תוכן העניינים יעקב קליין - עוברים ותינוקות בספרות המסופוטמית גד פרוידנטל - מדוע לא המריא המדע העברי בפרובאנס של ימי הביניים? תובנותיו של ליאון יוסף מקארקסון (1394) יצחק נתנאל גת - לילה יחיד עם ונוס – חיים שלמים עם מֶרְקורי (כספית): על מלך פולין, רופא יהודי וכסף-חי צפורה שחורי-רובין - ד"ר צפורה פניה לבובה: רופאה חלוצה בשירות קופת חולים הכללית בהתיישבות העובדת, 1922-1935 קורות מן העבר מנחם בלונדהיים וש.ה. בלונדהיים - קשיי לידה וקשיי תרגום: אבחנה רפואית שנתעלמה בשל שיבוש בתרגומי המקרא

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

Strasbourg, Paris, Jerusalem - The Renewal of French Jewish Thought Le renouveau dont il est question dans ce 23e numéro de Perspectives porte sur la pensée juive française au lendemain de la Seconde Guerre mondiale et au cours des années qui suivirent. Trois villes : Strasbourg, Paris, Jérusalem furent les foyers actifs de ce renouveau et s’illustrèrent avec des penseurs comme Jacob Gordin, Levinas, André Neher ou Manitou-Léon Askénazi. Hommage leur est rendu dans la première partie de ce volume tandis que la seconde présente quelques-uns de leurs héritiers.

השירה המקראית על תכונותיה, סוגיה ותכניה, שימשה נושא למחקרים ולחיבורים כוללים ומפורטים. מגמתנו בחיבור זה צנועה ומצומצמת; בחינת שימושיו ושגירותו של השורש "שיר" בחטיבותיה השונות של האסופה המקראית. החיבור סוקר אפוא את 671 היקרויותיו של המושג בספרי המקרא, על פי רקעם, מגמתם, והקשרם של הכתובים.

תנועת הנוער המחנות העולים לא היתה תנועת הנוער היחידה בארץ ישראל ב־1930, אך היתה היחידה שהוקמה על ידי בני נוער ארצישראלים. חפוש־דרך מתמיד הוא המאפיין את התנועה בכל הנושאים האידאולוגיים והמעשיים, מלבד נושא אחד עליו הושם דגש – הקשר לארץ ישראל, הטיולים בארץ לאורכה ולרוחבה. ספר התנ"ך היה מדריך מעשי ורגשי, ולכך היו המשמעויות פוליטיות והתישבותיות. תנועת המחנות העולים היתה תנועת נוער קטנה שמטרתה העיקרית היתה להעביר נוער לומד לעבודת כפיים ולתרום להרחבת ההתישבות במסגרת הקיבוץ המאוחד. תנועה התישבותית שהמאבקים הפוליטיים והחברתיים בתוכה השפיעו גם על תנועת המחנות העולים, עד לפילוגה, פילוג שניבא על הפילוג בקיבוץ המאוחד.

הספר בראשית הוא המאמין בוחן מחדש את שאלת היחס שבין המאמין לבין אמנותו. הספר מתמודד עם הפרדוקס האופייני לחיים הדתיים: בחיים אלה האל נתפס כיש הראשוני ואילו האדם כיש המשני התלוי בו בכל היבט של חייו. אבל ההכרה באלוהותו של האל היא הכרתו של המאמין, ובאופן דומה מימוש החובה הדתית מותנית בהכרעתו של המאמין להכיר בחובה הדתית ולראות באל יש הראוי לעובד. יתר על כן, פרשנות העולם הדתי היא פרשנות האדם המאמין. הטקסטים המקודשים, המערך הנורמטיבי והליטורגיה ספוגים בתפיסות היסטוריות, תרבותיות וריאליות של בני-אדם, יחידים וחברות. אין עמדה דתית שאינה מותנית בהקשר הרמנויטי ממשי זה. גם אם האמונה היא התגברות וחריגה ממצב אנושי מסוים, במיוחד המצב של אי האמונה, היא אינה יכול להיות התגברות על המצב האנושי. הספר בראשית הוא המאמין טוען שגם אם האמונה היא פעולה של האדם המאמין היא אינה מובילה לשלילת משמעות החיים הדתיים או לערור הנאמנות והמחויבות הדתית. הספר מבקש להציג את הטענה כי דווקא בתוך הראשוניות ההכרתית, האתית והפרשנית של המאמין מתממשת ראשוניותו הישותית של האל כריבון ומצווה. הפרדוקס של החיים הדתיים הוא המסלול שבתוכו מתממש מהפך זה שבו האל נעשה ליש הראשוני שהמאמין מקבל את ריבונותו. טענה זו נבחנת הן באמצעות ניתוח תיאורם של מאמינים על אמונתם, והן באמצעות ניתוח פנומנולוגי ואנליטי של האמונה עצמה. הספר הוא אפוא ניסיון לקרוא מחדש את ניסיונם הממשי של בני-אדם מאמינים, ולהחזיר את האמונה למרחב החיים האנושיים.

