצר קודם לכן לרודפים ולנרדפים. פרויקט ההומוגניזציה האתנית שהוטל על מרכזה של אירופה ומזרחה שירת את השלטתה על המרחב החדש של האוטופיה הקומוניסטית, קרי הלאמתו של רכוש וחלוקתו מחדש בצלה ובחסותה של ברית המועצות. על בסיס תיעוד ארכיוני עשיר מספר בבתים זרים סיפור אמביוולנטי על מתיישבים פולנים ויהודים-פולנים מן הטריטוריות שאיבדה פולין לטובת ברית המועצות במזרח, המוצאים עצמם ב " בתיהם " של גרמנים בשטחים שסיפחה פולין במערב. החיים אלה לאחר אלה של מתיישבים גרמנים הנסים מערבה, מתיישבים פולנים שחוו זה עתה חילופי אוכלוסין כפויים ויהודים פולנים ניצולים היורשים בעל כורחם את קניינן החומרי והתרבותי של קהילות יהודיות-גרמניות עתיקות יומין שחרבו בשואה, נפרטים בספר לפרטי פרטים של החוויה האנושית.

Leon Kellner was part of the intellectual and cultural elite of imperial Austria. Engaged in politics, a member of his regional parliament, and an essayist of repute, he was also a Zionist leader and confidant of Theodor Herzl. He created an institution for Jews’ cultural, educational, and social advancement modelled on London’s Toynbee Hall, which spread across east-central Europe to great effect. He was also an internationally recognized Shakespeare scholar. Yet for all this, today he is little known. How did someone born into a lower-middle-class Orthodox Jewish family from the province of Galicia come to gain such prominence in the Habsburg empire? Kellner’s is a thoroughly Habsburg Jewish story, spanning east and west and shaped by the empire’s history, politics, and culture. He was a singular character: a Galician Jew at home in Vienna and in Czernowitz, eyes towards Zion, yet content also in London, and never more so than when absorbed in the minutiae of Shakespeare’s texts. Kellner’s world was destroyed twice over: Habsburg Austria came to an end in 1918, east-central European Jewry in 1945. This biography recovers at least part of what was lost.

ב נדון להיעלם מציעה לילך נתנאל קריאה מיוחדת במינה של הרב-לשוניות והטרנס-לאומיות בתרבות הכתיבה היהודית האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. במרכז ההתבוננות עומדים חייו ויצירתו של זלמן שניאור (1887—1959). במוקד המסה ההדוקה שלפנינו, בשונה מן המונוגרפיה הנרחבת שנתנאל הקדישה ליצירתו של שניאור, עומדות התכתבויות אחדות, שהתגלגלו בדרך פלאית לידיה. תוך שהיא קוראת בהן נעה נתנאל מהיצירה הבדיונית לביוגרפיה ובחזרה, ומתעכבת על חוויות ההגירה, המלחמה, המנוסה והגלות. מבעד לצרורות המכתבים – בגרמנית, בצרפתית וביידיש – משחזרת לילך נתנאל מחוזות אבודים, הנפרסים מרוסיה שלאחר מהפכת אוקטובר, דרך ברלין הוויימארית וצרפת הכבושה. ההתכתבויות עצמן, ויותר מכך הקריאה בהן, משרטטות טופוגרפיה יהודית אירופית של מחוזות אבודים. המאה הקטסטרופלית, שבה נהפכו האוטופיות של האחד לאסונו של האחר, לא פסחה ולו על אחד מהם. מבלי שהמחברת חותרת לכך במודע נהפכת התנועה מערבה – תקוותו הגדולה של דור יהודי שלם – לתנועה אל האין, תנועה המותירה רק כמה צרורות מכתבים, שנארזו במנוסת הבהלה ובדרך לא דרך נמסרו לידיה של נתנאל, אשר השיבה אותם שישה עשורים לאחר מותו של שניאור לתרבות הכתיבה היהודית בשפה העברית.

עשרים פרקים , המתפרסם כאן לראשונה בעברית, הוא החיבור הפילוסופי היהודי הראשון שנכתב בימי הביניים. מחברו היה יהודי שהתנצר ואחר כך חזר ליהדות. תרומתו של אלמקמץ למסורת ההגותית היהודית המפוארת של ימי הביניים חלוצית בתחומים שונים: נוסף לחיבור התיאולוגי המקיף היהודי הראשון בערבית הוא כתב גם את פירושי המקרא השיטתיים הראשונים בערבית-יהודית, אחדים מהחיבורים הפולמוסיים הערביים-יהודיים הקדומים ביותר נגד הנצרות ופולמוסים נגד דתות אחרות. את עשרים פרקים כתב במחצית הראשונה של המאה התשיעית. לחיבור תיאולוגי-פילוסופי זה הייתה במשך מאות שנים השפעה ניכרת על עיצובה של המחשבה התיאולוגית והפילוסופית היהודית, אך לימים האפילו עליו חיבורים אחרים, בעיקר אמונות ודעות של סעדיה גאון, והוא הלך ונשכח. העניין המתחדש בתרבות הערבית-יהודית של ימי הביניים, וחשיפתם של אוצרות כתבי היד בגניזות, העלו גם את אלמקמץ מתהום הנשייה. המבוא וההערות לתרגום מאירים את מסגרת ההתייחסות של אלמקמץ וחושפים את המרחב התרבותי היהודי, המוסלמי והנוצרי שבו פעל. לספר מצורפים מבואות והערות מאת שרה סטרומזה.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.