אבות הציונות הכניסו למילון את המונח “יהדות השרירים” וחזו בעיני רוחם “יהודי חדש” מצטיין בפעילות גופנית. הספר דת השרירים דן ב”יהדות השרירים” בהקשרה הרחב – הן בהקשר הדיון בספורט כדת מודרנית, הן בהקשר התרבותי של הספורט, והן בהקשר ההיסטוריה היהודית. פרקי הספר מערערים על המיתוס השגוי בדבר היהודי הלא-ספורטיבי וזיהויו של “יהודי השרירים” הישראלי כהיפוכו של יהודי הגלות רפה-הגוף לכאורה. הספר יוצא מנקודת המוצא המגדירה ספורט כדת, שממנה עובר הדיון אל הקשר בין ספורט, מודרנה, פשיזם ונאציזם ואל ניתוח היחס המורכב שבין ספורט ויהדות. בין השאר הוא דן בפרשות בלתי מוכרות שעניינן הספורט היהודי בגרמניה הנאצית, במורשת הגרמנית של הספורט בישראל ובקשר שבין שואה, ישראל ודימוי היהודים בשדה הספורט וסביבתו. פרק מיוחד מוקדש לחיבור משנת 1937 שנקרא “הרץ היהודי”, שניסה לפרש, בניגוד למקובל, את היהדות ההיסטורית מאז ימי המקרא כיהדות ספורטיבית, כדי לספק לגיטימציה למשנת יהדות השרירים הציונית.

Historiography formed an unusually important component of the popular culture and heritage of east European Jewry in the late nineteenth and early twentieth centuries. This was a period of social, economic, and political upheaval, and for the emerging class of educated Jews the writing and reading of Jewish history provided not only intellectual but also emotional and moral sustenance. Facing an insecure future became easier with an understanding of the past, and of the Jewish place in that past. This volume is devoted to the development of Jewish historiography in the three east European centers—Congress Poland, the Russian empire, and Galicia—that together contained the majority of world Jewry at that time. Drawing widely on the multilingual body of scholarly and popular literature that emerged in that turbulent environment, the contributors to this volume attempt to go beyond the established paradigms in the study of Jewish historiography, and specifically to examine the relationship between the writing of Jewish history and of non-Jewish history in eastern Europe. In doing so they expose the tension between the study of the Jewish past in a communal setting and in a wider, regional, setting that located Jews firmly in the non-Jewish political, economic, and cultural environment. They also explore the relationship between ‘history’—seen as the popular understanding of the past—and ‘scholarly history’—interpretation of the past through the academic study of the sources, which lays claim to objectivity and authority. The development of Jewish historical scholarship grew out of the new intellectual climate of the Haskalah, which encouraged novel modes of thinking about self and others and promoted critical enquiry and new approaches to traditional sources. At the same time, however, in response to what the traditionalists perceived as secular research, an Orthodox historiography also emerged, driven not only by scholarly curiosity but also by the need to provide a powerful counterweight in the struggle against modernity. In fact, east European Jewish historiography has undergone many methodological, thematic, and ideological transformations over the last two centuries. Even today, east European Jewish historiography revisits many of the questions of importance to scholars and audiences since its emergence: how Jews lived, both within the narrow Jewish world and in contact with the wider society; the limits of Jewish insularity and integration; expressions of persecution and anti-Jewish violence; and also Jewish contributions to the societies and states of eastern Europe. Many challenges still remain: questions of the purpose of the research, its ideological colouring, and its relevance for contemporary Jewish communities. The fruit of research in many disciplines and from different methodological points of view, this volume has much to offer scholars of modern Jewry trying to understand how east European Jews saw themselves as they struggled with the concepts of modernity and national identity and how their history continues to be studied and discussed by an international community of scholars.

ספר ברית המנוחה הוא חיבור אנונימי שנכתב בדור היוצר של הקבלה, בין סוף המאה הי"ג לתחילת המאה הי"ד. זהו "ספר המאורות", המתאר את מסעותיה של החכמה על פי מסעות בני ישראל במדבר, ואת מסעותיהן של הנקודות, שהן סימני הניקוד של שם הוי"ה. שלמותה של אחדות ההוויה נבנית בעשר דרכיו של הספר, הנפרשות למן דרגת "המציאות" הנשגבת השייכת לאל לבדו, דרך העשירייה התאוסופית, המתוארת במערכות האורות העליונים שבדרך השנייה, ועד הרשימות המפורטות של המלאכים למדרגותיהם והפעולות המאגיות. ייחודיותו של הספר מתבטאת בשיטתו הדו־פנית, הכפולה והחיובית, שבה ניכרת אחדות הניגודים בכל שם או ביטוי. כך בשמו: "ברית המנוחה" הוא חיבור והרכבה שבין שני הקצוות המנוגדים של הכוח והתוקף לבין המנוחה המיסטית, "מנוחה נכונה" שאין בה התבטלות אלא יצירה; תחנת "קברות התאווה" מתוארת כהתגברות השגת הלימוד ותאוות הדעת שבעליונים בתוך המצבים הקיצוניים של מוות מיסטי. לשונו הייחודית היא לשון השירה, שירת ההוויה שהיא, עבור המחבר, התשתית לקיומו של עולם. החיבור מופיע במהדורה מדעית מוערת על פי כתבי יד, בצירוף מקטעים וסיכומי שמות מכתבי יד, יחד עם חיבורו המוקדם של המחבר, "ספר הגבורה".

The Martin Buber Society of Fellows explores how individuals, groups, and societies in a variety of cultural contexts, political settings, and time periods respond to the perpetration of injustices. Approaching the concepts of revenge, retribution, and reconciliation from interdisciplinary and cross-cultural perspectives, it opens a fruitful discussion among scholars of history, literature, psychology, biology, political science, communications, sociology, religious studies, law, and philosophy. The book investigates how social groups reach and maintain an equilibrium between an emotional thirst for an immediate and unmediated response to injustices and societies’ need to adjudicate measures and sanctions that seem proportional to the breech of justice. This volume is the third in the Martin Buber Society of Fellows Notebook Series.

האיגרת אל העברים, מספרי הברית החדשה, היא מעין דרשה המיוסדת על שפעת כתובי מקרא. דרישת הפסוקים מאפשרת למחברהּ להעניק תוקף לחידושיו המהפכניים, החורגים הן מן המסורת היהודית הרחבה והן מזו שהתגבשה בקרב חסידי ישוע מנצרת. החיבור נוצר כתגובה למשבר אמוני: הגאולה טרם נשלמה, ורבים החלו מפקפקים בבואה ופרשו מן התנועה. האיגרת נועדה לעודד את המאמינים, לבשרם שהופעה שנייה של המשיח בוא תבוא, גם אם תתמהמה. המחבר גם שואף להעניק משמעות עליונה לתקופת ההמתנה – עם ישוע כמלכיצדק חדש המכהן במקדש השמימי – ובכך לאפשר את המשך קיום התנועה לאור דחיית הקץ. אופי תגובתו של מחברה הופכים את הדיון באיגרת להדגמה מאלפת של תפקוד האמונה המנסה להתגבר על שברו של חלום הגאולה המשיחית הקרובה. שמונה השיחות מתחקות אחר הנסיבות הדרמטיות לכתיבת האיגרת, אחר רעיונותיה, וקהל היעד המסתורי שלה (הכותרת 'אל העברים' נוספה לחיבור בשלב מאוחר יותר ואינה אלא בגדר ניחוש). כמו כן מתמקדות השיחות במהלכי פרשנותה של האיגרת למקרא, ובזיקתם לדפוסי המדרש שנהגו ביהדות בשלהי הבית השני. לעתים מהווה האיגרת עדות מוקדמת למסורות יהודיות העולות בספרות חז"ל המאוחרת בהרבה.

שמואל בן יהודה אבן תיבון (1232-1165) ידוע בשל תרגומו ל"מורה נבוכה" של הרמב"ם לעברית. הוא תרגם כתבים נוספים וכתב חיבורים בנושא פילוסופיה ופרשנות מקרא. הספר הוא פירושו של אבן תיבון לקהלת, אך הוא מסגל לעצמו את תפיסתו הפרשנית של הרמב"ם, פסוק אחר פסוק עד להסבר הספר כולו. המהדורה מוערת ומביאה את מקורותיו של אבן תיבון ומסבירה את המושגים בהם משתמש. היא כוללת מבוא שמציג את חייו של אבן תיבון ואת כתביו, מתאר את הפירוש בפירוט, מסביר את שיטתו הפילוסופית של הפירוש ומפרט את השפעתו ההיסטורית של הפירוש. במחשבה היהודית של ימי הביניים, רק דמויות בודדות לא הושפעו ממפעל היסוד הרמב"מיסטית הזה.